נוער חלוצי לוחם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נוער חלוצי לוחם (נח"ל) הוא כינוי למסגרות מסוימות בצבא ההגנה לישראל המקיימות קשר עם בני נוער.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנח"ל נוסד באישור של דוד בן-גוריון ב-19 באוגוסט 1948 כמענה למכתב משותף של כל תנועות הנוער הציוניות מה-10 באוגוסט 1948 בו ביקשו ליצור מסגרת צבאית בו ישרתו חברי גרעיני הכשרה כקבוצה ולא יופרדו זה מזה‏[1]. חששן של תנועות הנוער נולד כתוצאה מגיוס המוני של בני 17 לאימון צבאי מרוכז במהלך ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות ביוני 1948, במטרה להכין עתודה שתוכל להיות מגוייסת באופן מיידי אם יורע המצב בחזיתות. היענות בני הנוער הייתה גדולה ותנועות הנוער חששו מהתפזרות הגרעינים ההתיישבותיים במסגרת נטולת אידיאות חלוציות‏[2]. תנועות השומר הצעיר והמחנות העולים סירבו בתחילה להצטרף להסדר של הנח"ל מחשש שהוא יפגע בגרעיני ההכשרה שלהם וישמש תחליף לפלמ"ח אותו ביקש בן-גוריון לפרק ועד אז נשא את דגל ההתיישבות החלוצית.

חיילי הנח"ל עברו אימונים של כחודשיים עד שלושה חודשים, ולאחר מכן יצאו לתשעה חודשים ליישובי ספר למלא תפקידים צבאיים, לעבוד בחקלאות ולהשלים את הכשרתם המשקית‏[3][4] בתחילת 1949 קיים הגדנ"ע בתחילת הדרך הופקד על הנח"ל, מסלול דומה לגרעיני הנח"ל ולחיילי גח"ל[5]. במהלך שנת 1949 נלקחו פלוגות של הנח"ל למשימות שונות כמו סלילת כביש בין סדום ועין גדי והכשרת אילת להתיישבות‏[6]. התקווה הייתה ששלאחר שנת השירות בנח"ל, יוצאי הנח"ל יישארו להתגורר ביישובי הספר, אולם תקווה זאת לא נתגשמה ורוב יוצאי הנח"ל עזבו את יישובי הספר, לעתים מיד לאחר תום שנת השירות ולעתים מספר שנים לאחר מכן‏[7]. ההערכה היא שרק כ-35% מיוצאי הנח"ל נותרו בהתיישבות. בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 הוחל במסלול "נחל תעשייתי" של גרעיני נח"ל שיועדו לתעשייה[8]

בראשיתו, הוכפף הנח"ל לפיקוד הגדנ"ע אך מ-24.11.1949 הופרד מהגדנ"ע ותפקד כחיל עצמאי. לאחר מספר שנים החל הנח"ל להקים היאחזויות נח"ל, שהיו מאוכלסות בגרעיניו במהלך שירותם הצבאי.

שיטה זו שירתה מקרים רבים של משימות יישוב לאומיות, בשטחים בהם האוכלוסייה היהודית מדולדלת ונחשבו ליעד התיישבות מועדף. בראשית דרכו של הנח"ל, אתרי ההתיישבות המועדפים היו בעיקר בתחומי הנגב, בגליל ובערבה. לאחר מלחמת ששת הימים מוקד העניין עבר אל יהודה ושומרון, רצועת עזה, רמת הגולן וסיני. יישובים רבים, כמה מבסיסי צה"ל ובעיקר קיבוצים, הם היאחזויות נח"ל במקורם.

