ניו יורק איילנדרס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ניו יורק איילנדרס
New York Islanders
מידע כללי
אולם ביתי
UBS ארנה
(17,113 מושבים)
ארצות הבריתארצות הבריתאלמונט, ניו יורק, ארצות הברית
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך ייסוד 1972
ליגה NHL
חטיבה מזרחית
בית מטרופוליטני
היסטוריה ניו יורק איילנדרס (1972 - ההווה)
בעלים ארצות הבריתארצות הברית ג'ון לדקי
ארצות הבריתארצות הברית סקוט ד. מלקין
מנכ"ל ארצות הבריתארצות הברית לו למוריילו
מאמן קנדהקנדה פטריק רואה
תארים
אליפויות NHL 4
1980, 1981, 1982, 1983
אליפויות חטיבתיות 5
1980, 1981, 1982, 1983, 1984
תלבושת
מדים (בית, חוץ, חלופיים)
http://islanders.nhl.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ניו יורק איילנדרסאנגלית: New York Islanders) היא קבוצת הוקי קרח מקצוענית מאלמונט, ניו יורק, ארצות הברית, המשחקת בליגת ה-NHL בה היא חברה בבית המטרופוליטני שבחטיבה המזרחית. הקבוצה מבוססת מאז היווסדה באי לונג איילנד, ומכאן שמה.

הקבוצה נוסדה ב-1972 כדי לתפוס את האולם שהוקם בעיירה יוניונדייל, פרבר של העיר במחוז נסאו בלונג איילנד, ולמנוע מהליגה המתחרה, ה-WHA, מלתפוס אותו בקבוצה משלה. ב-2011 הצביעו תושבי מחוז נסאו במשאל נגד הקמת אולם ביתי חדש לאיילנדרס, שהיה אמור להחליף את ה"נסאו וטרנס ממוריאל קוליסאום" בו שיחקה הקבוצה מאז היווסדה, שנחשב לאולם המיושן ביותר בליגה. כתוצאה מהכישלון במשאל, הכריזה הקבוצה ב-2012 על מעבר לברוקלין עם סיום חוזה השכירות שלה ב"קוליסאום" ב-2015, ועם סיום משחקיה בעונת 2014/15 עברה לביתה החדש - ברקליס סנטר. לאחר חמש שנים שבה הקבוצה זמנית לאולמה הישן ביוניונדייל, כשבמקביל נבנה לה אולם קבוע חדש בעיירה הסמוכה אלמונט, אליו עברה בעונת 2021/22.

האיילנדרס זכו בארבעה גביעי סטנלי בארבע עונות רצופות - מ-1980 עד 1983.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1972 - 1979: ייסוד ועלייה לצמרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

דני פוטוון
נסאו וטרנס ממוריאל קוליסאום בתצורתו המקורית

ניו יורק איילנדרס קמה ב-1972, שנת הקמתה של ה-WHA - ליגה ששאפה להתחרות ב-NHL ורצתה למקם את הקבוצה שלה באזור ניו יורק, ניו יורק ריידרס, באולם ה"נסאו וטרנס ממוריאל קוליסאום" ביוניונדייל שאך זה קם ופתח את שעריו. פרנסי מחוז נסאו העדיפו למקם באולם קבוצת NHL ולדחות את ה-WHA.

ויליאם שיי, מייסד קבוצת הבייסבול ניו יורק מטס - הפועלת ברובע קווינס של העיר ניו יורק, הנמצא גם הוא בלונג איילנד - העלה את הסוגיה בפני נשיא הליגה, קלרנס קמפבל, וקמפבל העניק בחופזה זיכיון להקמת קבוצה שתתפוס את האולם לקבוצת משקיעים בראשותו של רוי בו - הבעלים של קבוצת הכדורסל מליגת ה-ABA, ניו יורק נטס, שפעלה אף היא בלונג איילנד (כיום קבוצת ה-NBA ברוקלין נטס).

הזיכיון החדש לקבוצה באזור ניו יורק נתקל בהתנגדות של הקבוצה הוותיקה של העיר, ניו יורק ריינג'רס, שחששה מתחרות על הקהל באזור ניו יורק; לבסוף הושג הסכם לפיה שילמו בעלי הזיכיון החדש ארבעה מיליון דולר לריינג'רס, ונאסר עליהם לעבור בעתיד, אם יישארו באזור ניו יורק, אל מחוץ לגבולות לונג איילנד (אם כי ההסכם התיר להם לעבור לרבעים של העיר ניו יורק הנמצאים על האי, קווינס וברוקלין).

הזיכיון השיג את מטרתו מבחינת ה-NHL - קבוצת ה-WHA שיועדה לשחק ב"נסאו וטרנס ממוריאל קוליסאום", ניו יורק ריידרס, נאלצה לשחק במדיסון סקוור גארדן בתנאי שכירות דרקוניים, ועזבה את ניו יורק עונה אחת לאחר מכן.

המנהל הראשון של הקבוצה, ביל טורי, קיבל החלטה להמעיט ברכש של כוכבים וותיקים כדי לקצור הצלחה מיידית, והעדיף להתבסס בעיקר על שחקנים צעירים שנבחרו בדראפט. אף על פי שחלק מהשחקנים שנבחרו העדיפו לעבור ל-WHA, התעקש טורי על דרכו.

