נינו פרר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נינו פררצרפתית: Nino Ferrer;‏ 15 באוגוסט 1934 - 13 באוגוסט 1998) היה זמר, שחקן ומוזיקאי ג'אז צרפתי-איטלקי. עיקר פרסומו היה במחצית השנייה של שנות ה-60 בזכות שורת להיטי פופ שהוציא בצרפתית. להיטים אלו זכו להצלחה במדינות רבות וישראל בכללן.

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בג'נובה שבאיטליה, בשם נינו אוגוסטינו ארטורו מריה פרארי, לאם צרפתית ואב איטלקי.‏[1] בעת היותו פעוט, עבר עם משפחתו לקלדוניה החדשה, שם הועסק אביו כמהנדס במכרה ניקל. ילדותו עברה עליו בנעימים בחיק משפחתו הבורגנית, שוחרת התרבות והאמנות. ב-1939, בגיל חמש, בעת שבילה יחד עם אמו חופשה בצרפת, פרצה מלחמת העולם השנייה ונמנע מהם לחזור לקלדוניה החדשה. בעת שאביו נותר בקלדוניה החדשה, עברו פרר ואימו לאיטליה ושם עברו את שנות המלחמה בדלות ובניכור.

ב-1947 התאחדה המשפחה מחדש ועברה לפריז. פרר הנער נשלח לבתי הספר הטובים ביותר בפריז. הוא למד לימודים גבוהים בסורבון וקיבל תארים באתנולוגיה ובארכאולוגיה פרהיסטורית. הוא בילה חלק גדול מזמנו החופשי כסטודנט בחפירות ארכאולוגיות ומשרתו הראשונה הייתה ב"Musée de l'Homme" (מוזיאון האדם), שם עבד עם אנדרה לרואה גוראן (Andre Leroi-Gourhan). במקביל לאהבתו להיסטוריה, פיתח עניין במספר תחומים נוספים. הוא הפך לצייר נלהב, תחום בו עסק עד מותו. כמו כן, החל לנגן במספר כלי נגינה (פסנתר, גיטרה, קלרינט, טרומבון וחצוצרה), הלחין וכתב מילים לשירים והפך לאוהד נלהב של מוזיקת הג'אז.

לאחר סיום לימודיו באוניברסיטה קיבל כמתנה מסבתו, טיול לקלדוניה החדשה. הוא ניצל טיול זה למסע סביב העולם באוניית משא ונטל חלק בעבודה ארכאולוגית שנערכה על אחד האיים בקלדוניה החדשה. עם שובו לפריז, ניסה לעבוד במספר מקומות, אך לא מצא עניין בעבודות אלו, מה גם ששכרו היה זעום. רצונו לעבוד בתחום המוזיקה הביא אותו לכך שהחל ב-1959 להתפרנס כנגן ליווי של אמני ג'אז. בין היתר, עבד עם אמנים כמו: ריצ'רד בנט וביל קולמן.

המעבר מג'אז לרית'ם אנד בלוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-60 ליווה כגיטריסט את הזמרת האמריקאית ננסי הולווי ובאותה עת המשיך להלחין שירים שהושפעו ממוזיקת הגוספל, אך נדחה על ידי חברות התקליטים אליהן פנה. האזנתו ללהיטיהם של אוטיס רדינג, סם קוק וסם ודייב הייתה עבורו התגלות מוזיקלית וחוללה תפנית בסגנון כתיבתו.

