נינג'ה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ציור של ארכיטיפ הנינג'ה בלבוש שינוֹבי שוֹזוֹקוּ מאת קצושיקה הוקוסאי, 1817
תנועות של נינג'ה

נינג'ה (יפנית: 忍者) הוא מושג מאוחר, משלהי המאה ה-17, שנטבע על מנת לתאר קבוצות מגוונות של לוחמים לא סדירים, בתקופת הסנגוקו (Sengoku, המדינות הלוחמות), ביפן שהתחילה ב-1467 והסתיימה ב-1600 בקירוב.

מקור המושג נינג'ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמעות המילה "נינג'ה" היא "זה שמקצועו הוא להתגנב", אולם היא מטעה, כי לוחמים אלו לא היוו קבוצה מקצועית מאוחדת, ולרובם לא הייתה תודעה מקצועית כלשהי. בתקופה עצמה השתמשו במילים רבות, אולם הנפוצה ביותר הייתה "שינוֹבִּי" (יפנית: 忍び), שמשמעותה "אדם שמתגנב" או "אדם שמבצע פעולה חשאית". ואכן, במאות ה-15 וה-16, כל לוחם שביצע פעולות ריגול או קומנדו היה עשוי להיקרא "שינובי".

שינובי במאות ה-15 וה-16[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיומנים, ספרי היסטוריה מקומיים וכרוניקות של משפחות לוחמים, עולה תמונה מגוונת ומורכבת על תולדות השינובי בתקופת הסנגוקו. אחדים מהם היו נזירים סגפנים (שוגנדו) או כמרים בודהיסטיים שאספו מודיעין עבור צבאות של אדונים פיאודליים שונים. אחרים היו סמוראים שנודעו כבעלי כישרון התגנבות, וביצעו משימה שכזו באופן מזדמן, בשעת הצורך. בצבאות אחדים היו שינובי מקצועיים, חיילים רגליים שנודעו בשם קוּסָה (מילולית: דשא). הקוסה היו סיירים שארבו לפרשי האויב בתוך הצמחייה, הפילו אותם מסוסיהם ושיספו את גרונותיהם. סוג אחר של שינובי, שפעלו בעיקר במזרח יפן, נקראו רָאפָּה (מילולית: אלו שמפריעים והורגים). הראפה היו דומים לפרייבטירים, שודדי הים ברישיון באירופה של העת החדשה המוקדמת. כנופיות מאורגנות של ראפה עבדו לטווח ארוך אצל אדון מסוים, הגנו על נחלותיו מפושעים ומפולשים, וחדרו לנחלות של אדונים אחרים כדי לשדוד, לשרוף, לאסוף מודיעין ולחטוף אנשים. כרוניקת לוחמים בשם הוג'ו גודאייקי מספרת על צבא מאורגן של ראפה, בראשותו של "אדם רשע" בשם קָזַאמָה (או פוּמָה) קוטארו, שנוהל על ידי ארבעה קציני מטה: אחד התמחה בשוד הרים, שני התמחה בשוד ים, ושני האחרים היו "שודדים ופושעים" כלליים יותר.

קומונות השינובי של איגָה וקוֹגָה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרום מערב האי המרכזי הונשו, מדרום לקיוטו ובמחוז מיאה של היום, שכנו בתקופת המדינות הלוחמות מחוזות הרריים בשם איגה וקוגה. תושבי המחוזות הללו, שהונהגו בידי סמוראים כפריים (ג'יזמוראי), התארגנו בקומונות שוויוניות באופן יחסי, עם הסדרי שלטון וחוקות מקומיות, והגנו בקנאות על השטח שלהם מפני אדונים פיאודליים שכנים. לפי כרוניקה מקומית בשם איראן קי, הסמוראים הכפריים אימנו את האיכרים הצעירים בלחימה מדי יום בשעות הבוקר המוקדמות. הטופוגרפיה ההררית של האזור סייעה לאנשי איגה וקוגה לפתח שיטות של לוחמת גרילה, כגון מארבים, פשיטות פתע והתגנבות בעורף האויב. בהדרגה, בשלהי המאה ה-15 ובמהלך המאה ה-16, אנשי איגה וקוגה התחילו להשכיר את עצמם לאדונים שונים כלוחמים חשאיים. לוחמים אלו נהגו לעבוד ב"קבלנות" עבור המעסיקים שלהם. כלומר, הם קיבלו מהם משימה, אך לא היו נתונים לפיקודם הישיר. ההתמחות של אנשי איגה וקוגה היתה, בראש ובראשונה, בפריצה או בהתגנבות לטירות בחסות החשיכה, כדי לאסוף מודיעין, לחטוף בני ערובה או להעלות אותן באש. תושבי האזורים הללו היו כה ידועים כמומחים ללוחמה חשאית, עד שהביטויים "החבורות של איגה" (איגה-שוּ) או "החבורות של קוגה" (קוגה-שוּ) נודעו כשם נרדף ללוחמי גרילה מזרי אימים. הם היו הבסיס העיקרי למיתוס הנינג'ה שנוצר ביפן של המאה ה-17 ונדד למערב בתקופה המודרנית.

