ניסויים בבני אדם על ידי הנאצים

בתקופת מלחמת העולם השנייה ערכו הנאצים ניסויים בבני אדם. הניסויים נוהלו על ידי מלומדים במדעי הטבע, בהם: ביולוגים, כימאים ורופאים, כחלק מתוכניות שגובו באידאולוגיה הנאצית. הניסויים נערכו במחנות ריכוז, מחנות השמדה ובתי חולים בהם אושפזו בני אדם שסבלו מלקויות שונות וכן מהפרעות נפשיות.

הניסויים כללו לפחות 15,754 קורבנות מתועדים, בני לאומים וקבוצות גיל שונות, אם כי מספרם האמיתי ככל הנראה רחב יותר. רבים מהם שרדו, ורק רבע מהקורבנות המתועדים נהרגו. הניצולים חוו בדרך כלל פציעות קבועות קשות. כ-20% מבין הקורבנות הידועים היו יהודים וקבוצות גדולות אחרות כללו בני לאומים כמו פולנים (בעיקר קתולים או עדי יהווה), יוגוסלבים וסובייטים.^[1]

ניסויים אלו הוגדרו כפשעי מלחמה וכפשעים נגד האנושות, חלק ממבצעיהם נשפטו במסגרת משפטי נירנברג במשפט שנקרא "משפט הרופאים" ונידונו לעונשים כבדים.

ניסויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחנות הריכוז וההשמדה בוצעו כ-70 מחקרים^[^{דרוש מקור]}. את הניסויים אישר היינריך הימלר והחל משנת 1944 הוגשו הבקשות למחקר לרופא הראשי של האס אס ארנסט רוברט גרוויץ. המחקרים תועדו בכתב וחלקם גם בצילום ואף במצלמת קולנוע אולם בחלק מהמקרים הושמד התיעוד על ידי הנאצים עד ערב כיבוש המחנות על ידי בעלות הברית. חלק ממשימות הניסוי והמחקר היו בשירות האידאולוגיה הנאצית ובדקו את הנחותיה הגזעניות ואת אפשרויות הרצח ועיקור ההמוניים. חלק אחר נוהל בהתאם לבקשת הצבא הגרמני על זרועותיו כחלק מגיבוש תורת לחימה.

נושאי הניסויים העיקריים הם:

ניסויים בטכניקות לעיקור המוני.
ניסויים ל"הוכחת" תורת הגזע ו"עליונות" "הגזע הארי".
ניסויי מילוט והצלה.
ניסויים למטרת ריפוי.

ניסויים במחלות נגיפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפברואר 1942 עד אפריל 1945 נערכו ניסויים בדכאו לבדוק דרכים לחיסון מפני מחלת המלריה. אסירים בריאים הודבקו באמצעות עקיצות יתושים או בזריקות תמצית שהופקה מבלוטות יתושים. לאחר שנדבקו במחלה, טופלו באופנים שונים על-מנת לבדוק את יעילותם. למעלה מאלף קורבנות השתתפו בניסוי זה, ורבים מתו כתוצאה מהידבקותם במחלה.

מיוני 1943 עד ינואר 1945 בוצעו במחנה זקסנהאוזן ובמחנה נצוויילר ניסויים לבדיקת הגורמים לצהבת מדבקת והטיפול בה. חלק מקורבנות הניסוי שהודבקו במכוון בצהבת מתו במהלכו.

ניסויים במחלת הטיפוס - מדצמבר 1941 עד פברואר 1945 בוצעו במחנות בוכנוואלד ונצוויילר ניסויים לבדיקת תרופות וחיסונים כנגד טיפוס וקדחת הבהרות. בבוכנוואלד הודבקו אסירים בריאים רבים במחלת הטיפוס, וזאת על מנת לשמור דוגמאות חיות של החיידק. כתוצאה מכך מתו מעל 90% מהאסירים שהודבקו. אסירים רבים אחרים הודבקו על מנת לבדוק את יעילותם של טיפולים שונים במחלה. 75% מהם חוסנו, וקבוצת ביקורת הושארה ללא חיסון. כתוצאה מכך מאות מהמודבקים מתו. ניסויים דומים נערכו בקדחת צהובה, אבעבועות רוח, טיפוס מסוגים שונים, כולרה ודיפטרייה. ניסויים דומים נערכו במחנה נצוויילר. את הניסויים ערכו ד"ר קארל גנצקן וצוותו.

