נוירובלסטומה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נוירובלסטומה
Neuroblastoma rosettes.jpg
צילום מיקרוסקופי של נוירובלסטומה אופיינית
שם בלועזית Neuroblastoma
ICD-10
(אנגלית)
C74.9
ICD-9
(אנגלית)
194.0
ICD-O
(אנגלית)
Neuroblastoma
OMIM
(אנגלית)
256700
DiseasesDB
(אנגלית)
8935
MedlinePlus
(אנגלית)
001408
eMedicine
(אנגלית)
ped/1570 
MeSH
(אנגלית)
D009447

נוירובלסטומהאנגלית: neuroblastoma) הוא אחד הגידולים הסולידיים השכיחים אצל ילדים, כאשר כ-50% מן המקרים מתרחשים אצל תינוקות מתחת לגיל שנתיים. זהו גידול נוירואנדוקריני, הנובע ממערכת העצבים הסימפתטית. לרוב הגידול נובע מבלוטת האדרנל אולם הוא יכול לנבוע גם מרקמות עצבים שונות בצוואר, חזה, בטן או אגן.

נוירובלסטומה הינה אחת מהממאירויות המועטות אשר יודעות לעבור רגרסיה מצורה לא ממוינת לצורה שפירה לחלוטין. זוהי מחלה עם הטרוגניות גדולה מבחינת הופעה קלינית, והיא מחולקת לפי שלוש דרגות סיכון: קלה, בינונית ובעלת סיכון גבוה. מחלה עם סיכון נמוך הינה שכיחה בעיקר אצל תינוקות ולעתים היא אינה דורשת טיפול כלל או רק טיפול ניתוחי, ומחלה המדורגת כמחלה בעלת סיכון גבוה אינה מגיבה היטב אף לטיפול המתקדם ביותר שקיים היום.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רופא גרמני בשם רודולף וירכו היה הראשון לתאר גידול בטני בילד כ"גליומה" בשנת 1864. הפתולוג מקס מרשנד הבחין ב-1891 במאפיינים של גידולים הנובעים ממערכת העצבים הסימפתטית ומבלוטת יותרת הכליה. ב-1901 נעשתה האבחנה של שלב 4S אצל תינוקות על ידי ויליאם פפר (מעורבות בכבד ללא גרורות בעצמות). ב- 1910 הבין ג'יימס הומר רייט שהגידול נובע מתאי עצב פרימיטיביים, וקרא לגידול בשם נוירובלסטומה. על שמו קרויה גם ההיסטולוגיה הייחודית לגידול- Homer-wright pseudorosettes.

תסמינים קליניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התסמינים הראשונים של נוירובלסטומה הינם לעתים קרובות לא ספציפיים ומקשים על הדיאגנוזה. לרוב, קיימת עייפות, אובדן תיאבון, חום וכאבי מפרקים. הסימפטומים תלויים במיקום הגידול. כך למשל:

  • גידול בבטן יביא לבטן נפוחה ולעצירויות.
  • גידול בחזה יכול להביא לבעיות בנשימה.
  • גידול הלוחץ על חוט השדרה יביא לחולשה ובעיה בהליכה, זחילה או עמידה.
  • גידולים בעצמות הרגליים והברכיים יביאו לכאב ולצליעה.
  • גידול המסתנן למח העצם יכול להביא לחיוורון כתוצאה מאנמיה.
  • לעתים יש מעורבות של העיניים כתוצאה מהתפשטות הגידול לארובות העין: ייתכנו פרופטוזיס, אכימוזות (שטפי דם) מסביב לעיניים ובצקות.

נוירובלסטומה לעתים קרובות מתפשטת לחלקים שונים של הגוף לפני שהתסמינים הללו מתגלים- כ- 50% עד 60% מהמצבים מתגלים כבר כשיש גרורות.

נוירובלסטומה נובעת בעיקר מבלוטת האדרנל (בכ- 40% מן המקרים עבור גידול ממוקם ובכ- 60% מן המקרים כאשר הגידול התפשט). נוירובלסטומה יכולה להתפתח גם לאורך שרשרת העצבים הסימפתטית מהצוואר ועד לאגן. המיקומים לפי השכיחות באזורים אלו הינם הבטן (30%), החזה (19%), הצוואר או האגן (1%). במצבים נדירים, לא ניתן לדעת מהו מקור הגידול הראשוני.

לעתים יש תסמינים קליניים נדירים כגון שלשול שאינו מגיב לטיפול, תסמונת הורנר, אטקסיה, יתר לחץ דם ומיילופתיה טרנסוורסלית.

הסיבה להיווצרות של נוירובלסטומה אינה מובנת עדיין. בחלק מן המקרים נמצאה שכיחות גבוהה יותר במשפחות מסוימות המצביע על מרכיב גנטי. נוירובלסטומה משפחתית הינה מחלה נדירה מאד הנובעת ממוטציה בגן מסוים (anaplastic lymphoma kinase). מוטציות גנטיות נוספות נמצאו וכן תוארו גורמי סיכון במהלך ההריון שאינם חד משמעיים, כגון חשיפה לעישון ולכימיקלים, צריכת אלכוהול, שימוש בתרופות במהלך ההריון וכו'.

דיאגנוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיאגנוזה נעשית באופן סופי על ידי ביופסיה מהגידול, כאשר השלבים המקדימים לכך כוללים בדיקות דם והדמיות.

בבדיקות דם, בכ- 90% מן המקרים של נוירובלסטומות, ניתן למצוא רמה מוגברת של קטכולאמינים או המטבוליטים שלהם בדם (או בשתן). קטכולאמינים והמטבוליטים שלהם כוללים דופמין, חומצה הומווונילית (HVA) וחומצה ונילילמנדליק (VMA).

