נווה שאנן (חיפה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נווה שאנן
מיקום נווה שאנן
נווה שאנן
נווה שאנן
נוף טיפוסי בצפון נווה שאנן

נָווה שאנן היא מינהלת מקומית בדרום-מזרח חיפה, המכסה אגד של שכונות התופסות את אוכף ההר המזרחי שבתחומי העיר חיפה. הכינוי המקובל למקום בפי תושבי חיפה הוא נו"ש (מבוטא נוֹש).

ב-2008[1] מנתה אוכלוסיית נווה שאנן 37,800 תושבים. אוכלוסייה זו מורכבת מתושבים הבאים כמעט מכל מגזרי החברה הישראלית - חילונים לצד דתיים וחרדים, עולים מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה לצד ותיקים וילידי ישראל, צעירים לצד קשישים, סטודנטים ארעיים לצד משפחות קבע, מזרחים לצד אשכנזים.

נווה שאנן נבנתה בהדרגה על פני שנים רבות, בסגנונות בנייה מגוונים. ברובע יש מבנים בני קומה אחת הבנויים על מגרש גדול על פי העיקרון של עיר גנים, ישנם מבנים בעלי שתי קומות ושתי דירות בכל קומה - שזכו לכינוי "הגגות האדומים" בשל גגות הרעפים שלהם, יש מבנים שבהם מספר יחידות דיור ויש שיכונים בבנייה רוויה - הן שיכוני "רכבת" משנות קליטת העלייה ההמונית וחיסול המעברות והן רבי-קומות חדשים יותר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקום נודע בתקופת הכיבוש העות'מאני כ"כרמל אל-אחמר" ("הכרמל האדום") עקב צבעה האדמדם של אדמת ההר. על פי מסורת העניק אחמד ג'מאל פאשה את האזור לשייח' סעד, מנאמניו, והשטח כונה "פרס אל סעד", מלשון פרוס, בשל מישוריותו.

חברת הכשרת היישוב קנתה בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20 חלק מאדמותיו של שייח' סעד, ומתוך אדמות אלו מכרה 600 דונם ל"חברת נוה שאנן" (ה-ו' היחידה במקור), שמה של התאגדות מייסדי השכונה, שם שאותו שאלה מפסוק בספר ישעיהו: "חֲזֵה צִיּוֹן קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ עֵינֶיךָ תִרְאֶינָה יְרוּשָׁלִַם נָוֶה שַׁאֲנָן אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח וְכָל חֲבָלָיו בַּל יִנָּתֵקוּ". החברה חילקה 430 דונם מתוך השטח ל-215 מגרשים של 2 דונם כל אחד. ב-7 בינואר 1922 התקיימה הגרלת המגרשים והחלה בניית מקצת מהבתים. עוד באותה שנה התיישבו ראשוני המתיישבים בשכונה.

תכנונה המקורי של השכונה נעשה בידי האדריכל ריכרד קאופמן. התקופה הייתה מעט אחרי מאורעות תל-חי, וברוח זו נקראו שני הרחובות הראשונים בשכונה החדשה "טרומפלדור" ו"הגליל"; בצומת שביניהם, הוקם בית הספר "תל-חי". רחוב ראשי נוסף נקרא מאוחר יותר על שם חניתה, שגם היא בגליל, ואילו הרחוב שבין רחוב הגליל ורחוב חניתה נקרא "רחוב התיכון", כנגזר ממיקומו. סביב גרעין זה התפתחו, שכונות-שכונות, חלקיו של הרובע, כאשר השכונות שנבנו אחרי קום המדינה נבנו במרחק-מה מנווה שאנן הוותיקה והרצף הבנוי שביניהן נוצר במהלך השנים שחלפו.

גאוגרפיה ותחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראה בדרום נווה שאנן
מחלף רופין בחיפה המקשר את העיר התחתית ומנהרות הכרמל עם שכונות נווה שאנן והכרמל.