ניסויים בתת-לחץ וחמצן[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי בקשת הלופטוואפה, בתחילת 1942 הוכנסו אסירים במחנה הריכוז דכאו לתאי לחץ אשר דימו תנאי לחץ וחמצן בגובה רב של עד 68,000 רגל (שהוא הגובה המרבי שבו יכלו מטוסים לטוס באותה תקופה). ניסויים אלו נערכו במטרה לבדוק מהי יכולת ההישרדות של הגוף האנושי בגובה רב לצורך מילוט בצניחה ללא מסיכת חמצן. בהדמיית צניחה מגובה של 13 ק"מ איבדו הקורבנות את הכרתם. בהדמיית צניחה מגובה 15 ק"מ נצפתה הפסקת נשימה ומוות, ולמרות זאת נמשכו הניסויים גם לגובה של 21 ק"מ. בניסויים אלה מתו 70–80 בני אדם. את הניסוי ערכו ד"ר זיגפריד רוּף וד"ר האנס רוֹמברג, רופאים אזרחיים מ"המכון הניסויי לתעופה" בברלין וד"ר זיגמונד רַשֶר, קצין אס אס.

ניסויים בסולפונמיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיולי 1942 עד ספטמבר 1943 נערכו ניסויים שמטרתם לבדוק את יעילות המרכיב הכימי סולפונמיד בטיפול במחלות בקטריאליות. פצעיהם של הקורבנות נחשפו לחידקים כסטרפטוקוקוס, טטנוס וחיידקים הגורמים לנמק. מחזור הדם של הקורבנות נחסם באמצעות קשירת כלי הדם בשני קצוות הפצע על מנת לדמות פציעה אמיתית משדה הקרב. הזיהום הוחמר באמצעות החדרת שבבי עץ וזכוכית גרוסה אל הפצע (ידוע שזאת הייתה שיטת זיהום הפצעים של הרופאה הרטה אוברהויזר). לאחר מכן טופל הזיהום בסולפונמיד ובשאר תרופות על מנת לבחון את יעילותם. רבים מקורבנות הניסוי מתו במהלכו וכתוצאה ממנו.

ניסויים במצבי היפותרמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי בקשת הלופטוואפה ביצעו ניסויים על מנת לסייע בקביעת דרך הטיפול המידית בטייסים שנמשו לאחר שנטשו את מטוסם מעל האוקיינוס הצפוני וסבלו מהיפותרמיה. בשנת 1942 בוצעו הניסויים שבמסגרתם הוכנסו הקורבנות למכלים המלאים במים וקרח, טמפרטורת הקורבנות נמדדה כל העת עד לעלפון או עד להגעה למצב פיזיולוגי קריטי. ואז חומם גופם בדרכים שונות בניסיון להצילם. בניסויים אלה השתתפו 300 קורבנות ומתוכם מתו כ-80–90 מהם. ניסוי אחר הותיר אסירים עירומים בשטח המחנה המושלג בחודשים ינואר ופברואר למשך שעות רבות. בניסוי זה השתתפו כ-60 קורבנות. הניסוי נזנח מאחר שהקורבנות זעקו כל העת והיה חשש לשמיעתם על ידי תושבי כפרי האזור. את הניסויים ערכו פרופסור ארנסט הוֹלצלוֹנֶר וד"ר א. פינקֶה מאוניברסיטת קיל.

ניסויים במי מלח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיולי 1944 עד ספטמבר 1944 נערכו בדכאו ניסויים לבדיקת שיטות שונות להפיכת מי ים לניתנים לשתייה. חלק מן הקורבנות הורעבו והוצמאו, והוזנו רק במי ים מעובדים שנקראו מי בֶּרקָה (Berkatit) שהם מי ים שהמלחים שבהם נשארו ורק טעמם שופר. הניסויים נערכו בסדרות של מספר ימים שבהם הושקו הקורבנות בחצי ליטר עד ליטר מי ים או במי ברקה. תוצאות הניסוי היו שאין הבדל בין מי ים למי ברקה ושניהם גורמים להתייבשות האדם. ד"ר הרמן בקר-פרייזנג וצוותו ערכו את הניסויים.

ניסויים בגז חרדל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספטמבר 1939 עד אפריל 1945 נערכו ניסויים בזקסנהאוזן ובנצוויילר כמו גם במחנות נוספים, לבדוק את הטיפול היעיל ביותר בפגיעות שנגרמות על ידי גז חרדל. הקורבנות נחשפו לגז, ונגרמו להם פגיעות מכוונות. כמה מהם מתו כתוצאה מהניסוי.

ניסויים בהשתלה ובצמיחת איברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספטמבר 1942 עד דצמבר 1943 נערכו ניסויים ברוונסבריק לבחינת צמיחתן מחדש של רקמות עצם, עצבים ושרירים כמו גם להשתלת רקמות אלו מקורבן אחד למשנהו.