רשמית היאחזות הנח"ל הראשונה היא קיבוץ נחל עוז[9]. קיימת טענה כי קיבוץ הנח"ל הראשון הוא קבוצת הצופים ז', שהתיישבה על גבעת תל-אל-קאסר, ב 6 בנובמבר 1949. בחודש יולי 1949 פנה אברהם הרצפלד, יו"ר מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית אל גרעין הצופים ז' שהתכנסו בצריף צופי הקהילה בתל אביב מתל אביב ומחיפה והציע לגרעין לקבל החלטה חיובית להתיישב על גבעת תל-אל-קאסר שבעמק הירדן ואשר היא פנינה בעמק הירדן. הגרעין הנ"ל קיבל החלטה חיובית ברוב קולות גדול והועבר להכשרה חקלאית בדגניה א'. אנשי דגניה א' הראו לגרעין את הגבעה המיועדת להתיישבות. ובכן, ב 6 בנובמבר כאמור, נאסף כח אנושי ומעשי של משאיות עמוסות בחלקי צריפים שהעלו את המטען הזה על גבעת תל-אל-קאסר, אחרי שנחצבה דרך עפר מחלקה הדרומי והמערבי אל החלק הדרומי של תל-אל-קאסר. על המדרונות של חלק דרומי זה שפנה לכיוון מערב, וכל משקי עמק הירדן נראים בבירור לצופים מגבעה זו, שהגובה הטופוגרפי המרבי שלה היה 98 מ' מתחת לפני הים התיכון. בפסגת גבעה זו היה ניצב מבנה בטון הרוס. כפי הנראה זה היה מקומו של מטה המפקדה הסורית. ביום העלייה אחר הצהריים עלה זוג זקנים-קשישים מדגניה א' לכיוון חורבה זו. הביא אותם למקום אלי ברץ נכדו של מייסד הקבוצה יוסף ברץ. אלי, הנהג, הלך צמוד מאוד לשני הקשישים כאשר הם טיפסו במעלה המידרון בין סלעי הבזלת למנוע מהם חלילה אם יתקלו באחת האבנים וייפלו. המראה היה כל כך מסקרן עד אשר בנימין-שַׂלמון שֹׁהַם, אחד הנחלאים מגרעין הצופים ז', עקב אחריהם עד אשר הגיעו אל המבנה ההרוס. שניהם חיבקו אחד את השני ודמעות זלגו על לחייהם. אלי ברץ נשאל לסיבת הבכי ובתשובתו נאמר: הם היו ההורים של דני שיפריס בן דגניה א' שאחד מפגזי התותחים הסורים שנורה מתל-אל-קאסר פגע בו ופצעו עד מוות. על מפות טופוגרפיות 1:100,000 אשר ציינו את הגבול בין ארץ ישראל לסוריה צויין מהלך הגבול על פי הסכמי סייקס-פיקו אשר נקבעו בין צרפת לאנגליה אחרי מלחמת העולם הראשונה. כלומר, תל-אל-קאסר אשר שמה עוברת מאוחר יותר לתל-קציר, היה ממוקם על אזור מפורז מזרחה מהכנרת והיה שייך בזמנו לארץ ישראל המנדטורית. קו גבול זה על פי אותו הסכם עבר כעשרה מטרים מקו המיים של הכנרת. משפך הירדן אל הכנרת ואחר כך עלה על המדרונות המערביים של רמת הגולן. ב 29 בנובמבר 1949 חגגו אנשי עמק הירדן, ראשי תנועת הצופים ומפקדי הנח"ל את העלייה על הקרקע. אנשי עמק הירדן הקימו במה עליה ניצבו כל האנשים הנ"ל וברכו את העלייה על הקרקע. על הבמה ניצבו ארבעה זוגות בנים בנות אשר רקדו חלק מריקודי העם המקובלים כמו - אל גינת אגוז ועוד. אותם לימדה והדריכה בת קיבוץ בית זרע. אנשי עמק הירדן אשר בנו את הבמה הציבו מעליה כרזת בד עם האימרה "לא נָכוֹף הראשׁ בַּסַּעַר"

לא נכוף הראש בסער
קהל בחגיגות העלייה על הקרקע

כמבטאת את רוחם של אנשי עמק הירדן ביֵישוב תל-קציר על הגבעה הזו.[דרוש מקור] ביטוי זה התבטא במילות השיר "חורשת האקליפטוס" שכתבה המשוררת נעמי שמר בת קבוצת כנרת בו היא כותבת בין השאר: "מעבר לירדן רעמו התותחים והשלום חזר בסוף הקיץ וכל התינוקות היו לאנשים ושוב על הגבעה הקימו בית".

נח"ל עוז הוקם מאוחר יותר ב-1951 מול רצועת עזה, אולם לא רבים יודעים שה"פיילוט" הראשון הוקם שנה קודם לכן על גבול "הקו הירוק" והוא קיבוץ ניר אליהו. הצלחת ניר אליהו לבלום הסתננויות תוך קיום עצמאי סללה את הדרך לאימוץ שיטה זו בעשרות יישובים ברחבי א"י עד סוף המילניום.