לנווה שאנן גבולות טבעיים והם: במזרח - מורדות הכרמל אל עבר העמקים, בדרום - רכס אבא חושי המורם מעל פני השכונה ומסמן את גב ההר; במערב - נחל הגיבורים (ואדי רושמיה) היוצר קניון גדול שבעבר היה מכוסה חורש ובצפון - המורד המשתפל לעבר חליסה והעיר התחתית.

כיוונו הכללי של נווה שאנן הוא מצפון לדרום, והוא מורכב מגבעות עגולות, המקושרות ביניהן בוואדיות, למעט נווה שאנן הוותיקה - הבנויה על שטח מישור המשתפע מעט מזרחה. הגבעות הדרומיות הן הגבוהות ביותר, והן, כמקובל בחיפה, גם המאוכלסות בחתך סוציו-אקונומי גבוה יותר. האזור המיוער ביותר בנווה שאנן הוא "יער רמת-אלון" שבדרום, בין רמת אלון והטכניון. שלוחות ההר השונות יצרו הפרדה בין שכונות הרובע וכך הבנייה נעשתה לפי קווי גובה ובין שכונה לשכונה מפרידים גאיות המהווים שטח ירוק.

התחבורה בנווה שאנן היא חלק ממערכת התחבורה של חיפה-נשר, ונעשית על ידי אוטובוסים, מוניות שרות ורכבים פרטיים. העורקים הראשיים הם דרך חנקין ודרך שמחה גולן ממערב; הרחובות ניסנבוים (על שמו של ברוך ניסנבוים) – יד לבנים מצפון; דרך דורי (על שמו של יעקב דורי) ממזרח; רחוב האינטרנציונל מדרום ושדרות טרומפלדור והרחובות חניתה ושלום עליכם (על שמו של שלום עליכם) במרכז. מחלפים ותיקים קיימים על דרך חנקין במפגש עם רחוב האינטרנציונל ועם רחוב גוט לוין. בתוכנית הקמת רכבל מפרץ-טכניון-אוניברסיטה שישרת את הטכניון, בין הצ'ק פוסט והאוניברסיטה (דניה) תוך הקלה על גודש התנועה הקבוע בכיכר זיו.

כיכר זיו שבמרכז היישוב היא היום צומת ראשי בחיפה החולש על התנועה בין הצ'ק פוסט לאחוזה, ובין נשר ודניה לעיר ולהדר.

בדרך שמחה גולן נבנה ב-2010 "מחלף נווה שאנן" (ידוע גם כ"מחלף רופין") - פתח הכניסה המרכזי של "מנהרות הכרמל", מערכת גשרים ארבע-מפלסית המקשרת את הנכנסים והיוצאים למנהרה, שעמדה במוקד התנגדות מצד מתכננים ותושבי העיר‏[2][3].

שכונות נווה שאנן[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיריית חיפה מחלקת את נווה שאנן לשני רבעים סטטיסטיים:

  • נווה שאנן - יזרעאליה - הצפוני מבין שני הרבעים. גודלו 3.03 קמ"ר, כ-5% מסך שטח השיפוט של חיפה. ב-2008 מנתה אוכלוסיית הרובע 36,300 תושבים, כ-14% מכלל תושבי העיר.
  • רמות נווה שאנן - אשכול של שכונות מדרום לרובע נווה שאנן - יזרעאליה. גודל הרובע 3.82 קמ"ר, כ-6% מכלל השטח העירוני. ב-2008 מנתה אוכלוסייתו 19,400 תושבים, כ-7% מכלל תושבי העיר.

כל אחד משני הרבעים מחולק לתתי-רבעים, המתחלקים בחלוקת משנה לשכונות.

רובע נווה שאנן - יזרעאליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרובע מחולק ל-3 תתי-רבעים: נווה שאנן, יזרעאליה ומורדות נווה שאנן.

