נורמן בורלוג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נורמן בורלוג
Norman Borlaug
1914 –‏ 2009
Norman Borlaug.jpg

נורמן בורלוג נואם בוועידה למדע ולטכנולוגיה חקלאיים ביוני 2003
תרומות עיקריות
נחשב לאבי המהפכה הירוקה

נורמן ארנסט בורלוגאנגלית: Norman Ernest Borlaug;‏ 25 במרץ 1914 - 12 בספטמבר 2009) היה חוקר חקלאות אמריקאי וחתן פרס נובל לשלום. נחשב לאבי המהפכה הירוקה[1] שבעזרת הכלאת זני דגנים שונים הביאה לגידול משמעותי ביבולי החיטה, התירס, האורז וצמחים אחרים המשמשים כמקור מזון עיקרי במדינות רבות.

בורלוג קיבל ב-1942 תואר דוקטור בפיטופתולוגיה ובגנטיקה מאוניברסיטת מינסוטה. בשנות החמישים והשישים, בעת שעסק במחקר חקלאי במקסיקו, פיתח זני חיטה ננסיים למחצה, עתירי יבול ועמידים למחלות. בורלוג הוביל באותן שנים את הכנסת השימוש בזנים אלו, ובמקביל את הכנסת הטכנולוגיות המודרניות של גידול הדגנים האינטנסיבי במקסיקו, בהודו ובפקיסטן. כתוצאה מפעולות אלו הפכה מקסיקו ב-1963 ליצואנית חיטה. בין השנים 1965 ו-1970 כמעט והוכפל יבול החיטה בהודו ובפקיסטן, דבר אשר שיפר בצורה מהותית את יכולת מניעת הרעב במדינות אלו. יש המעריכים כי לולא הפעולות שבורלוג נטל בהן חלק, היו עלולים מיליארד אנשים לגווע ברעב.[2] כהכרה בתרומתו לשלום העולמי באמצעות הגדלת היצע המזון, הוענק לו בשנת 1970 פרס נובל לשלום.

בשנים שלאחר מכן סייע בורלוג ביישום שיטות אלו במדינות באסיה ובאפריקה. הוא הטיף בעקביות לשימוש בשיטות הגידול האינטנסיביות ובביוטכנולוגיה כאמצעי לצמצום הרעב בעולם. עבודתו ועמדותיו עוררו התנגדות וביקורת מצד גופים הדוגלים בשימור הסביבה ובכלכלה חברתית. בורלוג דחה את רוב טיעוני הביקורת והגדיר אותם כלא מבוססים וכשגויים. ב-1986 יזם בורלוג את פרס המזון העולמי, המוענק לאנשים אשר תרמו לשיפור איכות, כמות וזמינות המזון ברחבי העולם.

ראשית הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בורלוג נולד בסאוד, קהילה קטנה ליד קרסקו שבמדינת איווה למשפחה ממוצא נורבגי. מגיל שבע ועד גיל 19 הוא עבד בחוות משפחתו במגוון עבודות חקלאיות. ב-1933 הצליח בורלוג להתקבל לאוניברסיטת מינסוטה הודות לתוכנית מיוחדת שנפתחה בעקבות השפל הגדול בארצות הברית. במהלך לימודיו, התחרה במסגרת האוניברסיטה בהיאבקות וזכה להצלחה. תחילה למד יערנות, אך לאחר ששמע הרצאה שעסקה בפיתוח צמחים בעלי עמידות למחלות, החליט לעבור ולהתמחות בתחום זה.

ב-1940 קיבל בורלוג תואר שני במדעים וב-1942 קיבל את תואר הדוקטור בפיטופתולוגיה ובגנטיקה. עד שנת 1944 הוא עבד כמיקרוביולוג במעבדה של דופונט במסגרת צבא ארצות הברית, ועסק יחד עם עמיתים חוקרים בפיתוחים שונים. בין היתר, הוא השתתף בפיתוח דבק העמיד בפני קורוזיה של מי ים.

בורלוג התחתן עם מרגרט גיבסון בתקופת לימודיו, ונולדו להם שני ילדים. אשתו נפטרה בשנת 2007 בגיל 95, לאחר 69 שנות נישואים.

