נחשון (אוניית מעפילים)

נחשון
	אונית המעפילים "נחשון - הקסטל"
שם צופן	תמר, קסטל
ארגון	המוסד לעלייה ב'
קורות ההפלגה
מפקד האונייה	יוסף אלמוג
נתוני האונייה
הושקה	1897
שם קודם	Tadorne
תאריך רכישה	(נחכרה)
הדחק	400 טון
הנעה	פחם
מהירות	7-6 קשר

נחשון הייתה אוניית מעפילים שארגן המוסד לעלייה ב' של "ההגנה". שמה המלא של האונייה היה "נחשון – הקסטל", על שם הקרב על הקסטל שנערך על ידי חטיבת הראל של הפלמ"ח סמוך למועד יציאתה. נחשון הייתה אוניית המעפילים האחרונה שיצאה מצרפת לפני תום המנדט הבריטי בארץ ישראל.

תולדותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"טדורנה" – ספינת דיג[עריכת קוד מקור | עריכה]

"טדורנה" (Tadorne) נבנתה בשנת 1897. נבנתה כספינת דיג עשויה ברזל, מסוג "מכמורתן" נמוכה, שני תרנים, מכונות מאחור, 46 מטר אורך, 7.5 מטר רוחב, 4 מטר שוקע; הדחק של קצת פחות מ-400 טון; הנעה באמצעות פחם; מהירות 6–7 קשר והושקה בשם Tadorne. נבנתה בשנת 1897 (או 1907^[1]).

שימשה כספינת דיג באוקיינוס האטלנטי, שהפליגה למסעות ארוכים. היו בה מתקנים לאגירת מים ומחסני קירור. בעליה – צרפתי שעמד בראש קואופרטיב של דייגים.

רכש והכנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האונייה נרכשה על ידי המוסד לעלייה ב' בלה רושל במפרץ ביסקאי, צרפת. הרכישה הייתה באמצעות מתווך צרפתי שרכש את הספינה ורשם אותה בשמו של רב החובל וייל – יהודי צרפתי, קצין בדימוס מהצי הצרפתי. נשאה דגל צרפת שלא הוחלף. ייתכן ושירות הביון הבריטי הדליף לצרפתים, כי הספינה מיועדת להברחת נשק למחתרת בספרד, כדי למנוע את הפלגתה. ולכן נערך עליה חיפוש, נמצא אקדח והיא עוכבה. האונייה הוכנה במקום רכישתה, ואחר כך הפליגה לאורך החוף למיצר בוניפציו, בין סרדיניה לקורסיקה, לסידורים נוספים. אנשי המוסד לעלייה ב' נתנו לה שמות צופן: תמר וקסטל.

לקראת הפלגת ההעפלה האונייה הייתה מצוידת בשתי סירות גומי ל-45 בני אדם כל אחת, וסירת עץ קטנה ל-14 בני אדם. הותקנו בה סידורי לינה ושירותים. העצים לבנייה הובאו ממחסני המוסד לעלייה ב' במרסיי. רב החובל ו-14 הימאים לצדו היו צרפתים. מפקד האונייה היה איש הפלי"ם יוסף אלמוג, ולצדו המלווים האחרים: ישראל שינקמן - מתנדב מארצות הברית, מכונאי – משה, שליח תנועה באירופה, דרום אפריקאי במוצאו, ומיכאל גצוביץ שגויס לפלי"ם מקרב המעפילים עוד בהפלגה הראשונה.

המעפילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כ-550 המעפילים נאספו במחנה ליד בנדול (Bandol), ממחנות שארית הפליטה בדרום צרפת, רוכזו בו מספר ימים לפני ההפלגה. היו חברי תנועות נוער ומפלגות: מפא"י, פועלי ציון, התאחדות, נוחם – 138; דרור, הנוער לאחדות העבודה, פח"ח – 138; השומר הצעיר – 102; איחוד, הנוער הציוני –67; המזרחי – 22; בית"ר – 8; שונים – 75; 346 גברים ו- 204 נשים וביניהם 13 ילדים עד גיל 13; 89 בני נוער בגיל 18. אל האונייה שעגנה בחוף בנדול, הגיעו ברגל ב-13 באפריל בשעה 23:00. הם הועברו בסירות ובחבלים לספינה, שעגנה במרחק כ־200 מטר מן החוף.

ההפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפלגה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלאה ראשונה של כ-530 מעפילים נערכה בתחילת מרץ 1948. בהסתר, באמצעות סירות גומי.

ב-13 במרץ עלתה על שרטון צפונית לאנציו. בין איטליה לקורסיקה נתקעה הספינה בלב ים עם מנוע מקולקל. פגשה את אוניית המפעילים "יחיעם" שיצאה ב-10 במרץ מפורמיה באיטליה, כשעל סיפונה 236 מעפילים.

מעפילי "נחשון" הועברו ל"יחיעם", היחיעם המשיכה בדרכה לחופי ארץ ישראל והנחשון חזרה ריקה לבנדול. לפני ההפלגה השנייה הוחלף שמה מטדרונה ל"נחשון הקסטל".

ההפלגה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 באפריל הפליגה עם שחר. כשביקשה הספינה לצאת מהנמל, נכרך חבל סביב המדחף. לאחר כמה שעות שוחרר המדחף. מבנדול שטה האונייה לאורך החוף הצרפתי, ליד טולון (Toulon), ומשם בנתיב הרגיל לארץ ישראל.

מדיווחים צרפתיים עולה כי ב-14 באפריל נעצרה ספינת מעפילים ל-24 שעות ליד חוף לקטיאן בסביבת טולון עקב תקלה במנוע. לבסוף הפליגה ללא עזרה. ב-21 באפריל דווחה הספינה כי אזלו מי הקירור למנועים, ויש צורך ב-30 (נתון טעון אימות) טון מים. הספינה ביקשה רשות להיכנס לנמל בכרתים כדי להצטייד במים. באותו יום ניסו שלוש משחתות צרפתיות לתפוס את הספינה, שנראתה ליד טולון. תקלה נוספת במנועים גרמה להוראה להעביר את מעפילים לספינה "משמר העמק"" ("מיכל") אך הדבר לא התבצע.

עימות עם הבריטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גילוי בריטי אירע ב-24 באפריל התקרבה משחתת בריטית, אולם לא נעצרה, והמשיכה לכרתים. ב-26 באפריל משעות אחר הצהרים, החלו שתי משחתות בריטיות ללוות את האונייה. המעפילים קבלו הוראה להתנגד עד כמה שניתן להשתלטות בריטית.

במרחק כ-30 מייל מול חוף תל אביב, התכוננו חיילים בריטים להשתלט על הספינה. עם עלייתם, נתקלו בהתנגדות, ושניים מהם הושלכו לים. בשעה 21:30, נלכדה הספינה והובלה לנמל חיפה. הבריטים השתמשו באלות כדי להתגבר על ההתנגדות, וגם התיזו מים באמצעות זרנוקים וירו פצצות גז מדמיע. וכך, לאחר מאבק אלים השתלטו עליה הכוחות הבריטים. היא נגררה לחיפה ב-28 באפריל.

עם התחלת העימות עם הבריטים נותק הקשר עם מפקדת "ההגנה" בארץ ישראל, ומכשירי הקשר של המלווים הוסלקו. נתקבלה הוראה כי על מפקד הספינה והמלווה להישאר בספינה, ועל היתר לרדת לסליק בחלק הקדמי של הספינה.

האונייה הובלה על ידי הבריטים לנמל חיפה, והמעפילים גורשו למחנות המעצר בקפריסין.

"נחשון" הייתה אוניית המעפילים האחרונה שנוסעיה גורשו על ידי הבריטים.

לאחר הקמת המדינה הפליגה חזרה לצרפת לשם מכירתה לגרוטאות.