מורדות נווה שאנן[עריכת קוד מקור | עריכה]

תת-הרובע "מורדות נווה שאנן" כולל בתוכו מספר שכונות בצפון נווה שאנן. שכונות אלה מיושבות בעולים ממגוון ארצות. בשנת 2007 התגוררו בתת-הרובע 14,890 תושבים המהווים כ-40% מסך תושבי נווה שאנן - יזרעאליה.

במורדות נווה שאנן נכללות השכונות הוותיקות חליסה ותל עמל שנבנו שתיהן לפני קום המדינה ממזרח לגשר הגיבורים ולאורך עורק התחבורה הראשי בין העיר התחתית ונווה שאנן, דרך יד לבנים, והרחובות המסתעפים ממנו. שכונת נוה פז יושבת בין דרך יד לבנים לחוף שמן. רחובה המרכזי, חטיבת כרמלי, ממשיך מזרחה ונפגש עם דרך יעקב דורי שבנווה שאנן.

נווה יוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]
נווה יוסף - צומת דרך יד לבנים ורחוב ערד

שכונה זו, הקרויה על שמו של יוסף ארדשטיין, מנהיג פועלים חיפאי בתקופת המנדט, נמצאת במורדות הצפוניים של נווה שאנן. השכונה תוכננה עבור משוחררי הבריגדה היהודית והוקמה בשנת 1949 כשכונה לחיילים משוחררים, הן משוחררי הצבא הבריטי והן משוחררי צה"ל. בתיה הראשונים היו בתים חד-קומתיים ובמהלך שנות קליטת העלייה ההמונית נבנו בה שיכונים רבי-קומות בעלי מספר כניסות. במסגרת בניית בנייני מגורים חדשים הופנו אל השכונה עשרות רבות של משפחות ממפוני ואדי סאליב כמו גם מאזורים אחרים. עקב מצבה הסציו-אקונומי צורפה השכונה לפרויקט שיקום שכונות. בשנות ה-90 הגיעו אליה עולים רבים מחבר המדינות.

כיום מורכבת נווה יוסף ממגוון רב של אוכלוסיות שונות, ובהן תושבים ותיקים יוצאי ארצות צפון אפריקה, עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר ועולים מאתיופיה. גבולות השכונה הם: במערב שכונת תל-עמל, בצפון נווה פז, ובמזרח נווה גנים. לשכונה כניסה אחת בלבד, מדרך יד לבנים, המובילה לרחובה הראשי הוא רחוב ערד; כניסה נוספת מתוכננת מכיוון מזרח. בנווה יוסף מתנ"ס פעיל ומפותח, המקיים פעילויות לכל הגילים ומהווה עוגן חשוב בחיי השכונה, ולידו בית ספר תיכון דתי לבנות - עירוני ו', מרשת האולפנות אמי"ת, שנפתח ב-1965. עד שנת 2005, שבה עברה לקריית שמואל, פעלה בקמפוס של בית הספר גם מכללת שאנן, המכללה האקדמית הדתית לחינוך.

מתנ"ס נווה יוסף מארח מדי קיץ, מאז 2005, את פסטיבל נווה יוסף לתיאטרון קהילתי בשיתוף החוג לתיאטרון של אוניברסיטת חיפה[4].

נווה גנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נווה גנים הוא שמה של שכונה שהוחל בהקמתה בתחילת המאה ה-21, המשתרעת בין נווה פז לנווה יוסף. בשכונה נמצאת ישיבת "אוהל יהושע" של חסידות בעלז.

נווה שאנן הוותיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגדל המים של נווה שאנן ברחוב הגליל
בתי שכונת יזרעאליה, מימין מבנה ה"גרנד קניון"

נווה שאנן ההיסטורית התרחבה מאז הקמתה בשנות ה-20 של המאה ה-20 ועד למלחמת העצמאות. השכונה כוללת כיום את החלק המזרחי של שדרות טרומפלדור ואת הרחובות הגליל וחניתה והרחובות הרוחביים החוצים אותם. בתיה הראשונים הוקמו ב-1922, אולם תנופת הבנייה המשמעותית התחוללה בימי העלייה הרביעית ולאחר קום המדינה היא התפתחה וביססה את צביונה כשכונה של עובדים ומורים המזוהה עם הציונות הסוציאליסטית.