רק ב-1963 הוציא פרר את תקליטו הראשון לאור, בחברת התקליטים "ברקלי". הוא היה כבר בן 29, בשעה שמרבית כוכבי הפופ הצעירים של אותה עת היו בקושי בני עשרים. היה זה מיני-אלבום שנקרא: "Pour oublier qu’on s’est aimé" ("לשכוח את האוהבים") ובו ארבעה שירים. השירים היו בסגנון קלאסי והתקליט לא נמכר היטב בצרפת. לעומת זאת, במספר מדינות אירופיות אחרות ובמיוחד ביפן ובמזרח התיכון, זכה אחד השירים, "C'est Irréparable" ("זה חסר תקנה"), להצלחה רבה. פרר אף ערך שבוע של הופעות בביירות. השיר בוצע בגרסה איטלקית, "Un anno d'amore", על ידי הזמרת האיטלקית מינה והגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים האיטלקי. פרר, שעדיין לא נתפרסם בצרפת, עזב את "ברקלי" לחברת תקליטים קטנה, "בל-איר", הקים ב-1964 להקת גוספל, אך זו התפרקה עוד בטרם החלה בהקלטות ופרר המשיך והוציא מספר סינגלים שלא זכו להצלחה.

ההצלחה הגדולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריצת הדרך של פרר הגיעה ב-1965, לאחר ששב לחברת התקליטים "ברקלי". לאחר מספר נסיונות כושלים, ניתנה לו האפשרות להקליט את שיריו בדרכו שלו. הוא הקליט את השיר "מירזה" ("Mirza") והשיר הפך במהירות ללהיט גדול. השיר היה שילוב מוצלח של רית'ם אנד בלוז קצבי ושל תמליל קומי.

חברת התקליטים האיצה בו להקליט שירים נוספים באותו סגנון ושיריו החדשים נמכרו היטב. להיטיו הבאים היו "Les Cornichons" ו-"Oh! Hé! Hein! Bon" ופרר הליצני הפך במהרה לאחד מאלילי הפופ האפנתיים של הנוער. למרות הפופולריות לה זכה, לא היה פרר מרוצה לחלוטין, שכן הצלחתו התבססה על חומר שמבחינה מוזיקלית לא הרגיש בו בנוח. בכל אופן, להיט רדף להיט ופרר חי חיי כוכבות עתירים באירועים ובהופעות. ב-1966 הוא הופיע ב-195 הופעות והופיע כמעט 30 פעמים בטלוויזיה, אך הוא עייף במהרה מתדמית המפתה הפרובוקטיבי שהודבקה לו במכוון ומכך שהושווה תכופות לז'אק דיטרון, אליל הפופ הצרפתי בן זמנו שנחשב כבעל תדמית דומה.

ב-1966 הוציא פרר להיט גדול נוסף, "le Téléfon" ("הטלפון"). למרות הצלחתו, סלידתו של פרר, שהיה אדם ישיר ופשוט, מעסקי הבידור, הלכה וגדלה. הוא סירב להתפשר עם הדרישות והלחצים שמסביבו, עזב את פריז ועבר לאיטליה ב-1967, לא לפני שהוציא את השיר "Je veux être noir" (אני רוצה להיות שחור) שזכה להצלחה.

שינוי כיוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאוכזב מהצלחת להיטיו, נשאר פרר שלוש שנים באיטליה. בשעה ששיריו המשיכו להמכר היטב בצרפת. מילות שיריו הפכו לנון קונפורמיסטיות ובאותה עת, ציניות וסרקסטיות. ב-1967 הוציא לאור את השירים "Mao et Moa" ו-"Mon copain Bismarck" (ידידי ביסמארק), וב-1968 את "le Roi d’Angleterre" (מלך אנגליה), עם מילים נשכניות שביטאו את עייפותו מעסקי שעשועים ומהחברה בכללותה. באותו זמן, פרר שכר את הקלידן הקמרוני הצעיר, מנו דיבנגו, שהפך לאחר שנים לסקסופוניסט מפורסם.

פרר התפרסם ב-1969 באיטליה כמגיש תוכנית בידור סטירית בטלוויזיה "Io, Agata e tu", בה השתתפו גם נינו טראנטו ורפאלה קארה. ב-1970, לאחר שהיה לו רומן קצרצר עם כוכבת הקולנוע בריז'יט ברדו, החליט לשוב לצרפת.