הקומונות של איגה וקוגה חוסלו בשלהי המאה ה-16 על ידי המאחד הראשון של יפן, האדון הפיאודלי אודה נובונאגה. לאחר שהפתיעו וחיסלו מהמארב צבא שלם בפיקודו של בנו, נוֹבּוּאוֹ, החליט נובונגה לשים סוף לקומונות האלה, "המורדים שחוצפתם אינה יודעת גבול, ואינם מבחינים בין מעמדות גבוהים לנמוכים". מבחינתו, הם הפריעו לו במאמציו לחיסול המדינות הלוחמות ואיחודה של יפן. בפקודת אביו, חזר נובואו לאיגה ממספר כיוונים, וצבאו שרף בשיטתיות את הכפרים והמקדשים, תוך שהוא ממלא את פקודתו של נובונגה להרוג את כל הסמוראים המקומיים. אחדים מאנשי איגה נלחמו כנגד נובונגה במחתרת, ולפי אחד המקורות אף ניסו להתנקש בחייו, אולם הקומונות שלהם נעלמו. אנשי קוגה נכנעו ככל הנראה לנובונגה מרצונם הם. לאחר שנובונגה נרצח בידי אחד מאנשיו, עברו שרידי השינובי של איגה וקוגה לשרת את יורשו, טויוטומי הידיושי, וביצעו פעולות חשאיות במהלך פלישת הענק שלו לקוריאה. לאחר שנת 1600, שירתו את יורשו של הידיושי והמאחד הסופי של יפן, טוקוגאווה איאיאסו כיחידת האבטחה המיוחדת של ארמונו. הפעם האחרונה שהשתתפו באופן פעיל בקרב כלוחמים חשאיים הייתה ככל הנראה בשנות הארבעים של המאה ה-17, כאשר השתתפו כלוחמי קומנדו בדיכוי מרד האיכרים הנוצרי בשימאבארה שבמערב יפן. המסגרת הצבאית שלהם התפזרה באופן סופי ב-1740, כאשר פיטר השוגון טוקוגאווה יושימונה את אנשי איגה וקוגה מתפקידי האבטחה שלהם בארמונו.

הנינג'ה כמיתוס ביפן של תקופת אדו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה ה-17 נטבע המושג נינג'ה, בהתחלה לתיאור היסטורי של אנשי איגה וקוגה. מאוחר יותר, הוא הורחב לכל מי שביצע אי פעם פעולה חשאית כלשהי במהלך ההיסטוריה היפנית, והורחב לעבר הרחוק, הן של יפן והן של סין העתיקה, כמעין קהילה מקצועית מיתית המרחפת ברחבי ההיסטוריה. ביפן של תקופת אדו לא היו מלחמות, ולפיכך לא היה צורך בלוחמי קומנדו. עם זאת, באותה תקופה נוצרה מסורת איזוטרית של נינג'וצו (אומנות הנינג'ה) שהועברה דרך כתבי יד שחוברו בסינית קלאסית יפנית (קנבון) והיו מוכרים רק ליודעי דבר. בתי ספר, שלימדו את חוכמת הנינג'וצו, משכו אליהם תלמידים לא מעטים במהלך התקופה. בתי הספר הללו, כמובן, ייחסו את עצמן לשושלות מיתיות שטענו לשורשים ביפן של סוף האלף הראשון, ולעתים גם לפני כן. במקביל, חדרו הנינג'ה גם לתרבות ההמונים של התקופה, והיו פופולריים הן בהדפסי עץ (אוּקיוֹ-אֶה) והן בתיאטרון הקבוקי.