בבדיקות הדמיה ניתן לאבחן נוירובלסטומה על ידי בדיקת MIBG אשר מאבחנת כ- 90% עד 95% מן המקרים של נוירובלסטומה. MIBG הינו חומר אשר נלקח על ידי נוירונים סימפתטיים והינו אנלוג של הנוירוטרנסמיטור נוראפינפרין. כאשר MIBG הינו מסומן רדיואקטיבית, הוא נקלט על ידי ההדמיה ומראה את אזורי הגידול.

בבדיקות היסטולוגיות תחת מיקרוסקופ, ניתן לתאר את תאי הגידול כתאים קטנים, עגולים וכחולים, בעלי מראה של rossette מסוג homer-wright pseudorossetes- תאי גידול ליד נויטרופילים. מספר צביעות היסטולוגיות נעשות נעשות כדי להבחין בין נוירובלסטומות לבין גידולים אחרים כגון רבדומיוסרקומה, סרקומה על שם אווינג, לימפומה ונפרובלסטומה (wilms' tumor). החשיבות של ההיסטולוגיה בגידול זה נובעת גם עקב ההטרוגניות העצומה שיש לתתי סוגים של הגידול- החל מגנגליונוירומה שפירה ועד לנוירובלסטומה ממאירה מאד.

חלוקה לשלבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב- 1988 הוצע סיווג לנוירובלסטומה כמתואר להלן:

  • שלב 1: הגידול ממוקם.
  • שלב 2A: הגידול הוא יונילטרלי (בצד אחד), יש incomplete gross resection ואין מעורבות בלוטות לימפה באותו צד או בצד הנגדי.
  • שלב 2B: הגידול יונילטרלי עם מעורבות בלוטות לימפה באותו צד בלבד.
  • שלב 3: הגידול חודר לקו האמצע, או מעורבות בלוטת לימפה בצד הנגדי, או גידול שהחל בקו האמצע יחד עם מעורבות בלוטות לימפה משני הצדדים.
  • שלב 4: התפשטות הגידול לבלוטות לימפה מרוחקות, מח העצם, עצמות, כבד או אברים אחרים למעט האברים המוזכרים בשלב 4S.
  • שלב 4S: גיל המטופל נמוך משנה, עם גידול ממוקם שעונה להגדרות של שלב 1 או 2, ועם התפשטות לכבד, לעור או למח העצם.

עם השנים עלה הצורך בסיווג שתכלול גם התייחסות לקבוצות סיכון- נמצא כי קבוצת הגילאים שבין 12 חודשים ועד 18 חודשים מאופיינת בשיעורי שרידות גבוהים ועל כן עלה הצורך לסווגן מחדש.

הסיווג החדש מהשנים האחרונות הינן כדלהלן:

  • שלב L1: מחלה ממוקמת ללא גורמי סיכון שנצפו בהדמיה.
  • שלב L2: מחלה ממוקמת עם גורמי סיכון שנצפו בהדמיה.
  • שלב M: מחלה מפושטת (מטסטטית, עם גרורות).
  • שלב MS: מחלה מטסטטית שקולה לשלב S4.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר הגידול ממוקם, המחלה לרוב ניתנת לריפוי. עם זאת, שיעור ההישרדות לזמן ארוך אצל ילדים עם מחלה מתקדמת המבוגרים מ- 18 חודשים הינה בעלת פרוגנוזה לא טובה למרות טיפול מולטי-מודלי הכולל טיפול כימותרפי מסיבי, ניתוח, הקרנות, השתלת מח עצם וטיפולים נוספים כגון אימונותרפיה ועוד).

גורמים המנבאים סיכויי הישרדות כוללים את גיל החולה, מידת התפשטות המחלה וממצאים גנטיים שונים (אמליפיקציות של אונקוגנים וכו', בהם מתמקדים מאמצי הטיפול הנוכחיים ביו היתר).

הטיפול לחולים בדרגת סיכון נמוכה הינו מעקב בלבד, עם או ללא ניתוח. הפרוגנוזה הינה 90% ומעלה.

הטיפול לחולים בדרגת סיכון בינונית כולל ניתוח וכימותרפיה. הפרוגנוזה הינה 70%-90%.

הטיפול לחולים בדרגת סיכון גבוהה כולל טיפול מולטי-מודלי כמתואר לעיל. הפרוגנוזה בעבר הייתה כ- 30%, אולם תודות לשיפור בטיפולים באמצעות מתן נוגדנים והשתלות מח עצם, הפרוגנוזה כיום מגיעה ל- 66% בחלק מן המחקרים שנעשו בנושא ואשר התפרסמו לאחרונה.

לאלו שהיו בדרגת סיכון בינונית או גבוהה ושרדו, יש נזקים כתוצאה מהטיפול במחלה- נזקי שמיעה, ירידה בגדילה, בעיות בתפקוד בלוטת התריס, קשיי למידה וסיכון מוגבר לסרטן משני.

אפידמיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוירובלסטומה מהווה 6%-10% מכלל סרטני גיל הילדות, וכ- 15% מסיבות המוות כתוצאה מסרטן אצל ילדים. השכיחות הגבוהה ביותר של נוירובלסטומה הינה בשנה הראשונה לחיים, ומספר מקרים הינם קונגניטליים (מלידה). רק 10% מכלל הנוירובלסטומות מתרחשות לאחר גיל 5, ו- 2% בלבד לאחר גיל 18.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.