נחוש בדעתו לעצב את הקריירה שלו לפי ראות עיניו, עבר פרר להתגורר במחוז קרסי (Quercy) שבדרום מערב צרפת והחל לעסוק בטיפוח סוסים. אולם, המוזיקה נותרה עדיין אהבתו הגדולה ופגישתו עם הגיטריסט האנגלי, מיקי פין, שניגן יחד עם טי רקס, אריק קלפטון והרולינג סטונז שינתה את גישתו לעבודתו המוזיקלית. יחד עם פין, החל פרר לכתוב מוזיקת רוק מלווה במילים קודרות ואישיות יותר.

אלבומים ולהיטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1972 הוציא פרר את אלבומו "Métronomie" שבו ראה את האלבום "האמיתי" הראשון שלו. חלק מהמוזיקה באלבום לוותה באפקטים קוליים וברוח אותם ימים, תויג האלבום על ידי הביקורת כ"נסיוני". האלבום כלל גרסה חדשה של שיר מתקליטו הראשון "Pour oublier qu’on s’est aimé", אך היה זה דווקא שיר אחר, "la Maison près de la fontaine, שסגנונו היה שונה לחלוטין משאר החומר המוזיקלי באלבום, שזכה להצלחה כסינגל ומכר כחצי מיליון עותקים. שוב נפרש השטיח האדום לפני פרר בשל הסיבות הלא נכונות מבחינתו, וסלידתו מעולם הבידור והשעשועים רק הלכה וגברה.

בשנים שלאחר מכן, המשיך פרר להוציא אלבום חדש כמעט מדי שנה. להיט אחד (שיצא גם כסינגל) בכל אלבום, אפשר לו להמשיך ולשמור, פחות או יותר, על חופש יצירה מוזיקלי, גם כאשר האלבומים זכו רק לעתים רחוקות להצלחה מסחרית. ב-1973 הוא הקליט יחד עם מיקי פין ומוזיקאים נוספים אלבום בשם "Nino and Leggs" שהיה כולו בסגנון רוקנ'רול. האלבום נכשל מסחרית והוא עזב את תקליטי ברקלי ועבר ל-CBS. ב-1974 הוציא תקליט יחד עם הזמרת האמריקאית ראדיה פריי שכלל שירים באנגלית. השיר היחיד שהושר בצרפתית היה "Le Sud". שיר זה הפך ללהיט ומכר מעל למיליון עותקים ועמד שוב בניגוד מתסכל עבור פרר לחוסר הצלחת האלבום. לאחר כשלונם של שני אלבומים נוספים שהוציא ב-1975 וב-1977 עזב פרר את CBS.

סוף הקריירה המוזיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצלחת "Le Sud" אפשרה לפרר לרכוש בית במחוז קרסי. ב-1976 הוא עבר לטירה מהמאה ה-15 בלאטיילד (Lataillade), התקין בה אולפן הקלטות והמשיך לטפח סוסים ולעסוק בציור. ב-1978 נשא לאישה את ז'קלין מונסטייה (Jacqueline Monestier) הידועה בשם "קינו".

עתה, כשלא היה חתום בחברת תקליטים, הוציא פרר כל תקליט בחברה אחרת. ב-1979 הוציא אלבום בשם "Blanat" שכלל מילים בצרפתית ובאנגלית והשפעות ברורות של גוספל ושל ג'אז.באותה שנה פגש את זמר הרוק ז'אק איגלין (Jacques Higelin) ויצא איתו לסיבוב הופעות. אופיו המרדני ואישיותו החזקה של איגלין הצליחו למשוך את פרר להופיע מול קהל, דבר שהפסיק לעשותו זמן רב לפני כן. ב-1980 הוציא את האלבום "la Carmencita" שהיה מבוסס על חומרים מהעבר וב-1982 הוציא את "Ex-Libris", אלבום שהכיל חומר חדש ונכתב כמחווה לאביו. שנה לאחר מכן הוציא את "Rock ‘n’ roll cowboy", אשר כשמו, היה בסגנון הרוקנ'רול. הוא חזר להופיע בפני קהל ואף ערך הופעות באולם אולימפיה שבפריז.