עיקור כפוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממרץ 1941 עד ינואר 1945 נערכו במחנות אושוויץ ורוונסבריק וכן במחנות נוספים, ניסויים בעיקור כפוי המוני. מטרת ניסויים אלו הייתה ליצור הליך רפואי שיתאים לעיקור מהיר של מיליוני אנשים במינימום זמן ומאמץ, וזאת כדי לאפשר יצירת עמים שיהיו כוח עבודה עבור הרייך מבלי שיוכלו להתרבות. במסגרת תוכנית זו הועלה הרעיון לעקר 3 מיליון יהודים צעירים ובריאים מתוך 10 מיליון יהודי אירופה. הניסויים כללו חשיפה לקרני רנטגן, ניתוחים ושימוש בסמים שונים. אלפי קורבנות עוקרו.

הגינקולוג פרופסור קרל קלאוברג ביצע בבלוק 10 באושוויץ ניסויי עיקור. קלאוברג תר אחר שיטה קלה וזולה לעיקור נשים. הוא הזריק חומצה נוזלית לתוך רחמן – בלי סם מאלחש. רוב קורבנות המחקר שלו היו נשים יהודיות או צועניות, והן סבלו מנזק בלתי הפיך ומזיהומים קשים עקב הניסויים האכזריים. שחלות פגומות הוסרו ממקומן ונשלחו לברלין לצורך מחקר נוסף. לפעמים הוקרנו הקורבנות בהקרנות רנטגן רבות. חלק מהקורבנות מתו כתוצאה מהניסויים והשאר נרצחו כדי שניתן יהיה לבצע בגופן נתיחה שלאחר המוות. ההערכה היא שמספר קורבנות הניסוי ששרדו ועוקרו נע סביב 700 נשים.

ד"ר הורסט שומאן מלשכת הפיהרר ביצע באושוויץ ניסויי עיקור בעזרת הקרנה בקרני רנטגן. את הניסויים ביצע ד"ר שומאן בין השנים 1942 ל-1944. ניסויים אלה גרמו למקרי מוות רבים, היות שהניסויים נעשו ברמות קרינה גבוהות.

הניסויים של ד"ר שומאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הרעיון לניסוי העלו ד"ר ויקטור בראק בשיתוף הימלר, על מנת לענות על הצורך בעיקור המוני של האוכלוסייה היהודית, ובו במקום להשאירם כשירים לעבודות. לשם כך גייס בראק את ד"ר שומאן, עימו הייתה לו הכרות מוקדמת כחלק מפעילותיו בתוכנית אותנסיה. בחודש נובמבר 1942 החל ד"ר שומאן את הניסוי בבלוק 30 ולאחר מכן בבלוק 10 במחנה בירקנאו. את הנסיינים - גברים ונשים יהודיים ויהודיות אשר הועברו למחנה אושוויץ-בירקנאו ממקומות שונים (הגברים בעיקר פולנים ויוונים, ואילו הנשים בעיקר הולנדיות ויווניות) גייס שומן לניסוי תחת הבטחה ליום חופש מעבודות הפרך במחנה.

המשתתפים הובאו למעבדת הרנטגן בה הוצב מכשיר רנטגן תוצרת חברת סימנס, שם הוקרנו, הגברים - הקרנה מכוונת לשק האשכים, והנשים - הקרנה מכוונת לאזור השחלות. את ההקרנות ביצע שומאן באורכים שונים וזאת על מנת לבחון את משך הזמן הנחוץ לצורך השגת המטרה.

לאחר ביצוע ההקרנות, נשלחו במשתתפים חזרה אל המבנים בהם חיו מתוך מטרה לבחון בהמשך, בצורה כירורגית, את האשכים והשחלות על מנת לבחון את השפעת הקרינה ויעילות בתהליך. למרות כוונתו של שומאן, מרבית המשתתפים הראשונים בניסוי מצאו את מותם - חלקם הועברו למקומות אחרים, חלקם מתו כתוצאה מהניסוי וחלקם נפטרו כתוצאה ממגפת הטיפוס שהתחוללה במחנה. לאור זאת ביצע שומאן ניסוי נוסף בשנת 1943.

לאחר חלק זה של הניסוי, ביצע ד"ר שומאן, בסיוע של רופאים-אסירים (בניהם ניתן למצוא את הרופא היהודי היחיד שהשתתף בניסוי בעל כורחו, ד"ר מקסימיליאן סמואל) ניתוחים על המשתתפים בניסוי, וזאת מתוך מטרה לבחון את השפעת הקרינה על האיברים המוקרנים.