בשנות ה-90, העביר הנח"ל את עיקר המשקל של פעילות גרעיניו למשימות חינוכיות בקהילות אזרחיות שונות, זאת סביב הקמתן של תנועות בוגרים בתנועות הנוער המהוות את מרבית המתגייסים למסלול. תנועות הבוגרים סימנו מפנה בתפיסת ההגשמה בתנועות - מהגשמה התיישבותית להגשמה חינוכית בקהילה, ובהתאם לכך שינה גם הנח"ל את מבנהו. גם היום מהווה הנח"ל כלי להמשך הכשרתן ופעילותן של הגרעינים המשימתיים-תנועתיים בתקופת השירות הצבאי, לפיכך, המסלול בנוי כדי לעודד את המשך קיומו המשימתי של הגרעין גם לאחר תום השירות הצבאי.

כמו כן, ב-1982 הוקמה חטיבת הנח"ל כיחידה נפרדת מפיקוד הנח"ל של חיל חינוך, המשמש כגוף חינוכי-הגשמתי, המאגד בתוכו את פעילות הגרעינים, בוגרי תנועות וארגוני הנוער. חטיבת הנח"ל כוללת את בני הגרעינים כמו גם חיילים שאינם שייכים לגרעין כלשהו ומכונים 'נח"ל בקו"ם' (או "בקו"מוסטים"). בתחילת שנות ה-90 גדל חלקם היחסי של חיילי הנח"ל שאינם בני גרעינים, אולם בשנים האחרונות מגמה זו מתהפכת, וחלקם של בני הגרעינים בחטיבה ובתפקידים שונים בחיל החינוך עלה.

ב1995 הוקמו בפרדס חנה אנדרטה ואתר זיכרון לחללי הנח"ל וחיל החינוך. במקום שתוכנן על ידי האדריכל חנן הברון, הוקמו מגדל שבבסיסו לוח זיכרון לנופלים ובו מונצחים 1008 חללי הנח"ל ו-50 חללי חיל החינוך. סביב המגדל יש מבנים בצורת חצי עיגול ובהם אודיטוריום ואולם הנצחה. האתר נראה מהאוויר כסמל הנח"ל - מגל וחרב.

מסלול גרעיני נח"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרעין נח"ל הוא מסגרת שיתופית היוצאת מתנועות הנוער ונתמכת על ידי הצבא ותנועות הנוער, במסגרתו בני ובנות הגרעין משרתים בצבא במסגרת הנח"ל בשילוב עם משימות חברתיות. המונח גרעין מקורו בתנועות הנוער בטרם הקמת המדינה. הכוונה לקבוצת שמיניסטים המיועדים להגשמה משותפת בדרך כלל במסגרת התיישבותית.

השירות בנח"ל מחולק לכמה חלקים: פרק צבאי ראשון, פרק משימה, ביטחון שוטף (בט"ש. לבנים), תקופת שרות ללא תשלום (של"ת). סדר הפרקים הוא קבוע, אך ישנם שינויים באורכי זמן של הפרקים בהתאם למחזור הגיוס. ואת השל"ת ניתן לקיים בתחילת או בסיום כל המסלול.

  • פרק צבאי ראשון - בני ובנות הגרעין משרתים בנח"ל ביחד - הבנים בדרך כלל בשירות קרבי במסגרת גדוד 50 או גדוד קרקל, והבנות בגדוד קרקל או בתפקידים שונים בחיל החינוך והנוער ובמפקדת הנח"ל. במסגרת שירותם זכאים בני אותו גרעין לשרת באותה המחלקה (בגדוד 50, בקרקל ובטירונויות של תומכי הלחימה והבנות), וכן לקיים "פגש גרעינים" אחת לזמן נתון.

בסוף הפרק הצבאי, מחויבים הגרעינים להוציא מספר מינימלי (או יותר, אם הם חפצים בכך) מחבריהם לתפקידים פיקודיים ותפקידים משמעותיים אחרים (מ"כים, קצינים, צלפים וכו'). חברי הגרעין שיצאו לתפקידים אלו, הנקראים אחוזים, לא ימשיכו לפרק המשימה הלאומית.

