ניסוי בנדורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ניסוי בנדורה הוא ניסוי בתחום הפסיכולוגיה שערך הפסיכולוג אלברט בנדורה עם שתי שותפות נוספות בשנת 1961. הניסוי נועד לאשש את תאוריית הלמידה החברתית, אולם הוא גם מוכיח בדרך כלשהי את השפעת תוכניות הטלוויזיה על האלימות בקרב ילדים. תוצאות הניסוי מאששות את הטיעון כי ישנו קשר סיבתי בין צפייה בטלוויזיה לבין הפגנת אלימות וכי ילדים מחקים התנהגות שהם צופים בה. אם ילדים רואים כי האלימות משתלמת הם דוגלים בה ואם הם רואים כי היא מביאה לידי עונש ותגמול שלילי, אזי הם נרתעים ממנה.

מהלך הניסוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלקו הראשון של הניסוי, חילק בנדורה קבוצת ילדים לשתי קבוצות, לשתיהן נתן לצפות באדם בוגר (במציאות, בטלוויזיה, כדמות מצוירת בסרטון, גבר או אישה) העושה שתי פעילויות שונות בחפצים דומים. קבוצת ילדים אחת צפתה באדם בוגר המכה בובת נחום תקום ומקלל אותה, וקבוצת ילדים שנייה צפתה באדם בוגר המסדר צעצועים בשלווה.

בשלב שני בנדורה איחד את שתי קבוצות הילדים והכניס אותם לחדר מלא בצעצועים ובובות. אחר כך החוקרות החלו בשיטות שונות להרגיז את הילדים עוד ועוד ורשמו את תגובותיהם.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמת התוקפנות של הילדים שהשתייכו לקבוצה שצפתה באדם הבוגר שהפגין אלימות הייתה גבוהה יותר באופן משמעותי מקבוצת הילדים האחרת. חלקם אף שבו על מעשיו של אותו אדם, הכו בבובות והשמיעו צעקות כמוהו.

חלק שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנדורה חילק כיתה לארבע קבוצות, שלוש קבוצות צפו בסרטון של אדם המכה בובה וקבוצה אחת (קבוצת הביקורת) לא צפתה בסרט. הקבוצות היו:

  • קבוצה א', שצפתה בסרט, כאשר האדם מקבל חיזוק חיובי.
  • קבוצה ב', שצפתה בסרט, כאשר האדם מקבל עונש.
  • קבוצה ג', שצפתה בסרט, כאשר האדם לא מקבל תגובה.
  • קבוצה ד', שלא צפתה בסרט כלל (קבוצת הביקורת).

לאחר שסיימו, הוכנסה כל הכיתה (כל ארבע הקבוצות), לתוך חדר שבו הייתה הבובה שהופיע בסרט, בנדורה ביקש מהם לעשות את מה שראו בסרט.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל הכיתה, 4 הקבוצות, הכו את הבובה, אך ברמות שונות:

  • קבוצה א', שצפתה בחיזוק, הייתה הכי אלימה.
  • קבוצה ג', שצפתה בסרט ללא כל תגובה, הייתה פחות אלימה.
  • קבוצה ד', שלא צפתה בסרט הייתה פחות אלימה.
  • קבוצה ב', שצפתה בעונש, הייתה הכי פחות אלימה.

מסקנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדרך תגובתם של הילדים, אפשר להסיק כי ילדים הנחשפים לאלימות, נהיים אלימים יותר ואדישים יותר לרמת האלימות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • (Bandura, Ross & Ross (1961 - המאמר המקורי של בנדורה ושותפותיו כפי שפורסם ב-Journal of Abnormal and Social Psychology.