עונת 1973, עונת הבכורה ב-NHL, הייתה קשה לאיילנדרס. הכוכב הגדול שלה באותה תקופה היה בילי האריס, חלוץ שהצטיין בליגות הנוער והצעירים, ואיתו שחקנים צעירים נוספים כמו השוער בילי סמית והחלוץ השוודי בוב ניסטרום. למרות הפוטנציאל הגדול, הגיל הצעיר וחוסר הניסיון היה בעוכריה של הקבוצה והיא שיימה עם אחד המאזנים הגרועים בתולדות הליגה - 12 ניצחונות בלבד לעומת 60 הפסדים ו-6 תיקו.

בסיום אותה עונה עשה טורי צעד שיתברר לימים כהיסטורי - הוא שכנע את מאמן סנט לואיס בלוז, אל ארבור, להגיע למועדון הצעיר ולאמן בו.

עונת הבכורה הקשה נשאה איתה דבר טוב אחד - זכות הבחירה הראשונה בדראפט. האיילנדרס בחרו צעיר מצטיין נוסף, המגן דני פוטוון. נאמן למדיניותו, סירב ביל טורי להצעות מקבוצות אחרות לעסקה עבור פוטוון. פוטוון אכן הצטיין וזכה בגביע קאלדר - רוקי השנה ב-NHL - בעונת 1974, והאיילנדרס הראו סימני שיפור וסיימו עם מאזן טוב בהרבה מזה של העונה הקודמת, אולם עדיין סיימו אחרונים בבית המזרחי ולא עלו לפלייאוף.

עונת 1975 סימנה את תחילת העלייה של האיילנדרס לצמרת. עם ארבור כמאמן ועם שלד השחקנים הצעירים מהעונות הקודמות - האריס, פוטוון, סמית וניסטרום - ובתוספת החלוץ הוותיק ז'אן-פול פריזה שנרכש במהלך העונה ממינסוטה נורת'סטארס וחלוץ צעיר, קלארק ג'יליס הקשוח שלא נרתע מקטטות עם הקשוחים שבמגיני הליגה, הם סיימו את הליגה הרגילה עם 88 נקודות - שתי נקודות יותר משתי העונות הקודמות יחדיו - ועלו לראשונה לפלייאוף. הקבוצה המשיכה את ההצלחה עם ניצחון בסדרת הפלייאוף הראשונה שלה, על מי שכבר הייתה ליריבתה הגדולה, ניו יורק ריינג'רס, ואז חוללו מהפך בסיבוב השני מול פיטסבורג פינגווינס כשחזרו מפיגור 3:0 בסדרה כדי לנצח בה 4:3 - הישג שהושג רק שלוש פעמים נוספות בליגות העיקריות של הספורט המקצועני בצפון אמריקה אי פעם. האיילנדרס היו קרובים לשחזר את ההישג הגדול הזה כאשר חזרו מפיגור 3:0 גם בסדרה הבאה, חצי הגמר מול אלופת העונה הקודמת פילדלפיה פליירס. האיילנדרס חזרו מהפיגור לשוויון 3:3, אולם הפליירס שמו קץ למירוץ של האיילנדרס כשניצחו במשחק השביעי והמכריע.

לעונת 1976 התייצבו האיילנדרס עם עוד בחירת דראפט מוצלחת, החלוץ בראיין טרוטייה. טרוטייה השיג 95 נקודות (שערים + אסיסטים) וזכה בגביע קאלדר כרוקי השנה, והאיילנדרס קבעו שיא מועדון עם 101 נקודות בטבלה. גם הפעם נעצרו בחצי הגמר של הפלייאוף, הפעם על ידי מונטריאול קנדיאנס. הסיפור חזר על עצמו עונה לאחר מכן, כאשר גם הפעם עמדו הקנדיאנס בדרך בחצי הגמר.

גם בעונת 1978 הציגו האיילנדרס כוכב צעיר שנבחר בדראפט, מייק בוסי. בוסי הפך לשחקן השלישי של האיילנדרס שזכה בגביע קאלדר, לאחר שסיים את העונה הראשונה שלו עם 53 שערים, אולם האיילנדרס נוצחו על ידי טורונטו מייפל ליפס ברבע גמר הפלייאוף.

עונת 1979 הייתה מצוינת לשני הכוכבים הצעירים של הקבוצה. טרוטייה זכה בגביע הארט כ-MVP של הליגה וגם בגביע ארט רוס כמלך הנקודות, ובוסי סיים כמלך השערים של הליגה עם 69 שערים. האיילנדרס סיימו את העונה הרגילה עם גביע הנשיאים כבעלי המאזן הטוב ביותר בליגה בעונה הרגילה, לראשונה בתולדותיהם. הפעם עמדה בדרכם בפלייאוף היריבה המושבעת, ניו יורק ריינג'רס, שהדיחה אותם בחצי הגמר.

בסיום אותה עונה מכר רוי בו את הקבוצה לאחד משותפיו הזוטרים, ג'ון פיקט.