עבודת המחקר במקסיקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1940 קיבלה ארצות הברית פנייה מהממשלה המקסיקנית לסייע לה ביצירת עתודה של חוקרים בנושאים חקלאיים. הרפורמה האגררית אשר יושמה בעקבות המהפכה המקסיקנית ב-1910 הביאה לפחיתה ביבולים בחקלאות המקומית והממשל המקסיקני רצה לקדם את החקלאות ואת התעשייה החקלאית. הממשל האמריקאי העביר את הנושא לטיפולה של קרן רוקפלר. התוצאה הייתה יצירת גוף ממשלתי מקסיקני, "המשרד למחקרים מיוחדים", שעליו פיקחה קרן רוקפלר. בורלוג הצטרף לפרויקט ב-1944, עבר למקסיקו סיטי ומונה לראש "התוכנית המשותפת למחקר ויצור חיטה" במסגרת הפרויקט.

מטרת התוכנית הייתה להאיץ את קצב ייצור החיטה במקסיקו, אשר באותו זמן ייבאה חלק מתצרוכת החיטה שלה, והכלים להשגת מטרה זו היו: גנטיקה, הכלאת צמחים, פיטופתולוגיה, אנטומולוגיה, אגרונומיה, מדעי הקרקע וטכנולוגיות של גידול דגנים. מלבד בורלוג השתתפו בתוכנית שני חוקרים אמריקאים נוספים, אדוארד ולהאוזן - מטפח תירס, וג'ורג' נידרהאוזר - מטפח תפוחי אדמה. שנותיו הראשונות של הצוות היו קשות מאוד. הם סבלו ממחסור בחוקרים מקומיים מנוסים ובציוד מתאים. כמו כן, הם לא זכו לשיתוף פעולה מצד החקלאים המקומיים אשר שדותיהם סבלו בעיקר ממחלת החילדון. בורלוג אף כתב בספרו "On World Hunger" כי במשך השנים הראשונות הוא התחרט פעמים רבות על כך שהסכים ליטול חלק בפרויקט. את עשר השנים הראשונות בתוכנית הקדיש הצוות ליצירת זני חיטה חדשים העמידים בפני מחלות, תוך כדי ביצוע 6,000 הכלאות שונות בזני חיטה שונים. [3].

חיטה בעונת גידול כפולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה, התרכזה עבודתו של בורלוג במזרח הרמה המרכזית של מקסיקו, בעיירה צ'פינגו הסמוכה לטקסקוקו. אזור זה נפגע במיוחד מהחילדון ומתנאי קרקע בעייתיים. בורלוג הציע להאיץ את השבחת זני החיטה על ידי גידול החיטה בשני אתרים לחלופין, וכך להשיג שתי עונות גידול בשנה אחת, ולקצר פי שניים את הזמן הדרוש. שני האתרים שהציע היו שניהם במקסיקו, אך היה ביניהם הפרש גבהים רב ומזג האוויר בהם היה שונה מאוד. בורלוג רצה לגדל מחזור אחד בקיץ, ברמה הגבוהה והקרירה, ולקחת מיד את הזרעים ולזרוע אותם בתחנת ניסיונות בצפון מערב מקסיקו, באזור סונורה. מנהלו, ג'ורג' הרר, התנגד לתוכנית שאפתנית זו. מלבד העלויות הגבוהות הכרוכות בעונת גידול כפולה, הייתה מקובלת באותן שנים הטענה (שהופרכה בינתיים) שמבחינה חקלאית יש לתת תקופת מנוחה לזרעים לאחר הקציר, בטרם זורעים אותם שנית, על מנת שיאגרו אנרגיה לנביטה. בתוכניתו של בורלוג לא היה פער זמן מספיק בין הקציר והזריעה מחדש. הרר הטיל וטו על התוכנית ובתגובה הודיע בורלוג על התפטרותו. מנהל הפרויקט כולו, אלווין סטקמן (Elvin C. Stakman), הגיע למקום ושכנע את בורלוג לחזור בו מהתפטרותו ואת הרר להסיר את התנגדותו לתוכנית. מ-1945 גודלה החיטה בשני אזורים שונים, שהמרחק ביניהם היה 1,000 ק"מ והפרשי הגובה ביניהם היו 2,600 מטר.

אתרי עבודת צוות המחקר במקסיקו

יתרון בלתי מתוכנן, שהושג כתוצאה מעונת הגידול הכפולה, היה אי רגישותם של הזנים הנבחרים לפוטופריודיזם - עיתוי הפריחה בהתאם לאורך היום. בדרך כלל, זני חיטה מתקשים להסתגל לתנאי סביבה חדשים בשל השינוי בשעות אור השמש במשך היממה. בורלוג סיפר על כך כעבור שנים: "יצא כי בצפון זרענו כאשר הימים התקצרו, בגובה נמוך ובטמפרטורות גבוהות. אז, אספנו את הזרעים מהצמחים היפים ביותר וזרענו אותם בדרום בעת התארכות היממה ובזמן שירדו משקעים רבים. כך הצלחנו ליצור, תוך זמן קצר יחסית, זנים שהתאימו לכל מרווח התנאים האקלימיים. דבר זה לא היה אמור להתרחש על פי הספרים". [4]. המשמעות הייתה שהפרויקט חסך לעצמו את הזמן הנדרש לפתח זנים מתאימים לכל אחד מהאזורים.