לאחר מסע הופעות זה, פרש פרר מהופעות כזמר. כשנה לאחר מכן, הוא הופיע בתפקיד אלוהים במחזמר לילדים, "L’Arche de Noé" (תיבת נח). הוא אף הלחין את המוזיקה למחזמר שזכה להצלחה בינונית. עד 1986 נעלם פרר מעולם המוזיקה. הוא שהה בטירתו והתרכז בציור ובגידול בניו, פייר וארתור. ב-1986 הוציא אלבום חדש, "13ème album", שלא הותיר רישום כלשהו על עולם המוזיקה והבידור בצרפת.

סוף הדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1993 הוציא פרר אלבום נוסף, "La Désabusion". האלבום הוקלט בטירה בלאטיילד ונערך באולפן בטולוז ועטיפתו צוירה על ידי פרר. גם באלבום זה היה לידידו, מיקי פין, חלק נכבד. במשך שנתיים, לאחר הוצאת האלבום, צץ מדי פעם שמו של פרר בחדשות. ב-1994 הייתה זו תערוכה של ציוריו שהוצגה בפריז וב-1995 יצא שוב לסיבוב הופעות עם להקתו ה-Leggs והופיע איתם בפסטיבל שנערך בלה רושל. ב-1995 אף הוציא אלבום ביתי שכלל הקלטות ביתיות מהשנים 1987-1992 ובו שר, יחד עם אשתו, ילדיו ומוזיקאים חברים, להיטים ושירים ישנים שלו ושירים מפורסמים כמו בסמה מוצ'ו. אולם, לאחר הגיחה הקצרה אל אור הזרקורים, שמח פרר לחזור לאשתו לילדיו, שהחלו לנסות כוחם ביצירה מוזיקלית ולאמו שעברה לגור איתם ושוב התמקד בציור ובטיפוח חיות המשק.

ביולי 1998 נפטרה אמו של פרר, מוּנֶט, ומותה השפיע, כנראה, בצורה קשה על פרר. חודש לאחר מכן, יומיים לפני יום הולדתו ה-64, הוא שם קץ לחייו בירייה באמצע שדה תירס המרוחק מספר קילומטרים מביתו.

נינו פרר, שהיה טיפוס בלתי צפוי ונטה למצבי רוח, סירב לפשרות באמנותו ולכן, נאלץ לוותר, במידה מסוימת, על הקריירה שלו. למרות זאת, להיטיו הגדולים הטביעו את חותמם על הזמר הצרפתי וידועים עד היום, גם בזכות השימוש בהם בפרסומות.

גם בישראל זכו מספר להיטים של פרר להצלחה גדולה. הבולט שבהם היה "מירזה" שזכה גם לאזכור בסרט הלהקה בעת שמאיר סוויסה ביצע אותו במבחני הקבלה ללהקה הצבאית. המתופף ז'אן ז'אק גולדברג נהג לבצע את השיר בהופעות להקת הקליק. גם השיר "הטלפון" (הפזמון מתחיל במילים: "Gaston, y'a l'téléphone qui sonne) הצליח בישראל. לשירים "מירזה" ו"מאדאם רובר" חוברו בישראל ריקודי עם והם נרקדו כריקודי שורות. יוסי בנאי ביצע את שירו "אגאתה" (1968) בגרסה עברית בתוכנית הרדיו שלכם לשעה קלה ב-1972.

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1970:Rats and rolls
  • 1971:Métronomie
  • 1972:Nino Ferrer and Leggs
  • 1974:Nino and Radiah
  • 1976:Suite en oeuf
  • 1977:Véritables Variétés Verdâtres
  • 1979:Blanat
  • 1980:La Carmencita
  • 1982:Ex-libris
  • 1983:Rock'n'roll cow-boy
  • 1986:13eme album
  • 1989:Che fine ha fatto Nino Ferrer? - in Italy
  • 1993:La dèsabusion
  • 1996:Concert chez Harry - live

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Sara Bir, Nino's Groovy World באתר Metroactive