כבר בשנות ה-20 הוחלט לסלול כביש שיחבר את השכונה לחיפה. העבודה נמסרה לקיבוץ "השומר הצעיר ב'" של גדוד שומריה, שחבריו ייסדו את משמר העמק והיו מחוסרי עבודה עם תום סלילת הכביש חיפה - ג'דה.

ב-2007 התגוררו בנווה שאנן הוותיקה כ-10,860 נפש. בשכונה עומד מגדל המים, שהוא אתר מורשת, ומגוון בתי ספר וגני ילדים, ביניהם בית הספר היסודי "תל חי", שבו הטמין היישוב סליק, וחטיבת ביניים ותיכון עירוני ג' על שם זלמן ארן. ארבעה בתי אבות נמצאים בשכונה. לרשות תושביה הדתיים של נווה שאנן עומדים שמונה בתי כנסת, בית ספר ממלכתי-דתי "רמב"ם", מתנ"ס דתי וסניף של תנועת הנוער בני עקיבא, לרשות תושביה החרדים עומדים מספר כוללים וישיבת "נחלת הלויים". בבית מועצת הפועלים נמצא בית הקולנוע "סינמה קפה עממי", מבתי הקולנוע האחרונים בחיפה שאינו בתוך קניון. "מחנה נו"ש" של המחנות העולים, הוא אחד משני מחנות של התנועה בנווה שאנן (השני ברמות רמז).

שדרות טרומפלדור ידועות בעצי החרוב שלאורכן, שמתוארכים כעתיקים מאד ושחלקם נכרתו כשהשדרה הורחבה ב-1999 כדי לאפשר מעבר נפח תנועה גדול יותר אל ה"גרנד קניון".

יזרעאליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכונת יזרעאליה, שבה התגוררו ב-2007 כ-10,770 נפש, נבנתה לאחר פינוי המעברות ובה רבי-קומות וטורים של בנייני-"רכבת". רחובה הראשי הוא רחוב אבא הלל סילבר. כאן נמצאים בתי הספר "דינור" ו"יזרעאליה", ו"בית אבא חושי" - מרכז תרבות גדול. ברחוב סילבר גם נבנו מגדלי המגורים הראשונים בחיפה (במספרים 111 ו-113), בשנת 1969 - גובהם 65 מטר. בפאתי השכונה נחנך ב-1980 גן "הספורטק", שלצורך הקמתו מולא ואדי רושמיה בפסולת חציבה במשך 4 שנים. לידו, במדרון הוואדי, נבנה ב-1999 ה"גרנד קניון", הגדול שבמרכזי הקניות בישראל, שהקמתו לוותה במחלוקת ציבורית.

בפאתיהן המערביים של יזרעאליה ונווה שאנן שכן מחנה צבאי בריטי אשר בו היו מוצבים חיילי הליגיון בזמן המנדט. לאחר מכן הפך מחנה זה לאחד מבסיסי חיל הים ולבסוף ננטש.

שם השכונה כשם החברה שרכשה את האדמות[5].

רובע רמות נווה שאנן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרובע מחולק ל-2 תתי-רבעים: זיו-רמת אלון ורמז-רמות ספיר.

תת-רובע זיו - רמת אלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון לשנת 2007 תת-רובע זה הוא ביתם של כ-9,720 נפש.

זיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכונת זיו, כיום המרכזית שבין שכונות נווה שאנן, הוקמה שנים אחדות אחרי הקמתה של נווה שאנן. בשנות ה-30 של המאה ה-20 עלה אבא זיו (נפטר ב-1946) מריגה, לטביה לחיפה, הקים (יחד עם יוסף כצנלבוגן) את חברת "בוני חיפה"[6] ורכש כ-300 דונמים מערבים ומקהילת ציון אמריקאית ועליהם בנה שכונה. הבתים הראשונים אוכלסו בשנת 1936. כיום הבנייה עדיין נמוכה ברובה, ומאופיינת בחצרות רחבות ובמרחק גדול בין בית למשנהו. רוב המבנים הם משנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20.