1980 - 1984: שנות השושלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבעת דגלי האליפות על תקרת ה"נסאו קוליסאום"
מייק בוסי, מכוכבי הקבוצה שזכתה שזכתה ב-4 אליפויות רצופות בתחילת שנות ה-80

עונת 1980 החלה באירוע יוצא דופן, כאשר שוער האיילנדרס בילי סמית הפך לשוער הראשון שלזכותו נרשמה הבקעת שער ב-NHL. ב-28 בנובמבר 1979 שיחקו האיילנדרס מול קולורדו רוקיז. השופטים סימנו על עבירה נגד האיילנדרס, והרוקיז הוציאו את שוערם והכניסו שחקן שדה נוסף כדי להגביר את הלחץ ההתקפי בידיעה שברגע שהאיילנדרס ישתלטו על הדיסקית - העבירה תישרק והמשחק יעצר. הרוקיז המשיכו את ההתקפה והגיעו למצב הבקעה מול בילי סמית. סמית הדף את הדיסקית משערו, ושחקן של הרוקיז שהשתלט על הדיסקית ניסה למסור אותה אחורה לשחקן הגנה מקבוצתו - אולם המסירה לא הייתה מדויקת והדיסקית החליקה כל הדרך לצד השני של זירת הקרח, אל תוך השער של הרוקיז. כיוון שסמית היה השחקן האחרון של האיילנדרס שנגע בדיסקית, נזקף השער לזכותו.

האיילנדרס ויתרו לפני תחילת העונה על בילי האריס, מכוכבי הקבוצה למן היווסדה, והביאו במקומו מלוס אנג'לס קינגס את בוץ' גורינג - חלוץ שהיה גם בעל יכולות הגנתיות גבוהות שחיזק את ההתקפה החזקה בלאו הכי עם בוסי, טרוטייה וג'יליס. האיילנדרס התחזקו גם בחלוץ השוודי אדנרש קלור ובמגן הרוקי קן מורו שהגיע מיד לאחר השתתפותו בנבחרת ארצות הברית שחוללה את ה"נס על הקרח" באולימפיאדת החורף בלייק פלאסיד. העונה הרגילה הסתיימה במאזן חיובי של 39 ניצחונות לעומת 28 הפסדים ו-13 תיקו.

בפלייאוף חזרו האיילנדרס אל חצי הגמר עם ניצחונות על לוס אנג'לס קינגס ובוסטון ברואינס. בחצי הגמר פגשו האיילנדרס את באפלו סייברס שסיימה את העונה הרגילה עם המאזן השני בטיבו ב-NHL. שני ניצחונות בבאפלו במשחקים הראשונים העבירו את יתרון הביתיות לאיילנדרס והם ניצחו בסדרה בשישה משחקים ועלו לראשונה בתולדותיהם לסדרת גמר גביע סטנלי.

בסדרת הגמר פגשו האיילנדרס בפילדלפיה פליירס, בעלת המאזן הטוב ביותר בעונה הרגילה. כמו בחצי הגמר, כבר במשחק הראשון לקחו האיילנדרס את יתרון הביתיות עם ניצחון חוץ בהארכה משער של דני פוטוון, ושמרו עליו עד ששער ניצחון של בוב ניסטרום במשחק השישי, גם הוא בהארכה, הביא להם גביע סטנלי ראשון. בראיין טרוטייה נבחר ל-MVP של הפלייאוף וזכה על כך בגביע קון סמיית'. שלושת השוודים של הקבוצה - קלור, ניסטרום, והמגן סטפן פרסון - היו האירופים הראשונים שזכו בגביע סטנלי.

האיילנדרס הפגינו את שליטתם בליגה בעונת 1981, כאשר זכו בגביע סטנלי שני עם שלושה הפסדים בלבד בכל ארבע סדרות הפלייאוף. בדרך לסדרת הגמר בה ניצחו את מינסוטה נורת'סטארס הביסו האיילנדרס את היריבה המרה, הריינג'רס, 4:0 בסדרת חצי הגמר. באותה סדרה נולד המנהג של אוהדי האיילנדרס לשיר לריינג'רס "1940!" כדי להזכיר להם את השנה בה זכו בגביע סטנלי האחרון שלהם עד אז, והזמן הרב שחלף מאז. המנהג השתרש והפך לחלק מרכזי ביריבות בין הקבוצות, והתפשט מה"נסאו וטרנס ממוריאל קוליסאום" לאולמות אחרים ב-NHL. בוץ' גורינג היה הפעם הזוכה בגביע קון סמיית'.

השליטה נמשכה בעונה הרגילה של 1982 כשהאיילנדרס סיימו עם המאזן הטוב בליגה, 118 נקודות בטבלה - שיא מועדון חדש. מייק בוסי הפגין יכולת הבקעה משובחת עם 147 נקודות. תחילת הפלייאוף הייתה קשה, כאשר האיילנדרס נזקקו למשחק מכריע מול פיטסבורג פינגווינס ושישה משחקים מול הריינג'רס, אולם ההמשך היה קל יותר. בגמר החטיבתי מול קוויבק נורדיקס ובגמר נגד ונקובר קנאקס לא הפסידו האיילנדרס ולו משחק אחד, וזכו בגביע שלישי רצוף. גביע קון סמיית' הגיע הפעם למייק בוסי.

עונת 1983 הייתה קשה יותר לאיילנדרס. טרוטייה ובוסי גילו סימני שחיקה עם בצורות הבקעה ארוכות, וגם השוער סמית ידע עליות ומורדות. למרות זאת סיימו האיילנדרס עם מאזן נאה של 42 ניצחונות מול 26 הפסדים ו-12 תיקו. בפלייאוף עברו האיילנדרס את וושינגטון קפיטלס ובסיבוב השני הדיחו זו השנה השלישית ברציפות את הריינג'רס. בגמר החטיבתי ניצחו האיילנדרס את בוסטון ברואינס ועלו שוב לגמר גביע סטנלי שנחשב לאיכותי במיוחד מול הקבוצה בעלת ההתקפה הטובה ב-NHL - אדמונטון אוילרס, בשורותיה כיכבו וויין גרצקי, מרק מסיה, יארי קורי ופול קופי.