הנינג'ה כמתנקשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי נשק של נינג'ה

אין עדויות מהמאות ה-15 או ה-16 על התנקשויות שבוצעו בידי שינובי (נינג'ה). אדונים פיאודלים רבים נרצחו, כמובן, במהלך התקופה, אולם לרוב בוצעו מעשי הרצח הללו בידי סמוראים בוגדניים, ולא בידי רוצחים שכירים. העדויות על התנקשויות שבוצעו בידי נינג'ה הן רובן ככולן מאוחרות ובעלי תוקף מפוקפק למדי.

הבגדים השחורים של הנינג'ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במיתוס המערבי הנינג'ה מזוהה עם הבגדים השחורים ומסיכת הפנים

ככל הנראה, הבגדים השחורים ומסיכת הפנים של הנינג'ה, המזוהים איתם יותר מכל במיתוס המערבי, היו אף הם המצאה מאוחרת. המקורות מהמאות ה-15, ה-16 וה-17 לא מספרים בהרחבה על הלבוש של הנינג'ה, אולם ניתן להסיק מהם שהתלבשו בהתאם למשימה. יש הסבורים שהתלבשו באדום, כדי להסתיר את כתמי הדם, אולם לרוב מדובר בספקולציות. כמובן, אין להוציא מכלל אפשרות שלעתים התלבשו גם בבגדים שחורים, אולם "מדי הנינג'ה" המוכרים כיום הינם, ככל הנראה, קונבנציה אומנותית של תיאטרון הקבוקי במאה ה-17. בתיאטרון זה נהוג להציג בעלי מקצוע מסוימים בדרך מסוימת, כדי שהקהל יזהה אותם בקלות, והבגדים השחורים היו סימן הזיהוי של הנינג'ה בהצגות הפופולריות השונות. ניתן לראות נינג'ה בבגדים שחורים גם בהדפסי העץ של התקופה.

הנינג'ה בתרבות היפנית כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנינג'ה בתרבות המודרנית

הנינג'ה מילאו תפקיד חשוב בתרבות של יפן המודרנית, בפרט לאחר מלחמת העולם השנייה. אזור איגה, במיוחד, מתגאה במסורת הנינג'ה (שינובי) שלו, ובאיגה ריו ישנו מוזיאון על תולדות הנינג'ה, בו אפשר אף לנסות להשליך כוכבי נינג'ה ולהתחמק ממלכודות סתרים.

נארוטו היא סדרת מאנגה ואנימה שנוצרה על ידי מסאשי קישימוטו, המתארת את בהרפתקאותיו של נארוטו אוזומאקי, נינג'ה מתבגר אשר מעוניין לזכות בהכרה ושואף בבוא היום להפוך למנהיג הכפר שלו (קאגה) ולנינג'ה החזק מכולם.

הנינגות כפי שהם מוצגים בתרבות המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנינג'ות, כפי שמוצגים בתרבות המערבית, הם לוחמי סתר המנצלים ידע באמנויות לחימה לשם ריגול והתנקשויות. הם מומחים בהסוואה, תנועה שקטה וחשאית, העלמות וחמיקה. כלי הנשק האופיינים לנינג'ה הם חרב נינג'אטו, פגיונות, שוריקאנים ("כוכב נינג'ה") וחץ וקשת. הם נעזרים גם בפצצות ובפצצות עשן. בתרבות המערבית הנינג'ה מוכרות כלוחמים הלבושים בשחור עם מסכה המסתירה את ראשם.

נינג'ות מרבים להופיע בסרטי פעולה ואמנויות לחימה, בעיקר אמריקאיים. צבי הנינג'ה היא חצי-פארודיה על נושא הנינג'ות כאשר גיבוריו הם 4 צבים המומחים באמנויות לחימה, הנלחמים נגד כנופיית נינג'ות בשם שבט הרגל, המונהגת בידי סמוראי קטלני בשם אורוקו "שרדר" סאקי. הסרט "נינג'ה קיד" עוסק בשלושה ילדים המאומנים על ידי סבם באמנויות הנינג'ה שנלחמת גם היא נגד כנופיית נינג'ות המונהגת על ידי תלמידו לשעבר של הסב. גם במשחקי-לחימה ישנן נינג'ות. לדוגמה מייאבי במשחק "טושינדן 4" וקאסומי בסדרת "דד אור אלייב". קיים גם משחק לגו בשם נינג'גו (נינג'ה ולגו) המספר על הרפתקאות ארבעה לוחמי נינג'ה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Stephen Turnbull, Ninja: The True Story of Japan's Secret Warrior Cult (New York: Firebird Books, 1991

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נינג'ה בוויקישיתוף