בטווח הזמן המיידי שלאחר ההקרנות, התלוננו משתתפי הניסוי על תחושות צריבה ושריפה, אודם סביב האזורים המוקרנים והופעת הפרשה מוגלתית.

בטווח הזמן המתמשך תוצאות הניסוי לא היו חד-משמעיות בדבר יעילות השיטה והצלחתה, עד שלבסוף בשנת 1944 הודה שומאן ששימוש בשיטה כירורגית עדיפה על השיטה אותה בחן. דיווח זה מצטרף לדיווח שהוציא עוזרו של בראק, ורנר בלנקנברג להימלר ב-29 באפריל 1944 בה סיפר שהשיטה הכירורגית לוקחת בין 6 ל-7 דקות, ככה שלשיטת ההקרנות אין יתרון יחסי. עוד באותו החודש סיים הימלר את הניסוי.

ניסויים ברעל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1943 ובאוקטובר 1944 נערכו ניסויים במחנה בוכנוואלד לקביעת פעולתם של רעלים שונים על גוף האדם. הרעלים ניתנו לקורבנות במזונם. רבים מהם מתו כתוצאה מהרעל, או אם שרדו את הרעל הומתו למטרת נתיחה. אסירים נוספים נורו בכדורים מורעלים לבדיקת השפעתם. באושוויץ נערכו ניסויים בהמתת אסירים על ידי ד"ר אדוארד וירטס בהזרקת חומצה פרוסית ומתנול.

ניסויים בפצצות תבערה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנובמבר 1943 עד ינואר 1944 נערכו ניסויים במחנה בוכנוואלד לבדיקת ההשפעה של פגיעות זרחן במינונים המשמשים בפצצות תבערה.

במחנה ההשמדה אושוויץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוזף מנגלה פעל במחנה הריכוז אושוויץ. ניסוייו כללו הכנסת אנשים לתאי לחץ, ניסויים בסמים, הקפאתם של אנשים למוות, וגרימת טראומות גופניות אחרות, שהסתיימו לרוב במוות. מנגלה גילה עניין מיוחד בתאומים, צוענים, תינוקות וננסים. החל מ-1943 שמר בבלוק מיוחד באושוויץ "מקרים מעניינים" כזוגות תאומים וננסים, והשתמש בהם לניסוייו.

רוב ניסוייו היו בעלי ערך מדעי שולי, כגון ניסיונות לשינוי צבעה של העין באמצעות הזרקת כימיקלים לעיני ילדים, ניסויים בקטיעות וניסויים כירורגיים ברוטליים דומים, וניסיונות ליצור תאומים סיאמיים באופן מלאכותי באמצעות תפירת ורידיהם של תאומים זה לזה. ניסוי זה נכשל ורק גרם לזיהום חמור בידיהם של הקורבנות.

היקפה המלא של עבודתו של מנגלה לא ייוודע לעולם. את תוצאות מחקריו, שתי משאיות עמוסות במסמכים, שלח מנגלה אל אוטמר פרייהר פון פרשוהר ממכון קייזר וילהלם. מסמכים אלו הושמדו על ידי ורשאואר. קורבנותיו של מנגלה נרצחו לרוב לאחר סיום הניסויים בהם למטרת נתיחתם לאחר המוות.

אמנם פעולותיו של מנגלה הן הידועות ביותר לשמצה, אך הן אינן מקרה בודד. רופאים נאצים אחרים השתתפו בניסויים מחרידים במספר מחנות ריכוז לרבות דכאו, בוכנוואלד, רוונסבריק, זקסנהאוזן ונצוויילר.

באושוויץ גם נערכו ניסויים לצורך מחקר מחלת הסרטן על ידי שני האחים וירטס.

העמדה לדין וענישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה נשפטו עורכי ניסויים אלו ב"משפט הרופאים בגרמניה". המשפטים תרמו לגיבוש קוד נירנברג ובהמשכו הצהרת הלסינקי באשר לניסויים בבני אדם.

פסק הדין ניתן ב-20 באוגוסט 1947. בית הדין קבע כי הניסויים נערכו באכזריות, ללא הסכמתם של הקורבנות וללא תכלית מדעית אמיתית, וכי היו אלה מעשי רצח מתוכננים שנגרמו תוך עינויים וסבל של הקורבנות^[2]. על 7 מן הנאשמים הוטל גזר דין מוות^[3] והם הוצאו להורג בתליה ב-2 ביוני 1948 בכלא לנדסברג שבבוואריה. 5 מן הנאשמים נידונו למאסר עולם, ועוד 4 נאשמים נדונו לתקופות מאסר שבין 10–20 שנים. 7 מהנאשמים זוכו^[4].