למרות הציפיות, סדרת הגמר הייתה חד צדדית. בילי סמית עצר את החלוצים הפוריים של האוילרס, ובמיוחד את וויין גרצקי. גרצקי, ששבר מספר שיאי הבקעה במהלך העונה, לא הצליח לכבוש ולו שער אחד בסדרה. האחים ברנט ודוויין סאטר - שניים משישה אחים ששיחקו כולם ב-NHL - הובילו את התקפת האיילנדרס, שניצחו בסדרה 4:0 וזכו בגביע סטנלי בפעם הרביעית ברציפות. בילי סמית זכה בגביע קון סמיית' והשלים הישג מרשים נוסף לאיילנדרס - ארבעה שחקנים שונים זכו בגביע קון סמיית' באותן ארבע השנים הרצופות.

האיילנדרס הגיעו לפלייאוף של 1984 עם המאזן הטוב ביותר בחטיבת נסיך ויילס (היום החטיבה המזרחית), ושימחו את אוהדיהם בסיבוב הראשון של הפלייאוף כשגברו זו השנה הרביעית ברציפות על הריינג'רס. אחרי ניצחונות גם על וושינגטון קפיטלס ומונטריאול קנדיאנס התייצבו האיילנדרס בפעם החמישית ברציפות לסדרת גמר גביע סטנלי, במטרה לזכות בו בפעם החמישית ברציפות ולהשוות את השיא של הקנדיאנס משנות ה-50.

בדרך למטרה עמדה שוב אדמונטון אוילרס על שלל כוכביה. שני המשחקים הראשונים הסתיימו בניצחון לכל קבוצה, אולם הפעם לא עמדה הגנת האיילנדרס ביכולת של התקפת האוילרס. בשלושת המשחקים הבאים ניצחו האוילרס בתוצאות גבוהות - 7:2, 7:2 ו-5:2 - וזכו בגביע סטנלי, תוך שהם מסיימים את השושלת של האיילנדרס ומתחילים אחת משלהם שתמשיך לאורך המחצית השנייה של שנות ה-80.

אף על פי שהאיילנדרס לא זכו בגביע חמישי רצוף ולא השוו את השיא של הקנדיאנס, הם שברו את שיא הניצחונות הרצופים של סדרות פלייאוף, שהוחזק גם הוא על ידי הקנדיאנס של שנות ה-50, עם 19 ניצחונות עד ההפסד לאוילרס ב-1984. זאת כיוון שבשנות ה-50 היה צורך לנצח רק בשלוש סדרות כדי לזכות בגביע, ובשנות ה-80 היה צורך לנצח ארבע סדרות.

1985 - 1993: עליות ומורדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השחקנים שהרכיבו את השושלת שזכתה בארבעת הגביעים הרצופים, שרובם שיחקו בקבוצה במשך כל ארבע השנים, החלו לעזוב בהמשך העשור. בוב ניסטרום פרש ב-1986 בשל פציעה, ובסוף אותה עונה עזב המאמן אל ארבור את הקבוצה. עונה אחת לאחר מכן עזבו גם קלארק ג'יליס שעבר לבאפלו סייברס ומייק בוסי שפרש מפעילות. האיילנדרס נשארו תחרותיים במשך שלוש עונות, אולם לא עברו את הסיבוב השני של הפלייאוף.

בתום עונת 1988 פרש מפעילות גם דני פוטוון, כשבמאזן הקריירה שלו 310 שערים ו-752 אסיסטים, ובסך הכל 1052 נקודות - כולם שיאי NHL עבור מגן (שיאיו נשברו מאז).

עונת 1989 סימנה את הסוף המוחלט של השושלת. גם חזרתו של אל ארבור באמצע העונה לא עזרה לאיילנדרס לחמוק ממאזן שלילי, הגרוע ביותר בליגה, ומהחמצת הפלייאוף לראשונה מאז 1974. בילי סמית, השחקן האחרון שנשאר בקבוצה מאז היווסדה, פרש בתום העונה.

העונות הבאות לא היו טובות גם הן - ב-1990 נוצחו האיילנדרס על ידי הריינג'רס בסיבוב הראשון של הפלייאוף, ובעונת 1991, ללא בראיין טרוטייה שעזב לפיטסבורג פינגווינס, כלל לא עלו אליו לאחר שסיימו את העונה הרגילה עם 25 ניצחונות בלבד.

המנהל הוותיק, ביל טורי, הגיב בסדרה של עסקאות ששינו לחלוטין את סגל הקבוצה. הכוכב הגדול היחיד שנותר בקבוצה, פאט לפונטיין שהגיע ב-1984, הועבר לבאפלו עם שחקנים נוספים ובמקומו הגיעו, בין השאר, החלוץ המוכשר פייר טורז'ון והמגן הגרמני הקשוח אובה קרופ. במסגרת שטף השחקנים הסובייטים לשעבר שהגיעו באותה שנה לליגה עם התפרקות ברית המועצות הגיעו לקבוצה החלוץ הרוסי ולדימיר מלאחוב והמגן הליטאי דריוס קספרייטיס. הללו הצטרפו לשחקנים ששרדו מעונות קודמות כמו דרק קינג וריי פרארו. בעונה הראשונה של הסגל החדש החמיצו האיילנדרס את הפלייאוף. טורי פוטר, ואל משרת המנהל נכנס סגנו, דון מלוני.