  • פרק המשימה הלאומית - אורך שנה ובו נמצאים כל בני הגרעין יחד, תחת פיקוד חיל החינוך והנוער, במסגרת מג"ן (מורות חילות, מקא"ם, גדנ"ע ונח"ל). בימי קום המדינה הייתה המשימה הלאומית בעיקר הקמה של יישובים חדשים באזורי פריפריה (באמצעות היאחזויות נח"ל) והרחבה של קיבוצים קיימים. עם השנים, ובהתאם לשינויים שחלו בחברה הישראלית, התחלפה המשימה הלאומית לעזרה לאוכלוסיות חלשות בכל הארץ וכיום מבצעים בני הגרעינים בפרק המשימה משימות חינוכיות-חברתיות בפריפריה החברתית של מדינת ישראל. החיילים מתגוררים בדירות ברשויות מקומיות שונות, בדגש על פריפריה, ועובדים בעבודות חינוך בבתי הספר, תנועות נוער, מתנ"סים, מועדוני נוער, מרכזי קליטה וכו'. את בני הגרעין מלווים מפקדי מערך מג"ן, רכזי הנוער ברשות המקומית ונציגי תנועת הנוער אליה שייך הגרעין. במהלך הפרקמ"ש בנות הגרעין משתחררות, או חותמות שס"ן (שירות סדיר נוסף) עד לסיום פרק המשימה.
  • בט"ש - לאחר שחרור בנות הגרעין, שבים בני הגרעין לחצי שנה של פעילות ביטחון שוטף, כיום כפלוגה עצמאית בחטיבת הנח"ל. (מלבד גרעיני הנח"ל של תנועת בני עקיבא שמשרתים שנתיים ברצף בגדוד 50).
  • של"ת - שירות ללא תשלום, פרק זה נשאר מהתקופה בה היו גרעיני הנח"ל נשלחים לקיבוצים. במקור היה אמור השל"ת לשמש כדי לכוון את חברי הגרעינים להשאר ולהגשים בקיבוץ לאחר שירותם הצבאי. השל"ת השתמר במסלול למרות השינויים שעבר המסלול. מתגייסי מרץ מבצעים אותו בתחילת המסלול והוא משמש לגיבוש הגרעין לקראת הפרק הצבאי הראשון ולביצוע משימה לאומית. מתגייסי אוגוסט מבצעים של"ת בסוף שירותם, והוא משמש על מנת שחברי הגרעין יוכלו לבחון ולהתנסות באורח חיים בוגר במסגרת תנועת בוגרים, וכן לביצוע משימה לאומית. רבים מבוגרי המסלול אכן ממשיכים אחריו לפעול במסגרת של תנועת בוגרים. זוהי אף אחת ממטרותיו המוצהרות של המסלול. חיילי השל"ת אינם לובשים מדים, הם נתונים לפחות פיקוח מצד הצבא ולעומת זאת הם נתונים תחת האחריות של תנועותיהם. כמו כן, הם זכאים להנחות בתחבורה ציבורית, ועשויים להקרא לשירות מלא במקרה חירום. פרק השל"ת אורך ארבעה חודשים והוא למעשה מאריך את שירותו של חייל הנח"ל בארבעה חודשים יותר מחייל רגיל.

בעקבות ארגון מחדש של משרד הביטחון וצה"ל, פיקוד הנח"ל (כיום נח"מ - נחל מסלול) מסופח כיום למערך מג"ן: מד"נים, מורות חיילות, גדנ"ע ונח"ל בראשו עומדת אל"ם יעל הס. ואילו אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון שינה את שמו לאגף הביטחוני-חברתי. בראשו עומד כיום עמיקם סבירסקי.