העלאת העמידות למחלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שושלת צמחים, הנוצרים בדרך של האבקה עצמית ומקורם בצמח בודד, נקראת קו טהור (pureline). לכל הצמחים בשושלת זו, הזהים מבחינה גנוטיפית, יש בדרך כלל מספר קטן של גנים (או גן עיקרי אחד) האחראים על עמידות בפני מחלה מסוימת. אולם, פתוגנים (מחוללי מחלות) מסוגלים לייצר כל העת צורות חדשות שלהם, ולכן שדה המורכב מקו טהור עלול להיפגע בקלות. לשדה שיש בו תערובת של צמחים ממספר קווים טהורים, שנקרא multiline, יש סיכוי טוב יותר להתמודד עם הפתוגן ולמנוע את התפשטותו לכל הצמחים בשדה. שדה כזה צריך להיות מורכב מצמחים בעלי גנוטיפ שונה, אך פנוטיפ זהה. בצורה זו, לצמחים יש אותן תכונות, כגון גובה, זמני פריחה והבשלה, צבע זרעים ותכונות אגרונומיות אחרות, ולכן הם תואמים אחד לשני, ואינם גורמים לפחיתה ביבול כאשר הם מגודלים יחד באותו שדה.

ב-1953 שכלל בורלוג את טכניקת ה-multiline. הוא רצה להבטיח שגנים של עמידות למחלה לא ייעלמו מאוכלוסיית הצמחים, ומצד שני לנסות לשפר את העמידות בעזרת גנים נוספים. כל קו פותח בשיטת הכלאה מחזירה (Backcrossing) שבה נעשית הכלאה של צמח מכלוא (hybrid) עם צמח הורה. בורלוג דאג שהגנוטיפ של כל קו יהיה שונה מזה של חברו. בשדה הוא ערבב חמישה עד עשרה קווים לקבלת multiline. לשדה כזה תהיה כמעט תמיד עמידות חלקית או מלאה לפתוגן. כאשר מתגלה שקו מסוים רגיש למחולל המחלה, הקו הספציפי מוחלף בקו עמיד לצורה המסוימת של הפתוגן. בתהליך שפיתח בורלוג יש מאגר קבוע של קווים שונים בעלי עמידות לצורות שונות של המחלה. שיטת ה-multiline עוזרת למנוע התפשטות מהירה של המחלה, ומבטיחה שהפגיעה בשדה תהיה חלקית בלבד, עקב קיומם של קווים בעלי גנוטיפ שונה.

חיטה ננסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת לשפר את היבולים בקרקע הדלה בחנקן, היה על בורלוג וצוותו להשתמש בדשן. אולם, צמחי הזנים שבהם השתמש היו בעלי גבעול צר וארוך. הדבר הביא לתופעה שבה צמחים גבוהים התמודדו טוב יותר מצמחים נמוכים על אור השמש, אך נטו לקרוס מעומס הגרעינים בעקבות העלייה ביבול. לבעיה זו המכונה "רביצה", ניסה בורלוג למצוא פתרון על ידי הכלאה עם זנים בעלי קנה גבעול קצר וחזק יותר. ב-1953 הוא רכש זן חיטה יפנית ננסי, בשם "נורין 10", אשר פותח על ידי אורוויל פוגל והוכלא, מאוחר יותר, עם זן אמריקאי עתיר יבול. תכונת הננסיות בחיטה היא בעלת חשיבות אגרונומית. בזני החיטה הננסיים הגבעול הוא עבה ותופעת ה"רביצה" שכיחה פחות. אורך הגבעול בזן שפותח היה כ-2/3 מאורך הגבעול בזנים המסורתיים במקסיקו. כמו כן, מספר הגבעולים (ובעקבות כך גם מספר השיבולים) בכל צמח היה גבוה יותר בזן שפותח. על מנת להתאים את זן החיטה הננסי לתנאי האקלים, הקרקע והמחלות המקומיים, הכליא אותו בורלוג עם זני החיטה העמידים למחלות שפותחו קודם לכן.