בעונת 1993 התברר שעסקת לפונטיין-טרז'ון הייתה משתלמת. טרז'ון כיכב בהתקפת הקבוצה עם 58 שערים ו-74 אסיסטים, והוביל אותה לפלייאוף עם המאזן הטוב ביותר שלה מזה שש עונות.

בסיבוב הראשון בפלייאוף, מול וושינגטון קפיטלס, כיכב ריי פרארו כשהבקיע שערי ניצחון בשני משחקים שהגיעו להארכה. על הניצחון בסדרה העיב זעזוע מוח של טרז'ון, שהותקף על ידי שחקן של הקפיטלס בעודו חוגג את השער שניצח את הסדרה.

ללא טרז'ון הפצוע התייצבו האיילנדרס לסדרה מול הקבוצה שנחשבה לטובה ב-NHL - פיטסבורג פינגווינס, אלופת שתי העונות הקודמות על כוכביה מריו למיה, יארומיר יאגר ורון פרנסיס. הפינגווינס היו מועמדים ברורים לנצח את הסדרה ואף לזכות בגביע בפעם השלישית, אולם בעזרת משחק הגנה משובח בראשות קספרייטיס והשוער גלן הילי הביאו האיילנדרס את הסדרה למשחק שביעי ומכריע. המשחק השביעי, בפיטסבורג, הגיע להארכה, ובה כבש הצ'כי דויד וולק את שער הניצחון של המשחק והסדרה כולה, והשלים ניצחון מפתיע מאוד לאיילנדרס על האלופה היוצאת.

בגמר החטיבתי פגשו האיילנדרס את מונטריאול קנדיאנס, אולם למרות חזרתו של טרז'ון לשורותיהם נוצחו בחמישה משחקים. כפי שהתברר עם השנים, הסדרה מול הפינגווינס בסיבוב השני היא סדרת הפלייאוף האחרונה שהאיילנדרס ניצחו עד 2016.

1994 - 2015: שקיעה ממושכת וסוף זמני לעידן ה"קוליסאום"[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונת 1994 של האיילנדרס סימנה את תחילת שקיעתה של הקבוצה. השוער גלן הילי סולק מהקבוצה בעקבות חילוקי דעות חוזיים, ובמקומו הובא רון הקסטול, שבנה לעצמו מעמד של כוכב בפילדלפיה. הקסטול התגלה כאכזבה באיילנדרס, ומפח הנפש של האוהדים הגיע לשיאו כאשר הריינג'רס השנואים ניצחו את האיילנדרס בסיבוב הראשון של הפלייאוף בדרך לזכייה בגביע סטנלי לאחר 54 שנים של הפסקה. בתום העונה סיים המאמן הוותיק אל ארבור את הקדנציה השנייה והאחרונה שלו בקבוצה.

המחצית השנייה של שנות ה-90 המשיכו את מגמת הדעיכה של הקבוצה. טרז'ון, מלאחוב ופרארו עזבו, והקבוצה נמכרה ב-1996 לאיש העסקים ג'ון ספיינו, אולם ספיינו שילם רק חלק קטן מסכום הקנייה והקבוצה חזרה לידי פיקט, ותחקיר של עיתון מקומי בלונד איילנד גילה שספיינו הוא נוכל. גם בעמדת המאמן חלו שינויים תכופים, והקבוצה שקעה והלכה, כשהפלייאוף ממנה והלאה לאורך שארית העשור.

לפני עונת 2001 נמכרה הקבוצה לצ'ארלס וונג, מייסד חברת טכנולוגיית המידע "קומפיוטר אסושיאייטס". וונג נתן למייק מילברי, מנהל הקבוצה, יד חופשית בבחירת השחקנים. מילברי הגיב בצעדים שנראו תמוהים כאשר ויתר על מי שנחשב לשוער העתיד של הקבוצה, רוברטו לואונגו, ועל המגן אולי יוקינן. הוא הפתיע גם בדראפט של אותה עונה כאשר ויתר על מי שנחשבו לשתי הבחירות הראשונות הבטוחות, דני היטלי ומריאן גבוריק, ובחר את השוער ריק דיפייטרו. הבחירות של מילברי התגלו ככישלון, כשהקבוצה סיימה עם המאזן הגרוע בליגה ולא עלתה לפלייאוף זו העונה השביעית ברציפות. למגינת לבם של האוהדים, מילברי האשים בכישלון את מאמן הקבוצה, בוץ' גורינג - מגיבורי השושלת של שנות ה-80, ופיטר אותו.

הרכש לפני עונת 2002 היה מוצלח יותר. מייקל פקה הגיע מבאפלו סייברס ומונה לקפטן הקבוצה. האיילנדרס רכשו גם את החלוץ הרוסי אלכסיי יאשין, כוכב מוכח בליגה, מאוטווה סנטורס, והצליחו לשים ידם גם על אחד השוערים הטובים בליגה, כריס אוזגוד. שלושת שחקני הרכש הובילו את האיילנדרס לעונה רגילה של 96 נקודות, המאזן הטוב ביותר של הקבוצה מזה 18 עונות, אך בפלייאוף נוצחו האיילנדרס על ידי טורונטו מייפל ליפס. גם בשנתיים שלאחר מכן נוצחו האיילנדרס בסיבוב הראשון של הפלייאוף.

השנים שלאחר העונה המבוטלת של 2005 לא שינו את מעמדה של הקבוצה בליגה. האיילנדרס לא עלו לפלייאוף מאז ועד 2013, למעט בעונת 2007 בה נוצחו שוב בסיבוב הראשון על ידי באפלו סייברס.