השכונה המורחבת כוללת את החלק המערבי של שדרות טרומפלדור, את הרחובות שלום עליכם וגלבוע, את רחוב ברל כצנלסון - המקיף את זיו בכעין חצי מעגל וכן את השכונות הקטנות "שחר" (בהקמתה נקראה "נאות שחר", כיום רחבת בן-ארצי) ו"במסילה" ("שיכון סולל בונה"). במפגש שדרות טרומפלדור ורחוב שלום עליכם הייתה בעבר כיכר תנועה ובה מזרקה, אלא שעם הרחבת הכביש הועברה המזרקה לרחבת המרכז המסחרי הצמוד, ובהמשך בוטלה לחלוטין. הזיהוי של "כיכר זיו" נעשה עם הרחבה ועם הצומת.

הרחובות היוצאים מהכיכר, היינו שדרות טרומפלדור והרחובות שלום עליכם וברל, שימשו מאז ומתמיד כמרכז עסקים ראשי לנווה שאנן כולה, וניתן למצוא בהם סניפי בנקים, משרדים, בתי אוכל וחנויות מכל הסוגים. סמוך לכיכר שכן בעבר בית הקולנוע "זיו", שנסגר, וכן סופרמרקט שבמשך עשרות שנים השתייך לאגודה השיתופית "הצרכן" וכיום מנוהל על ידי רשת "בר כל" החרדית.

בשכונה נמצאת הספרייה הציבורית העירונית על שם ש. שלום, ובסמוך לה שוכן בית-הוועד. "בית הספר הפתוח על שם בארי" גם הוא בשכונה, וכמו כן פועלים בה קן של השומר הצעיר וקן של הנוער העובד והלומד. ממזרח לה, בצמוד לקריית הטכניון, נמצא אצטדיון האתלטיקה העירוני ומרכז ספורט.

קריית הטכניון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריית הטכניון, שהוקמה בשנות ה-50 לא הרחק מכיכר זיו, היא משכנו של הטכניון, מהמוסדות האקדמיים המצטיינים והיוקרתיים בישראל. הקריה היא קמפוס המשתרע על פני 1,325 דונם וכולל מבני לימוד, מעבדות ומבני מעונות לסטודנטים, לסגל זוטר ולמשפחות עם ילדים. היא גובלת בצדה המזרחי בנשר.

אבן הפינה לקריית הטכניון הונחה ב-1953. אכלוס המתחם החל בשנות ה-60 ונמשך אף בראשית המאה ה-21. במשך תקופה ארוכה התנהלו הלימודים בשני הקמפוסים של הטכניון, זה שבהדר וזה שבנו"ש, אך מאז 1986 משמשת את המוסד רק קריית הטכניון. המבנה ההיסטורי בהדר הוסב למוזיאון הלאומי למדע, טכנולוגיה וחלל ומקצת המבנים שסביבו נמסרו לבית הספר בסמ"ת עד שזה נסגר ב-2007.

רמת אלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכונה זו, כמו גם הרחוב הראשי בה, קרויים על שם יגאל אלון. את בניית השכונה - שבדרום נווה שאנן - אישרה מועצת העיר בשנת 1981, פריצת הדרך החלה ביולי 1985 והבתים הראשונים החלו להיבנות ב-1986. רמת אלון גובלת במזרח בטכניון, במערב ברמות רמז, בצפון בזיו ובדרום ובדרום-מערב בדניה. חלק הארי של תושביה הם משפחות צעירות, סטודנטים ואנשי צבא קבע, שהיו האוכלוסייה המקורית בעת תכנונה. כיום בשכונה כ-2,000 משקי בית. כאן נמצאים בית הספר היסודי "אלון", בית הספר התיכון - ממ"ד "יבנה", מתנ"ס "רמות" ושני מרכזים מסחריים. ב-2008 נחנך "גן חסידי אומות העולם", על שם שמונה עשר חסידי אומות העולם שהתגוררו בחיפה‏[7].