ב-1963 מקורו של 95% מיבול החיטה במקסיקו היה משני זנים ננסיים למחצה ועמידים למחלות שפותחו על ידי צוותו של בורלוג. באותה שנה, היה יבול החיטה במקסיקו גדול פי שישה מיבול החיטה ב-1944, השנה שבה החל צוותו של בורלוג לעבוד. מקסיקו הפכה מיבואנית חיטה למדינה המספקת את צרכיה ואף מייצאת חיטה. ב-1964 הוציא הצוות ארבעה זני חיטה חדשים ומשופרים.

התפשטות לדרום מזרח אסיה, המהפכה הירוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1961 וב-1962 נשלחו על ידי משרד החקלאות האמריקני מספר קווים של החיטה האביבית הננסית, אשר פותחה על ידי צוותו של בורלוג, לבחינה באקלימים אחרים. בין היתר, גודלו חלק מזנים אלו על ידי מכון המחקר החקלאי ההודי, הסמוך לניו דלהי. ב-1962 ביקש החוקר ההודי, מ. ס. סוואמינטן, באמצעות משרד החקלאות ההודי, להביא את הזנים החדשים להודו ובמקביל, לתאם ביקור של בורלוג בהודו. ב-1963 הגיע בורלוג להודו בשליחות קרן רוקפלר וממשלת מקסיקו. הוא הביא עמו 400 ק"ג של ארבעת הזנים שזכו להצלחה המרבית במקסיקו ועוד מאות דוגמאות של זנים בתהליך פיתוח. זנים אלו נזרעו במספר אזורים שונים בהודו בחלקות ניסיוניות.

באמצע שנות השישים הייתה תת היבשת ההודית במצב של סכסוך אזורי סביב אזור קשמיר ובמקביל, עברה תקופות קשות של רעב, אף על פי שארצות הברית שלחה לאזור משלוחי חירום אשר כללו מיליוני טונות של דגנים. הביורוקרטיות ההודית והפקיסטנית ובמקביל, השמרנות באזור והנטייה לדבוק בטכנולוגיות החקלאיות הקיימות עכבו את תוכניתו של בורלוג להיכנס לייצור חיטה בקנה מידה נרחב. אך ב-1965 הרעב היה כה גדול והממשלה ההודית החליטה לקדם במהירות את תוכניתו של בורלוג.

במשך שנות השישים, שלטה בקרב המומחים ההנחה כי רעב עולמי אשר ימית מיליונים הוא עובדה מוגמרת ויופיע בקרוב. הביולוג פול ארליך כתב ב-1968 ברב המכר שלו "פצצת האוכלוסין" כי "הקרב על האכלת כל האנושות תם... בשנות השבעים והשמונים ירעבו למוות מאות מיליונים, למרות כל תוכניות הבזק אשר יוצאות עתה לדרך". ארליך אף טען "אני רוצה לפגוש מישהו אשר מתמצא במצב ויוכל לטעון כי הודו תוכל לכלכל את תושביה בכוחות עצמה עד 1971", ו"אין שום דרך בה תוכל הודו להאכיל עד שנת 1980 מאתיים מיליון הודים נוספים".

ב-1965 נשלח משלוח ראשון של 450 טון זרעי חיטה (200 טון יועדו להודו ו-250 טון לפקיסטן) משני זני חיטה שהצליחו במקסיקו ובניסיונות בהודו. בעיות ביורוקרטיות עכבו את המשלוח במקסיקו ובארצות הברית. בעת שהיה המשלוח על אוניית משא בים, פרצה מלחמה בין הודו ופקיסטן על מחוז קשמיר. האיחור בהגעת הזרעים יצר מצב בו לא ניתן היה לבצע מבחני הנבטה, בחלק מהאזורים היה צריך לזרוע מיד והתברר כי אחוז הנביטה בשדות הראשונים אשר נזרעו הגיע רק ל-50% (בגלל חיטוי נגד מזיקים שקיבלו הזרעים באחסנה במקסיקו). בעקבות כך הורה בורלוג להכפיל את כמות הזרעים ליחידת שטח בשאר השטחים שטרם נזרעו. ההצלחה הייתה מיידית. היבולים ליחידת שטח אשר נקצרו משטחי הניסיון היו הגבוהים שהושגו אי פעם בדרום אסיה. הממשלות ההודית והפקיסטנית התחייבו לרכישת כמויות ענק של זרעי חיטה. ב-1966 רכשה ממשלת הודו 18,000 טון זרעים של הזנים "לרמה רוחו 64" ו"סונורה 64", הכמות הגדולה של זרעים כלשהם שנרכשה עד אותה עת. ב-1967 רכשה פקיסטן 42,000 טון זרעים וטורקיה רכשה 21,000 טון זרעים מזני החיטה החדשים. ב-1968, בעת שיצא לאור ספרו של ארליך, כבר כינה ויליאם גוד מהסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי את עבודתו של בורלוג בשם "המהפכה הירוקה".