בעונת 2011 ניסתה הקבוצה לגייס לשורותיה את השוער הרוסי הוותיק יבגני נבוקוב, לאחר שלקחה על עצמה את חוזהו בדטרויט רד וינגס. נבוקוב סירב להתייצב בקבוצה, וזו השעתה אותו עד לסיום העונה. נבוקוב שב לקבוצה בעונת 2012, אולם לא היה יכול להצילה מעונה חלשה שהסתיימה במקום האחרון בבית האטלנטי.

בעונת 2012/13 שבה הקבוצה לפלייאוף, אך שוב נוצחה בסיבוב הראשון, הפעם על ידי פיטסבורג פינגווינס. בעונת 2013/14 שבה הקבוצה לסורה, וסיימה במקום האחרון בבית המטרופוליטני, והרצף הלא מחמיא נמשך גם בעונת 2014/15 עם הדחה נוספת בסיבוב הראשון בפלייאוף, בעונה שבסיומה נפרדה הקבוצה מביתה הישן במחוז נסאו ועברה לביתה החדש בברוקלין.

המעבר לברוקלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

האולם שהיה האולם הביתי של הקבוצה מאז היווסדה, "נסאו וטרנס ממוריאל קוליסאום", לא עבר שיפוץ יסודי מאז הקמתו ב-1972 ונחשב בשנותיהם האחרונות של האיילנדרס בו לאולם המיושן ביותר ב-NHL. הצעה להקים לקבוצה אולם ביתי חדש, בשילוב בנייני מגורים ומרכז מסחרי, עמדה למשאל בקרב תושבי מחוז נסאו ב-1 באוגוסט 2011 ותוצאות המשאל היו התנגדות להקמת האולם. מאחר שהאולם החדש היה חייב להיות מוכן עם סיום חוזה השכירות של הקבוצה ב"נסאו וטרנס ממוריאל קוליסאום" בסיום עונת 2014/15, הרי שתחילת ההקמה הייתה צריכה להתקיים עוד במהלך 2011 או תחילת 2012, כתלות בתוצאות המשאל. לכן, עקב דחיית ההצעה להקמת אולם חדש, הוכרחה הקבוצה לעזוב את מחוז נסאו בסיום עונת 2014/15 ולחפש לעצמה בית חדש.

על מנת להישאר בלונג איילנד, בדקה הקבוצה אפשרות לשחק בברקליס סנטר שבברוקלין - האולם הביתי של קבוצת ה-NBA ברוקלין נטס. האולם לא תוכנן מראש למשחקי הוקי קרח, והאיילנדרס קבעו באולם משחק טרום-עונה מול ניו ג'רזי דווילס באוקטובר 2012 על מנת לבדוק את התאמתו, אך בשל סכסוך עבודה שהתגלע בין ה-NHL לבין איגוד השחקנים שלה הוכרזה השבתת מגן בליגה והמשחק לא התקיים.

למרות זאת, הכריזה הקבוצה רשמית ב-24 באוקטובר 2012 על מעבר לברוקלין החל מעונת 2015/16, תוך שמירת השם ניו יורק איילנדרס. בסופו של דבר, משחקי טרום עונה שנערכו ב-2013 ו-2014 הוכיחו את תאימותו של האולם הלכה למעשה, והוא נקבע סופית כביתם החדש של האיילנדרס.

2015 - 2019: ימי ברוקלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

העונה הראשונה של האיילנדרס בביתה החדש הייתה מוצלחת יותר מהאחרונות בביתה הישן, כאשר לאחר עלייה קשה לפלייאוף הפתיעו האיילנדרס את פלורידה פנתרס כנגד חסרון ביתיות, ובכך ניצחו סדרת פלייאוף לראשונה מאז 1993. בסיבוב השני הובסו האיילנדרס מול טמפה ביי לייטנינג והודחו.

עונת 2016/17 נפתחה בצורה קשה, למרות רכש שכלל את הקפטן הוותיק של ויניפג ג'טס אנדרו לד. המאמן הוותיק ג'ק קפואנו פוטר מתפקידו, ושחקן העבר דאג וייט מונה במקומו. למרות ביצועים משופרים בחלק השני של העונה, כשלו האיילנדרס ונותרו מחוץ לפלייאוף, היעדרות שנמשכה גם בעונת 2017/18.

בעונת 2018/19, ללא הקפטן ג'ון טווארס שעזב לטורונטו מייפל ליפס, חזרו האיילנדרס לפלייאוף והדיחו את פיטסבורג פינגווינס בארבעה משחקים בלבד בסיבוב הראשון - אך בסיבוב השני, למרות יתרון ביתיות, הודחו בארבעה משחקים בלבד על ידי קרוליינה הוריקנס.

השיבה למחוז נסאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסאו וטרנס ממוריאל קוליסאום לאחר השיפוץ שעבר ב-2017

במהלך עונת 2017/18 הודיעו האיילנדרס על כוונתם לשוב אל מחוץ לתחום המוניציפלי של העיר ניו יורק, ועל אולמם המיועד החדש, העומד להיבנות בעיירה אלמונט שבמחוז נסאו, על גבול רובע קווינס של העיר. ב-2020 הודיעה הקבוצה כי האולם החדש ייקרא "UBS ארנה".