קיר העורבים הוא שמו של אתר ארכאולוגי השוכן מצפון לשכונה לרגלי מצוק הנמצא ליד כביש הגישה לטכניון (רחוב מאיר יערי), והוא כולל מערה ומספר גומחות בהן נמצאו כלים המעידים על התיישבות פרהיסטורית. כ-60 מטרים צפונית למצוק התגלה מבנה גדול ששימש, ככל הנראה כחווה חקלאית מהתקופה ההלניסטית. הקיר משמש היום מטפסי קירות.

תת-רובע רמז - רמות ספיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמות ספיר

בתת-רובע זה התגוררו בשנת 2007 כ-9,730 נפש.

רמות רמז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתיה הראשונים של רמות רמז, שכונה ותיקה שנוסדה ב-1949 נבנו בבנייה נמוכה לאורך רחוב האינטרנציונל, בדרך חנקין הניצבת לו וברחובות הקטנים המסתעפים מאינטרנציונל, במתכונת אופיינית של בתים דו-קומתיים בעלי גגות רעפים אדומים. קבלן הבנייה היה "סולל בונה".

בראשיתה שימשה השכונה, שנקראה על שם דוד רמז, כשיכון ותיקים למעמד הפועלים, בעיקר לוותיקי ההסתדות הכללית, ושיכון לאנשי צבא קבע (שצ"ק). עם קום המדינה היא התפתחה, ובין שנות ה-50 ושנות ה-70 נבנו גם בתי-שיכון רבים בחלקה המערבי והדרומי. כאן נמצא המרכז הגריאטרי-שיקומי פלימן, וכן מתנ"ס פעיל ברחוב בורלא (ששמו "מועדון דניה") ומרכז קהילתי "בית המייסדים". בשכונה מחנה של המחנות העולים, ובתי ספר יסודיים "הבונים" ו"פיכמן".

רמות רמז פופולרית בקרב סטודנטים (25% מאוכלוסייתה ב-2004) בשל מיקומה בין הטכניון ואוניברסיטת חיפה ומחיריה הנמוכים יחסית. היא מיוערת מכל צדדיה.

רמות ספיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמות ספיר (או רָמַת ספיר), על שם פנחס ספיר, נמצאת במבואותיה המערביים של נווה שאנן, וגובלת ברוממה. היא הוקמה בתחילת שנות ה-80 כשבה רחוב יחיד, מעגלי, שנקרא על שמו של משה גוט לוין. עשור אחר כך נבנו בתים נוספים ברחוב חדש על שם קדיש לוז ובהמשך, רבי-קומות בפרויקט פסגת-ספיר שדגם מוקטן שלו נמצא במיני ישראל. המרכז המסחרי של השכונה התפתח בעקבות הגידול במספר יחידות הדיור שנבנו בו. בשכונה פועל מתנ"ס אליו צמודה גינה קהילתית "גינת אלעד" כחלק מ"שכונה ירוקה"‏[8].

רמת חן[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמת חן היא שכונת המגורים החדשה ביותר בחיפה. בנייתה הושלמה בעשור הראשון של המאה ה-21 על גבעה שבעבר נקראה "גבעת הקבלנים" ממזרח לרמות ספיר, והיא גובלת בדרום בדרך חנקין, במערב בנחל רמז וברמות ספיר, בצפון בנחל שאנן ובדרך שמחה גולן ובמזרח בשכונת זיו. זוהי שכונה קטנה, ב-2007 התגוררו בה כ-1,600 נפש, ועיקרה בתים מדורגים וקוטג'ים. היא מושכת אוכלוסייה מהמעמד הבינוני-גבוה. בשכונה בית אבות של ארגון יוצאי מרכז אירופה.