יבול החיטה בפקיסטן עלה בקרוב ל-60% בתוך חמש שנים. מ-4.6 מיליון טון ב-1965 ל-7.3 מיליון טון ב-1970. בשנת 1968 הגיעה פקיסטן למצב של אספקה עצמית מלאה של חיטה ובשנת 2000 הגיע יבול החיטה בפקיסטן ל-21 מיליון טון. בהודו עלו יבולי החיטה באותה תקופה ב-63%. מ-12.3 מיליון טון ב-1965 ל-20.1 מיליון טון ב-1970. ב-1974 הגיעה הודו למצב של אספקה עצמית מלאה של דגנים ובשנת 2000 הגיעו יבולי החיטה בהודו ל-76.4 מיליון טון. החל משנות השישים, הדביקו שיעורי הגידול ביבולי הדגנים, בשתי מדינות אלו, את שיעור הגידול באוכלוסייה ובכך אפשרו לתת מענה טוב יותר לבעיית הרעב.

גם במדינות נוספות בדרום אמריקה, במזרח התיכון ובאפריקה חל באותן שנים גידול חד ביבולי החיטה בעקבות השימוש בזני החיטה העמידים ובטכנולוגיות חקלאיות מתקדמות. החוקר האמריקאי, פול ואגונר, מתחנת הניסיונות החקלאית בקונטיקט חישב ומצא, כי השימוש בזני החיטה עתירי היבול והעמידים בהודו, סייע בקרוב היצע החיטה לביקוש, ובכך סייע למניעת הפיכת 400,000 קמ"ר של אדמת בור לאדמה חקלאית, שטח השווה ל-13.6% משטחה הכולל של המדינה.

עבודתו של בורלוג בזני החיטה הובילה באמצע שנות השישים גם לפיתוח זנים ננסיים ועתירי יבול באורז. הפיתוח נעשה במכון הבינלאומי למחקר אורז בחסות קרן פורד וקרן רוקפלר והניסיונות נערכו במכון למחקר אורז בהונאן שבסין. השטח שבו גודלו זני האורז החדשים גדל משטח של 0.8 קמ"ר ב-1965 לשטח של 160,000 קמ"ר ב-1970.

פרס נובל לשלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבור תרומתו להצע המזון בעולם, זכה בורלוג בפרס נובל לשלום ב-1970. הוא קיבל את הפרס ב-10 בדצמבר 1970 באוסלו. בנאום הזכייה, אשר נשא למחרת, אמר: "כאשר אנשי ועדת הפרס בחרו בי לזוכה בפרס נובל בשל תרומתי למהפכה הירוקה, אני מאמין כי, למעשה, הם בחרו אדם אחד כדי לסמל את התפקיד החיוני של החקלאות ושל יצור המזון בעולם הרעב ללחם ולשלום". הפרס אשר הוענק לבורלוג הוא פרס נובל היחיד, עד כה, אשר הוענק על תרומה בתחום של חקלאות או של יצור מזון.

ההיפותזה של בורלוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בורלוג הטיף באופן עקבי לחקלאות אינטנסיבית השואפת ליבולים גבוהים כאמצעי למניעת בירוא יערות. התפקיד החשוב שהיה לו גם בקידום החקלאות האינטנסיבית וגם בהפצת עמדה זו, הביאו כלכלני חקלאות לכנות עמדה זו בשם "ההיפותזה של בורלוג". על פי טענה זו, הגברת הפריון החקלאי על האדמות החקלאיות הטובות ביותר מסייעת לפיקוח טוב יותר על כריתת היערות באמצעות הפחתת הביקוש לאדמה חקלאית חדשה. השקפה זו אומרת כי, בהנחה שהביקוש העולמי למזון הולך וגדל, שימוש בשיטות חקלאיות מסורתיות, המגיעות ליבולים נמוכים (כגון חקלאות אורגנית), יביא לאחת משתי התופעות. קיטון האוכלוסייה, אם מבחירה ואם כתוצאה מרעב המוני, או, הפיכת אדמה מיוערת לאדמה המיועדת לחקלאות. הטענה היא לכן, שהחקלאות האינטנסיבית שומרת על מערכות אקולוגיות מפני הרס.