כמו כן הודיעה הקבוצה כי עד שהאולם יהיה מוכן תשוב הקבוצה חלקית למחוז נסאו, ותשחק חלק ממשחקיה הביתיים באולמה הישן, "נסאו וטרנס ממוריאל קוליסיאום" ביוניונדייל, שעבר לצורך כך שיפוץ מקיף. את שתי העונות הראשונות מאז ההודעה אכן שיחקה הקבוצה תוך שהיא מפצלת את משחקיה הביתיים בין שני האולמות.

לקראת עונת 2020/21 הודיעה הקבוצה שתשוב באופן מלא לארח את משחקיה ביוניונדייל, לעונה אחת אחרונה לפני המעבר לאולם החדש. "UBS ארנה" נחנך כאולמה החדש והקבוע של הקבוצה בעונת 2021/22.

ריצות הפלייאוף של 2020 ו-2021[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעזרת יכולת הגנתית משובחת בהנהגת השוער הרוסי סמיון ורלאמוב ומגן הרכש אנדי גרין, עלו האיילנדרס לפלייאוף שנערך במתכונת מיוחדת לאחר שהעונה הרגילה נעצרה טרם סיומה עקב מגפת הקורונה. בסיבוב המוקדם שנוסף לפלייאוף ניצחו האיילנדרס את פלורידה פנתרס ולאחר מכן הפתיעו בסיבוב הראשון את וושינגטון קפיטלס תוך שיפור משמעותי גם בחלק ההתקפי. בסיבוב השני חוללו האיילנדרס הפתעה נוספת כשהדיחו את המדורגת ראשונה בחטיבה המזרחית, פילדלפיה פליירס, תוך שהם מחלקים את עמדת השוער בין ורלאמוב למחליפו הגרמני תומאס גרייס.

בגמר החטיבתי לא עמד לאיילנדרס כוחם מול טמפה ביי לייטנינג העדיפה, והם הודחו בשישה משחקים.

בעונת 2020/21, שנערכה בחלוקת בתים מיוחדת ובמתכונת מקוצרת עקב מגבלות מגפת הקורונה, סיימו האיילנדרס במקום הרביעי בבית המזרחי. למרות זאת עברו שתי קבוצות שדורגו מעליהם, פיטסבורג פינגווינס ובוסטון ברואינס, בשני הסיבובים הראשונים, תוך שסמיון ורלאמוב הולך ומשתלט על עמדת השוער הראשון על פני הכוכב הצעיר איליה סורוקין. בסיבוב השלישי שוב פגשו האיילנדרס את יריבתם מהעונה הקודמת, האלופה המכהנת טמפה ביי לייטנינג. הסדרה ההפכפכה נגררה למשחק שביעי, שבו ניצחו הלייטנינג בשער בודד ושוב מנעו מהאיילנדרס הגעה לסדרת הגמר.

2021 - ההווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעונת 2021-22 עברו האיילנדרס אל ביתם החדש והקבוע, UBS ארנה בעיירה אלמונט שבמחוז נסאו. העונה הראשונה בבית החדש הסתיימה בכישלון, כאשר לאחר שלוש עליות רצופות לפלייאוף החמיצה הקבוצה את הפלייאוף. בסיום העונה פוטר המאמן שהוביל אותה להצלחות בעונות הקודמות, בארי טרוץ. האיילנדרס שבו לפלייאוף עונה לאחר מכן, אך הודחו בסיבוב הראשון.

לוגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

"לוגו הדייג"

הלוגו המקורי של האיילנדרס, בצבעים כחול וכתום, כלל את האותיות NY כאשר האות Y כוללת בתוכה צורה של מקל הוקי. ברקע צוירה צללית של החלק המזרחי של לונג איילנד - החלק של האי שאינו כלול בתחום המוניציפלי של העיר ניו יורק.

ב-1995 נעשה ניסיון לעדכן את הלוגו של הקבוצה, עם לוגו חדש שנודע בשם "לוגו הדייג", שבמרכזו דייג אוחז במקל הוקי ומגן על שער. הלוגו התקבל בעוינות על ידי האוהדים והוסר כעבור שתי עונות בלבד לטובת חזרה ללוגו המקורי. לקראת עונת 2011 ביצעה הקבוצה שינוי שולי בלוגו - למקל ההוקי באות Y נוספה חריטה נוספת, רביעית, כדי לסמל את ארבעת גביעי סטנלי בהם זכתה הקבוצה.

היריבות עם ניו יורק ריינג'רס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין ניו יורק איילנדרס וניו יורק ריינג'רס קיימת יריבות מרה שהתחילה עוד לפני שהאיילנדרס עלו על הקרח לראשונה, כאשר הריינג'רס התנגדו לצירופם של האיילנדרס לליגה נגד רצון הנהלת הליגה שרצתה לתפוס את ה"נסאו וטרנס ממוריאל קוליסאום". לבסוף הושג הסכם לפיו האיילנדרס נאלצו לשלם לריינג'רס 4 מיליון דולר כדי להצטרף לליגה. היריבות בין הקבוצות התפתחה לאחת היריבויות החריפות בליגה, המאפילה לעיתים על יריבויות מסורתיות וותיקות ממנה.

אף על פי שהאיילנדרס מבוססים ברוב המכריע של שנות קיומם מחוץ לתחום המוניציפלי של ניו יורק, התפתחו ליריבות בין שתי הקבוצות מאפיינים של יריבות עירונית המוכרים מענפים אחרים במקומות אחרים בעולם, והאווירה בין שתי הקבוצות היא אחת היחידות בצפון אמריקה המזכירה אווירה של דרבי עירוני כמקובל בשאר העולם.