רמת זמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמת זמר היא שכונה-בתכנון, המתוכננת להיבנות על "גבעת עופר" שבין רמות רמז לבין רוממה, ובה 849 יחידות דיור על שטח של כ-100 דונם. גבולות השכונה צפויים להיות דרך חנקין מצפון, רמות רמז ממזרח, בית החולים פלימן ורמת אלמוגי מדרום, וגבעת אורנים ממערב.

מבנים היסטוריים בולטים בשכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנה לבריאות המשפחה (טיפת חלב) ברחוב הגליל 41א'
  • תחנה לבריאות המשפחה - מבנה שהוקם בשנת 1929 על ידי חברת פיק"א ושימש, בשנותיו הראשונות, בתור תחנה לבריאות המשפחה (טיפת חלב) בשכונה. בשנת 1937 הורחב המבנה ושימש שנים ארוכות בתור מכולת שכונתית. שוכן כיום ברחוב הגליל 41א'.
  • מגדל המים - מבנה שהוקם בשנת 1925 על ידי ועד שכונת נווה שאנן על מנת לספק מים לתושבי השכונה, שעד להקמתו שינעו אותם באמצעות פחים ממעין רושמיה. לאחר הקמתו נשאבו המים ממעיין סעדיה, שבסמוך לצומת הצ'ק פוסט, ואוכסנו בבריכה ייעודית שהותקנה בראש המגדל ולאחר מכן חולקו לבתי השכונה באמצעות רשת של צינורות. המבנה שימש כמגדל מים עד לאמצע המאה ה-20. במרוצת השנים שימש מבנה המגדל לתצפיות, איתות והגנה ושימש את ועד שכונת נווה שאנן. כיום משמש כתחנת מד"א ומשמר אזרחי.
  • בניין משטרת היישובים העבריים - מבנה ששימש את משטרת היישובים העבריים בשכונה עם הקמתה בשנת 1936. שוכן כיום ברחוב הגליל 91.
  • קולנוע "סינמה קפה עממי" - שוכן בתוך מבנה מועצת הפועלים ברחוב הגליל 99. מבתי הקולנוע היחידים בחיפה שאינם נמצאים בתוך קניון.
  • בית הספר "תל חי" - הוקם בשנת 1922 בשם "בית הספר העממי נווה שאנן" ושכן בצריף ברחוב התיכון. בשנת 1936 הוקם המבנה הנוכחי של בית הספר, ברחוב הגליל 107, אולם זה שימש תקופה מסוימת 2 בתי ספר שונים: בקומה הראשונה למדו תלמידי בית הספר של זרם העובדים ובקומה השנייה למדו תלמידי "בית הספר העממי נווה שאנן", עד לשנת 1953 בה אוחדו שני בתי הספר למוסד אחד שנקרא "תל חי". בתקופת המנדט הבריטי נחפרו בחדר האוכל של בית הספר 2 סליקים להטמנת נשק.

נווה שאנן במאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנייה מודרנית ברמת אלון

נווה שאנן של ראשית המאה ה-21 היא מקום אורבני הטרוגני, שבו נציגות לכל טיפוסי הבנייה הקיימים בישראל ולכל הרמות הסוציו-אקונומיות, ואוכלוסייתו מונה סטודנטים רבים, עולים מאתיופיה, שאותם משרת מרכז קליטה גדול, יוצאי חבר המדינות ומשפחות חרדיות שזה מקרוב באו. המסחר מתרכז ברובו סביב כיכר זיו ולאורך רחוב חניתה.