ביקורת על עבודתו וטענותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך כל שנותיו כחוקר, נמתחה לעתים מזומנות ביקורת קשה על תוכניותיו ועבודתו של בורלוג. אם על ידי חוקרים אשר התנגדו לטכנולוגיות של השבחה גנטית וטענו כי טכנולוגיות אלו אינן טבעיות וכי יש להן תופעות לוואי, ואם על ידי חוקרים מתחום מדעי החברה אשר טענו כי בורלוג הכניס חקלאות אינטנסיבית בהיקפים גדולים שמתבססת על מונוקולטורה לחברות ולקהילות אשר היו מורגלות לחקלאות של אמצעי קיום שהתבססה על מספר רב של גידולים. הם טענו שבכך הוא אף תרם להגדלת הפערים הכלכליים והחברתיים בתוך חברות אלו וגרם לפגיעה במרקם החברתי שלהן. קיימת אף ספקנות לגבי יכולת הקיום לטווח ארוך של שיטות הגידול החקלאיות הקיימות במהפכה הירוקה הן במדינות המפותחות והן במדינות המתפתחות. טענות אחרות של מתנגדיו ושל מתנגדי השיטות הביוטכנולוגיות הן:

  • פיתוח דרכים וכבישים באזורים בלתי מפותחים, דבר הפוגע במערכות האקולוגיות המקומיות.
  • חציית קווים בתחום הגנטי.
  • חוסר יכולתם של תוצרי הזנים החדשים לספק את כל הצרכים התזונתיים.
  • הפחתת השונות הביולוגית כאשר קיימת התמקדות במספר מועט של זנים.
  • ההשפעה הכלכלית והסביבתית של שימוש בטכנולוגיות חקלאיות שאינן אורגניות כגון: דישון והדברת מזיקים ובמיוחד השפעת חומרי ההדברה אשר נעשה בהם שימוש נרחב.

בורלוג דחה, את רוב טענות מבקריו, אך ייחס לחלקן חשיבות רבה. הוא ציין כי עבודתו הייתה "שינוי בכיוון הנכון, אך היא עדיין לא הפכה את העולם לאוטופיה". הוא התבטא בקשר לפעילי איכות הסביבה כי: "חלק מפעילי איכות הסביבה ממדינות המערב הם "מלח הארץ", אך רבים הם אליטיסטים. הם מעולם לא חוו את התחושה הפיזית של רעב. הם עושים את עבודתם ממשרדים מפוארים בוושינגטון ובבריסל. לו הם היו חיים, ולו רק חודש אחד, כשמסביבם תנאי המצוקה של העולם המתפתח, כפי שחייתי אני במשך 50 שנה, הם היו זועקים לטרקטורים, לדשן, ולתעלות השקיה, והיו זועמים על כך שאליטיסטים אופנתיים במדינותיהם מונעים דברים אלו מהם".

ביקורת אחרת שנמתחה על פעולות הסיוע של מדינות העולם המערבי, כפי שבאות לידי ביטוי בפעולותיה של קרן רוקפלר ובפעולותיו של בורלוג, באה מכיוונו של גארט הרדין, חוקר אמריקאי שפרסם ב-1974 מאמר שנוי במחלוקת בשם "האתיקה של סירת ההצלה - נגד סיוע לעניים". במאמר הוא השווה את מדינות המערב המפותחות לחבורה קטנה של אנשים בסירת הצלה בעלת כושר נשיאה, מים ומזון מוגבלים אשר סביבה שוחים בים ניצולים רבים (המדינות העניות) המבקשים לעלות לסירה ולהשתמש באותם משאבים. הרדין טען נגד האידאלים הנוצריים ("שומר אחי") ונגד האידאל הקומוניסטי ("לכל אחד לפי צרכו") וטען שהמשך מדיניות הסיוע יביא לטרגדיה של נחלת הכלל[5].

במאה ה-21 התחילו מדענים הודיים לפתח זני חיטה המבוססים על הזנים המקומיים שנדחקו עקב המהפכה הירוקה. הסיבות לכך הן:

  • טעם החיטה המהונדסת שונה מטעם החיטה המקומית שאליה היו האנשים רגילים, והם מחפשים את הטעמים המוכרים להם.
  • את זרעי החיטה המהונדסת יש לרכוש בכל שנה מחדש בתמורה למטבע חוץ ובכך יש עול כלכלי על המדינה.
  • לשם גידול הזנים שפיתחו בורלוג והחברות המסחריות יש צורך בכמויות גדולות של דשן וקוטלי חרקים, שעלותם גבוהה ומורידה את הכדאיות הכלכלית של גידול זנים אלו [דרוש מקור].