מפקדי הנח"ל לדורותיהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר שם תחילת הכהונה סיום הכהונה הערות
1 אלחנן ישי 1948 24/11/1949 מפקד הגדנ"ע, כאשר הנח"ל עוד היה כפוף לו
2 יצחק פונדק 24/11/49 1/12/50 -
3 משה נצר 1/12/50 פברואר 1954
4 אהרון דורון פברואר 1954 נובמבר 1956
5 איתמר בן ברק נובמבר 1956 דצמבר 1958
6 אהרון אבנון דצמבר 1958 ספטמבר 1960
7 שמואל אייל ספטמבר 1960 פברואר 1964
8 יהונתן דותן פברואר 1964 ספטמבר 1966
9 צבי שמאלי אוגוסט 1966‏[10] יולי 1969
10 צבי לבנון יולי 1969 אוגוסט 1972
11 אשר דר אוגוסט 1972 ינואר 1975 בעל עיטור העוז וצל"ש אלוף
12 רענן שריר ינואר 1975 ספטמבר 1978
13 גבי מגל ספטמבר 1978 ספטמבר 1980
14 אמנון אשכול ספטמבר 1980 יולי 1984 בעל עיטור המופת
15 יורם גלבוע יולי 1984 אוגוסט 1987
16 בנצי ויינר אוגוסט 1987 אפריל 1990
17 מנחם זטורסקי אפריל 1990 אוגוסט 1995 בעל עיטור העוז ממבצע "אביב נעורים"
18 רן גלינקא אוגוסט 1995 - 1997 כיהן כמנכ"ל זמני של רשות השידור, קצין חינוך ראשי ומפקד שייטת 13
19 אביעזר סגל 1997 1998
20 שרון דוידוביץ' 1998 2001
21 אל"ם עופר אופיר 2002 2003
22 אל"ם חגי ניסימוב 2003 2007

נח"ל חרדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל של נצח יהודה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נצח יהודה

תחת מסגרת הנח"ל קיים כיום גם מסלול לחיילים ממגזר החרדי (הנח"ל החרדי) אשר עושים שירות פעיל במשך שנתיים בגדוד 97 (נצח יהודה) של חטיבת כפיר ויוצאים לשנת לימודים להשלמת בגרויות או לימוד מקצוע.

נח"ל אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-60 התקיים פרויקט סיוע ישראלי למדינות מתפתחות, באפריקה אסיה ודרום אמריקה, בעזרתו של חיל הנח"ל. הסיבות להקמת פרויקט זה, היו בין השאר ניסיון ליצור אזורי השפעה במדינות הגובלות והקשורות בקשרים מדיניים עם מדינות שהיו בעימות ישיר עם ישראל. כמו כן פרויקט זה סייע ביצירת תדמיתה הבינלאומית של מדינת ישראל, ופתח פתח לשיתופי פעולה כלכליים וביטחוניים.

תחילת הפרויקט היה בגינאה. ג'ון טאטגה, מזכ"ל האיגודים המקצועיים במדינה גילה התעניינות בחיל הישראלי ובשיטותיו להפרחת השממה, ולאחר משא ומתן נשלחה לגניאה משלחת בת ארבע קציני נח"ל ישראלים שסייעו להקמת יחידות דומות בצבא הגניאי שאורגנו במסגרת חטיבתית בשם "חטיבת הבונים". חטיבה זו סייעה ביצירת מסגרת תעסוקתית לאלפי גניאים, קידמה את החקלאות הבלתי מפותחת למדינה, ואף אחדה בין בני שבטים שונים בעלי היסטוריה של עוינות במסגרת אחת. ג'ון טאטגה עמד בראש המסגרת ובהמלצת הישראלים קיבל דרגה מקבילה לאלוף משנה.

עשרות משלחות נח"ל ישראליות השתתפו בפרויקט שהחל בגינאה והמשיך בקניה, טנזניה, זמביה, מלאווי, חוף השנהב, הרפובליקה המרכז-אפריקאית, צ'אד, קמרון, טוגו; ומחוץ לאפריקה : איראן, סינגפור, אקוואדור, בוליביה ועוד. משלחות נציגים מאותן המדינות אף הגיעו לארץ ללמוד מההיאחזויות. הנח"ל סייע ביצירת מסגרות חצי צבאיות או צבאיות, ובפיתוח שיטות חקלאיות ושיטות לבירוא יערות.

פעילותו של הנח"ל בחו"ל ובמישור הבינלאומי נפסקה ברובה בעקבות התדרדרות יחסיה המדיניים של ישראל לאחר מלחמת ששת הימים, אולם רבות מהמסגרות שהוקמו המשיכו לתפקד, ואף נמשכו שיתופי פעולה מסוימים במישורים שונים. דוגמה מובהקת לכך היא קניה, שבה פעל הנח"ל, ושהייתה זו תחילת מערכת היחסים המדינית עמה, שהובילה לבסוף לשיתוף פעולה מסוים בעת מבצע יונתן לשחרור חטופי אנטבה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול הנח"ל

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צה"ל בחילו - אנציקלופדיה לצבא ולביטחון - כרך "נח"ל", הוצאת רביבים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]