בעשור הראשון של המאה נמשכת הבנייה ברובע לכיוון מזרח, שם נבנים רחובות חדשים במורדות לכיוון הצ'ק פוסט. אלה מתחת לרחובות שבעצמם נבנו רק עשור קודם לכן, ואשר מאכלסים תושבים ממעמד בינוני, כנתיב ח"ן ורחוב חזן. שכונות אלה מתמודדות עם הזיהום הרב שנושא איתו האוויר המגיע ישירות מהמפרץ, שבשל מיקומן על פאתו המזרחית של ההר אין להן כל הסתרה טבעית מפניו. חלקיו המערביים של הרובע, כיזרעאליה, מתמודדים עם הפגיעה בעמק רושמיה ובערך דירותיהם שנגרמה עם בנייתו של ה"גרנד קניון" והכבישים המהירים המסתעפים ממנו, חלקם מתחת להר וחלקם בערוץ הנחל, כחלק מפרויקט מנהרות הכרמל.

הקהילה הדתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז הקמת השכונה חיו בה דתיים לצד הרוב החילוני. בתחילת המאה ה-21 הקהילה הדתית בנווה שאנן מונה מעל 1,000 משפחות, רובן מזרם הציונות הדתית, המקיימות בתי כנסת רבים שבהם מתפללים בסגנונות שונים. הקהילה ומוסדותיה מתרכזים בעיקר באזור מתחם בית הספר הממלכתי הקהילתי-דתי "רמב"ם", שלידו פועל גם מרכז תרבות דתי באותו שם, שאחראי לפעילויות כהצגות, חוגים, הרצאות, ואירוח חזנים; המכון ללימודי השואה ע"ש ח. אייבשיץ וסניף תנועת בני-עקיבא השכונתי גם הם חלק ממתחם זה. לא הרחק משם נמצאים בית הכנסת וישיבת אור וישועה. סניף תנועת בני-עקיבא השכונתי שוכן גם הוא במתחם.

הקהילה החרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילה החרדית בנווה שאנן מונה כארבע מאות וחמישים משפחות.

הרב שלמה טופורוביץ ובניו עמיחי ועמנואל שהתגוררו בשכונת נווה שאנן שמו לעצמם כמטרה הקמת גרעין חרדי בשכונה. בתחילה יזמה המשפחה הקמת ישיבה, אולם זו נסגרה לאחר זמן קצר. בשנת 1984 הקימה המשפחה על חלק מגן ציבורי צריף ששימש כבית כנסת שכונתי קטן, סביבו התגבשה קבוצה קטנה של חרדים ששכרו דירות באזור. במהלך שנות ה-80 הוקמה על שטח בית הכנסת והשטח הסמוך לו ישיבת "נחלת הלויים" בראשות הרבנים ישראל מאיר וייס ואורי וייסבלום (אחיו של רב השכונה – נפתלי וייסבלום). הישיבה הצליחה לגייס תלמידים ותרומות, והמשפחה פנתה להקמת גרעין של משפחות חרדיות סביב לישיבה.

הקהילה מחזיקה כיום בבית כנסת, בכוללי אברכים, בישיבה ובמוסדות חינוך נוספים. נוכחות אנשי הקהילה שינתה את פני המסחר בשכונה. בין השינויים: נפתח סופרמרקט שכל מוצריו בעלי הכשרים מהודרים, חנויות נוספות לממכר מזון דאגו לקבל הכשרים מתאימים - או להביא מוצרים מתאימים, ונוצר ביקוש ער לדירות בשכירות בסמוך לישיבה.

בשנת 1999 הקים הרב מאיר פרץ קהילה נלווית לקהילה החרדית, בשם "זיו התורה", המורכבת ברובה מחוזרים בתשובה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרדכי לבנון (עורך), נווה שאנן - שכונה מספרת על עצמה, הוצאת ועד נווה שאנן, 1972
  • אלי נחמיאס, שבעים שנה לנווה שאנן, הוצאת ועד נווה שאנן, 1992
  • שמעון שטרן, "נווה שאנן", בתוך "אריאל כתב עת לידיעת ארץ ישראל", חיפה ואתריה 37–39, עמודים 217-216, 1985

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נווה שאנן (חיפה) בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]