החקלאות באפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות השמונים, ארגוני איכות סביבה אשר התנגדו לשיטותיו של בורלוג יצאו במסע ציבורי כנגד כוונותיו להרחיב את פעילותו לאפריקה. הם הצליחו להוביל את קרן רוקפלר, קרן פורד ואת הבנק העולמי להפסיק את מימון רוב הפרויקטים החקלאיים שיזם בורלוג באפריקה. ממשלות מערב אירופה שוכנעו להפסיק לספק דשנים לאפריקה. דייוויד סקלר, מנהלו לשעבר של המכון הבינלאומי לניהול מים, טען כי: "בשנות השמונים, קהילת איכות הסביבה "ירדה מהפסים" כשלחצה על המדינות התורמות ועל הקרנות הגדולות שלא לתמוך ברעיונות כמו משלוח דשן כימי לאפריקה".

ב-1984, בעת הרעב באתיופיה, פנה ריושי ססאקווה, יושב ראש "קרן תעשיית בוני הספינות היפנית", אל בורלוג והתעניין לדעת, מדוע הטכנולוגיות החקלאיות אשר הצליחו באסיה אינן מיושמות גם באפריקה וביקש מבורלוג לסייע בעניין. הוא שיכנע את בורלוג, אשר היה כבר גמלאי ועבד במשרה חלקית, להירתם לעניין והקים את "התאחדות ססאקווה אפריקה" (SAA) על מנת לקדם את הפרויקט. ה-SAA הוא ארגון של מחקר וסיוע שמטרתו היא הגברת יצור המזון במדינות אפריקאיות אשר נאבקות במחסור במזון. "שיערתי כי תחילה נבצע מספר שנים של מחקר", נזכר מאוחר יותר בורלוג, "אך לאחר שראיתי שם את גודל המצב הנורא, אמרתי, בואו פשוט ונתחיל לגדל". במהרה, היה מעורב הארגון בפרויקטים בשבע מדינות אפריקאיות, בייחוד במדינות היותר מפותחות. בתוך מספר שנים חל גידול משמעותי במדינות אלו ביבולי התירס, הסורגום, הקסאווה והלוביה. כיום, התוכנית פועלת בבנין, בורקינה פאסו, אתיופיה, גאנה, גינאה, מאלי, מלאווי, מוזמביק, ניגריה, טנזניה ואוגנדה.

מאז 1986 היה בורלוג נשיא ה-SAA. באותה שנה, יזם ג'ימי קרטר את הקמת ארגון "ססאקווה גלובל 2000" (SG2000), מיזם משותף בין ה-SAA ובין תוכנית "גלובל 2000" השייכת למרכז קרטר. המיזם עוסק במדיניות של מזון, אוכלוסייה וחקלאות. מאז, הוכשרו מעל מיליון משפחות של חקלאים אפריקאים בשיטות חקלאיות מתקדמות. המרכיבים אשר אפשרו בהודו ובפקיסטן את הצלחת הפרויקטים של קידום החקלאות, כגון: כלכלות מאורגנות, מערכת תחבורתית ומערכות השקיה, אינם קיימים בחלקים גדולים של אפריקה וחסרונם מקשה על הצלחת הפרויקטים להגדלת היבולים החקלאיים. בשל כך, הפרויקטים הראשונים, להם היה שותף בורלוג, הוגבלו לאזורים היותר מפותחים ביבשת. למרות מכשולים אלו, שאב בורלוג עידוד כשביקר באתיופיה ב-1994. ג'ימי קרטר הצליח להשיג את תמיכתו של נשיאה הזמני של אתיופיה, זנאווי מלס, בסדרת פעולות שנועדו לסייע לחקלאים אשר השתמשו בדשן דיאמוניום פוספט ובשיטות החקלאיות שבורלוג ניסה לקדם. בשנה שלאחר מכן, הושגו באתיופיה יבולי שיא בגידולים החקלאיים העיקריים. העלייה החדה ביבולים הביאה את בורלוג לסברה כי קיימת תקווה לרמת יבולים גבוהה יותר במדינות אפריקה שמדרום לסהרה.

