ניוון וולריאני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ניוון ולריאני)
ניוון וולריאני
צילום מיקרוסקופי (הגדלה פי 100) בתאורה פלואורסצנטית של ניוון וולריאני בעצבים שנחתכו ונמעכו. הטור השמאלי הוא קריבני לפגיעה, הימני רחיקני. צילום A ו-B‏: 37 שעות לאחר חיתוך. C ו-D‏: 40 שעות לאחר מעיכה. E ו-F‏: 42 שעות לאחר חיתוך. G ו-H:‏ 44 שעות לאחר מעיכה
צילום מיקרוסקופי (הגדלה פי 100) בתאורה פלואורסצנטית של ניוון וולריאני בעצבים שנחתכו ונמעכו. הטור השמאלי הוא קריבני לפגיעה, הימני רחיקני. צילום A ו-B‏: 37 שעות לאחר חיתוך. C ו-D‏: 40 שעות לאחר מעיכה. E ו-F‏: 42 שעות לאחר חיתוך. G ו-H:‏ 44 שעות לאחר מעיכה
תחום נוירולוגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים ומאגרי מידע
MeSH D014855
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ניוון ווֹלריאניאנגלית: Wallerian degeneration) הוא תהליך המתרחש בעקבות חיתוך או פגיעה בקשר בין אקסון לגוף תא העצב.

התהליך מתרחש הן במערכת העצבים ההיקפית והן במערכת העצבים המרכזית. הוא מתחיל כ-24 שעות לאחר הפגיעה, בחלק הדיסטאלי של אתר הפגיעה, כלומר בחלק של האקסון, שרחוק מגוף התא. השלד וממברנת האקסון מתפרקים ולאחר מכן גם מעטה המיאלין. מקרופאגים ותאי שוואן מפנים את שיירי התא ואת המיאלין המעכב את תהליך ההתחדשות.

תוך 96 שעות מהפגיעה, מתחילים לצוץ נבטים של קצות עצב מהחלק הפרוקסימאלי של אתר הפגיעה, כלומר החלק של גוף התא. הנבטים מכוונים על ידי גורמי גידול עצביים, המופרשים על ידי תאי השוואן, לכיוון הנוירולמה (צינור העצבים שנותר חלול). לאחר ההגעה לצינור, ההתחדשות ממשיכה בקצב של 1-3 מ"מ ליום, עד ההגעה לתא המטרה. תהליך ההתחדשות איטי וקשה הרבה יותר במערכת העצבים המרכזית (כולל חוט השדרה) מאשר בעצבים היקפיים, כי שם המיאלין מיוצר על אוליגודנדרוציטים ולא תאי שוואן.

התהליך קרוי על שם אוגוסטוס וולני וולר (1816–1870), שחקר אותו בשנת 1850, על ידי חיתוך עצבים קרניאלים של צפרדעים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ניוון וולריאני בוויקישיתוף
ערך זה הוא קצרמר בנושא ביולוגיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.