היריבות בין הקבוצות כוללת שירה של אוהדי קבוצה אחת על הקבוצה השנייה גם כאשר לא משחקים נגדה ומקרים של קטטות בין מחנות האוהדים. מספר מקרים אירעו במשחקים בין הקבוצות עצמן, אך גם במשחקים מול קבוצות אחרות כאשר אוהדי הקבוצה השנייה של העיר הגיעו למשחק, ואף במשחקים בענפי ספורט אחרים. כך היה, למשל, במשחק לפני חג המולד ב-2003 בין האיילנדרס ופילדלפיה פליירס שגם אוהדי הריינג'רס הגיעו אליו.

מסורת חדשה יחסית היא גביע מיוחד המוענק בכל שנה מאז 2001 לקבוצה שניצחה יותר משחקים מול השנייה במהלך העונה. הגביע נתרם על ידי שחקן העבר פאט לפונטיין ששיחק במהלך הקריירה שלו בשתי הקבוצות, והקבוצה שלא זכתה בגביע תורמת 50,000 דולר למוסד צדקה לפי בחירתו של לפונטיין.

אוהדי שתי הקבוצות פיתחו מנהגים מיוחדים למשחקים בין שתי הקבוצות. אוהדי הריינג'רס שרים עד היום שירים נגד כוכב האיילנדרס משנות ה-80, דני פוטוון; אוהדי האיילנדרס, מאז שנות ה-80 ועד 1994, נהגו לשיר במשחקים מול הריינג'רס "1940!" כדי להזכיר לריינג'רס את בצורת האליפויות הארוכה ממנה סבלו באותו זמן, והנחילו את המנהג הזה לאוהדי קבוצות אחרות בליגה. בתקופה הקצרה בה השתמשו האיילנדרס ב"לוגו הדייג" נהגו אוהדי הריינג'רס ללעוג לו, עקב דמיונו ללוגו של חברה גדולה למוצרי דגים מעובדים.

זרז נוסף ליריבות הגדולה בין מחנות האוהדים, ועוד נושא להתגרות בין המחנות, הוא הרוב המספרי שנהנים ממנו אוהדי הריינג'רס, כולל במשחקים בביתם של האיילנדרס. אוהדי הריינג'רס נהגו לכנות בלעג את ה"נסאו וטרנס ממוריאל קוליסאום", אולמם הישן של האיילנדרס, בשם "הגארדן המזרחי" (על שם אולמם הביתי של הריינג'רס, מדיסון סקוור גארדן), כדי להבהיר לאיילנדרס את שליטתם ביציעי ה"קוליסאום" במשחקים ביניהם.

היריבות התעצמה בעקבות מפגשי פלייאוף משמעותיים בין שתי הקבוצות. במחצית הראשונה של שנות ה-80 הגיעו האיילנדרס חמש פעמים רצופות לגמר גביע סטנלי (כולל ארבע אליפויות), כשבארבעה מקרים הם עוברים בדרך את הריינג'רס. הריינג'רס ניצחו ב-1994 את האיילנדרס בדרך לזכייה האחרונה שלהם בגביע סטנלי שהפסיקה בצורת של 54 שנים - ואיתה גם את שירת "1940" של אוהדי האיילנדרס. נכון להיום, זה היה מפגש הפלייאוף האחרון בין שתי הקבוצות.

סגל שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרס לי, קפטן האיילנדרס

נכון ל-11 במרץ 2024

מס' עמדה שם
2 ארצות הבריתארצות הברית מגן מייק ריילי
3 קנדהקנדה מגן אדם פלק
4 קנדהקנדה מגן סמואל בולדוק
6 קנדהקנדה מגן ראיין פולוק
8 קנדהקנדה מגן נואה דובסון
10 שוודיהשוודיה חלוץ אגף ימני סימון הולמסטרם
13 קנדהקנדה חלוץ מרכזי מת'יו ברזל
14 קנדהקנדה חלוץ מרכזי בו הורוואט
15 קנדהקנדה חלוץ ימני קאל קלאטרבק (קפטן חלופי)
17 קנדהקנדה חלוץ אגף שמאלי מאט מרטין
18 שוודיהשוודיה חלוץ אגף שמאלי פייר אנגוואל
20 ארצות הבריתארצות הברית חלוץ אגף ימני הדסון פאשינג
21 ארצות הבריתארצות הברית חלוץ אגך ימני קייל פלמיירי
מס' עמדה שם
24 ארצות הבריתארצות הברית מגן סקוט מייפילד
25 פינלנדפינלנד מגן סבסטיאן אהו
26 ארצות הבריתארצות הברית חלוץ אגף ימני אוליבר ואלסטרום
27 ארצות הבריתארצות הברית חלוץ מרכזי אנדרס לי (קפטן)
28 רוסיהרוסיה מגן אלכסנדר רומאנוב
29 ארצות הבריתארצות הברית חלוץ מרכזי ברוק נלסון (קפטן חלופי)
30 רוסיהרוסיה שוער איליה סורוקין
32 ארצות הבריתארצות הברית חלוץ מרכזי קייל מקלין
40 רוסיהרוסיה שוער סמיון ורלאמוב
41 קנדהקנדה מגן רוברט בורטוזו
44 קנדהקנדה חלוץ מרכזי ז'אן-גבריאל פאז'ו
53 קנדהקנדה חלוץ מרכזי קייסי סיזיקאס

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ניו יורק איילנדרס בוויקישיתוף