פרס המזון העולמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס המזון העולמי הנו פרס בינלאומי אשר מוקדש להישגים של פרטים אשר תרמו לפיתוח האנושות על ידי שיפור באיכות, כמות או זמינות של מזון בעולם. הפרס נוצר ב-1986 על ידי נורמן בורלוג כדרך להכרה בהשגים אישיים וכאמצעי חינוך בדרך של שימוש בפרס על מנת ליצור דמויות מופת עבור אחרים. הפרס הראשון הוענק ב-1987 לעמית מחקר לשעבר של בורלוג, מ. ס. סוואמינתן, עבור עבודתו בהודו. בשנה שלאחר מכן השתמש סוואמינתן בסכום הפרס, 250,000 דולר, להקמת מרכז מחקר חדש.

עתיד החקלאות בעולם ואספקת המזון על פי בורלוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצב בו קיים פוטנציאל מוגבל לקרקע חקלאית הדאיג את בורלוג. 90% מהיבול החקלאי בעולם מגודל בשטח של 17% מהקרקע המעובדת. במרץ 2005 טען בורלוג כי על העולם יהיה להכפיל את יצור המזון עד שנת 2050, כאשר, 85% מהגידול העתידי ביצור המזון חייב לבוא מקרקעות אשר כבר מעובדות. הוא המליץ על התמקדות במחקר רב תחומי במטרה להעלות את היבולים, בייחוד בדרך של העלאת חסינות הגידולים למחלות בעלות תפוצה נרחבת, כגון: פטריית החילדון אשר פוגעת בכל הדגנים חוץ מהאורז. חלומו היה "להעביר את חסינות האורז לדגנים כמו חיטה, תירס, סורגום ושעורה ולהעביר חלבונים המצויים בלחם החיטה (גליאדין וגלוטנין) לדגנים אחרים, במיוחד אורז ותירס".

על פי דבריו של בורלוג, "אפריקה, הרפובליקות שהרכיבו את ברית המועצות בעבר והסראדו בברזיל הן עתודות הקרקע האחרונות של העולם. לאחר שישתמשו בהם, לעולם לא יוותרו גושים גדולים של אדמות בור אשר ניתן להכניסם למעגל היצור החקלאי, אלא אם אנו חפצים לכרות יערות שלמים, דבר שאל לנו לעשותו. כך שהעלייה העתידית בייצור המזון חייבת תהיה לבוא בדרך של יבולים גבוהים יותר. לכן, אין לי ספק שהיבולים ימשיכו ויעלו. האם הם יוכלו לעלות מספיק כדי להאכיל את האוכלוסייה הענקית, זוהי שאלה אחרת. אלא אם ההתקדמות בנושא היבולים החקלאים תישאר חזקה מאוד, המאה הבאה תראה סבל אנושי עצום, אשר אם ימדד בסולם מספרי, יעלה על הגרוע מכל שאירע לפניו". מלבד הגדלת אספקת המזון ברחבי העולם, חזר וטען בורלוג, כי אין די בפעולות בתחומי החקלאות והמזון וכי יש לפעול במקביל להפחתת קצב הגידול באוכלוסיית העולם כתנאי הכרחי למניעת מחסור עולמי במזון.

הכרה ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1968 זכה בורלוג למחווה שהייתה לה משמעות גדולה עבורו, קריאת רחוב על שמו באוברגון, העיר המרכזית של חבל סונורה במקסיקו. באותה שנה הוא אף הפך לחבר באקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית. הוא זכה בתוארי כבוד של כ-50 מוסדות אקדמיים ב-18 מדינות שונות. הוא זכה גם במספר רב של פרסים. החשובים שבהם הם:

בינואר 1999 ביקר בורלוג בישראל כאורח של מרכז פרס לשלום ושל מכון וולקני.

לאחר מותו ב-2009 ספדו לו אישים רבים. מאנמוהאן סינג, ראש ממשלת הודו, אמר בין היתר:

Cquote2.svg

חייו והישגיו של בורלוג הם עדות לשיעור גודלה של תרומת האינטלקט, ההתמדה והחזון המדעי של אדם אחד לשלום ולהתקדמות האנושות" ‏‏[6]

Cquote3.svg

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "The father of the 'Green Revolution'". Did You Know?. University of Minnesota. URL accessed 2006-09-24.
  2. ^ על פי מאמר מ-1997 מאת גרג איסטרברוק, Forgotten Benefactor of Humanity
  3. ^ אתר אוניברסיטת מינסוטה, Borlaug's Work in Mexico
  4. ^ אתר אוניברסיטת מינסוטה, Borlaug's Work in Mexico
  5. ^ שמעונה גינצבורג, המאזן האקולוגי ושמירת הסביבה, המחשבה הביולוגית, האוניברסיטה הפתוחה, 2008, עמ' 33-30
  6. ^ [1] PM pays tribute to Father of Green Revolution Borlaug, 14.09.2009‏
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg