ניצה בן-דב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ניצה בן-דב

ניצה בן-דב (פרוכטמן) (נולדה ב-10 במרץ 1950), חוקרת ספרות ישראלית, פרופסור מן המניין בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה בתל אביב להורים ניצולי השואה. אביה, דב פרוכטמן, שימש מורה לספרות וכתב שורה של מחקרים אודות יצירתו של ש"י עגנון. סיימה את לימודיה בביה"ס תיכון חדש בתל אביב ב-1968. את שירותה בצה"ל (1968–1970) עשתה בנח"ל, בהיאחזות נח"ל גולן.

למדה ספרות עברית ומקרא לתואר ראשון, באוניברסיטה העברית בירושלים, בין השנים 1970–1973. השלימה תעודת הוראה ב-1974. את לימודי התואר השני והשלישי, שהתקיימו בין השנים 1974–1983, סיימה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בחלומות ופסיכולוגיה ביצירות עגנון וקפקא. בין השנים 19861989 כיהנה כמרצה בכירה באוניברסיטת פרינסטון, ארצות הברית.

משנת 1989 מרצה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. בשנת 1999 מונתה לפרופסור חבר, בשנת 2010 מונתה לפרופסור מן המניין. שימשה כעורכת הראשית של הוצאת הספרים האקדמית של אוניברסיטת חיפה/זמורה ביתן (1996–2000) וכן כיו"ר הערוץ האקדמי (2001–2005).

נשואה לד"ר יוסי בן-דב, בעבר מנכ"ל חברת "עת הדעת", העוסקת בחינוך בעזרת טכנולוגיה, וכיום המנהל הכללי של בית הספר הריאלי העברי בחיפה. להם שלושה ילדים.

מחקריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן-דב פרסמה ספרים, מאמרים ומסות בתחום הספרות העברית החדשה. מחקריה עוסקים ביצירותיהם של ש"י עגנון, אברהם ב. יהושע, עמוס עוז, ס. יזהר, יהודה עמיחי, יהושע קנז, יהודית הנדל, חיים באר, סמי מיכאל, צרויה שלו, יהודית רותם, ודליה רביקוביץ' וכן במתן פרשנות לסיפורי המקרא. המתודות המחקריות המאפיינות את בן-דב מגוונות ומשתנות, ומניבות מחקרים סטרוקטורליסטיים, פמיניסטיים, פסיכואנליטיים ואוטוביוגראפיים. מחקריה משלבים בין מתודות אלו, לבין בחינה תוך-טקסטואלית ובין-טקסטואלית, של היוצרים אותם היא חוקרת. בראש ובראשונה מזוהה בן-דב עם חקר עגנון.

ספרה החלוצי Agnon's Art of Indirection: Uncovering Latent Content in the Fiction of S.Y Agnon, שראה אור בשנת 1993, חשף את האפשרות לנתח את יצירת עגנון (המתאפיינת ב"אמנות העקיפוּת", מושג שטבעה בן-דב), גם כאשר זו מתורגמת לאנגלית. בן-דב לא רק קרבה את עגנון לחוקרי הספרות מחוץ לישראל, כי אם גם המחישה, שניתן לנתח באופן מילולי, על ידי קריאה צמודה, את הייחודיות של יצירת עגנון, גם כאשר זו מיתרגמת לשפות זרות. המחקר הפריך את קביעתה של סינתיה אוזיק, לפיה "הנסיך העברי הוא קבצן באנגלית". למרות שיחסי מִשמוע בין הרובד ה"סמוי" ל"גלוי" קשורים בנימי נפשה של השפה העברית, בן-דב ממחישה שגדולתו של הסופר צריכה לעמוד לו גם מעבר לתרגום. הספר סוקר את השיטות, התמות והחומרים באמנותו של עגנון ומרבה לעסוק בחלומות ובפירושם. בספר מוצגים צמתים של משמעות ביצירות עגנון, שבהם נחשפים רבדים שונים – פסיכואנליטיים ותרבותיים וכן מתקיים דיון אודות תשתיות מקראיות, אותן הקורא האנגלי יכול לאתר בתרגומי היצירות, בשונה מן התשתיות התלמודיות. ניתוחיה של בן-דב קרבו את קוראי האנגלית ליצירתו של עגנון, והגדירו את עגנון כמודרניסט שיצירתו אוצרת משמעויות אוניברסליות. כמו כן המחקר התווה דרך לתרגום שיפצה על המעבר לשפה זרה, ויעביר לקורא בשפתו את טביעתה הייחודית של האסתטיקה העגנונית.

הספר אהבות לא מאושרות: תסכול אירוטי, אמנות ומוות ביצירת עגנון (1997), מרחיב את הדיון בקורפוס העגנוני וכולל דיונים פסיכואנליטיים ברוח פרויד ויונג, ולצדם דיונים בין-טקסטואליים, הן ספרותיים – באשר לזיקות שבין עגנון למאן, קפקא, וולטר ופלובר, והן אמנותיים-אנתרופולוגיים, בזיקת היצירות לציוריהם של רמברנדט ובקלין. השילוב בין המתודות בונה פרשנות תרבותית אוטונומית המפענחת את הדמות העגנונית, כמו גם את החברה ממנה היא נובעת. המשותף לקורפוס הנידון, הוא תמת האהבה הבלתי מאושרת והתסכול שזו מזמנת. בספר, מקיימת בן-דב דיאלוג פרשני עם חוקרי עגנון ומבקריו, ומתווה דרך פרשנות חתרנית ומקורית ליצירותיו.

ספרה והיא תהילתֶךָ: עיונים ביצירות ש"י עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז (2006), עוסק הן במחקר תוך-טקסטואלי פרטני, הממפה תמות יסוד ותבניות סיפוריות חוזרות ונשנות אצל עגנון, יהושע ועוז והן במחקר בין-טקסטואלי, הממחיש את נקודות ההשקה בין יהושע (לו הוקדש ספרה של בן-דב בכיוון הנגדי (1995), שעסק ברומן 'מר מאני') ועוז לבין עגנון, יוצר "תמות האב" ומודלים ספרותיים מהם יונקים עוז ויהושע. בנוסף, מצביע הספר על נקודות הייחוד ביצירותיהם של עוז ויהושע, לאחר שהם מבססים נוסח סיפורי בשל. הטקסטים בהם בחרה החוקרת לדון, הם טקסטים מכוננים, ולמעשה על-זמניים: "בדמי ימיה", "הרופא וגרושתו" ו"שירה", לעגנון; "השיבה מהודו", "מסע אל תום האלף", "הכלה המשחררת" ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", ליהושע; "לדעת אישה", "המצב השלישי" ו"סיפור על אהבה וחושך", לעוז. טקסטים אלו מהווים נקודת מוצא בפנייה אל סיפורת היוצר, ומהם שולחת החוקרת חִצים אל מכלול יצירתו. טקסטים אלו, שהתקבלותם כיום מלאה בקרב הקורא, עוררו עם יציאתם פולמוס ספרותי וחברתי. הבחירה דווקא בטקסטים אלו, מעידה על יכולתה של הספרות להקדים את זמנה ועל המאבקים המחקריים המלווים את יציאתו של טקסט, עד להתקבלותו הקאנונית.

ספרה חיים כתובים: על אוטוביוגרפית ספרותיות ישראליות (2011) הוא תגובה מחקרית לגל הפרוזה האוטוביוגרפית והביוגרפית שמציף את הספרות העברית (והכללית) מתחילת שנות התשעים של המאה העשרים. בן-דב מציינת את "מקדמות" של ס. יזהר, שהתפרסם ב-1992, כנקודת פתיחה למגמה מובהקת זאת בספרות הישראלית. בדיונה על מקדמות וברומנים האוטוביוגרפיים המוצהרים שבאו בעקבותיו – "חבלים" של חיים באר (1998), "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז (2002), "הדבר היה ככה" של מאיר שלו (2009), "חסד ספרדי" של א"ב יהושע (2011) – היא ממחישה את כפל הפנים של הסוגה הזאת: מצד אחד תיאור גלוי או גלוי למחצה של עובדות, ומצד שני - יצירת אמנות מחושבת היטב. בו-זמנית בוחנת בן-דב את הדיאלקטיקה בין היצירה האוטוביוגרפיה המוצהרת המאוחרת לבין יצירות קודמות של הסופרים הללו.

בן דב בוחנת גם יצירות אוטוביוגרפיות שקדמו לגל הדחוס של סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים-ואחת: את הסיפור "הסימן" של עגנון, שהגרסה השלמה שלו התפרסמה ב-1962, את שני הרומנים האוטוביוגרפיים למחצה של סמי מיכאל "חסות" ו"חופן של ערפל" שהתפרסמו בסוף שנות השבעים של המאה העשרים, ואת מכלול יצירתה הפרוזאית והשירית של דליה רביקוביץ שחוויית היתמות בוקעת ממנה.

"חיים כתובים" מכיל גם דיונים ספרותיים ביצירות שאינן ספרותיות במובהק, כמו ספר הזיכרונות של חוקר הספרות ששון סומך "בגדאד אתמול" (2004), כמו הביוגרפיה שכתבה ההיסטוריונית אניטה שפירא על ברנר (2008), וכמו רומן הקיבוץ של אסף ענברי "הביתה" (2009). "חיים כתובים" מכיל מבוא בן שלושה חלקים ואחרית דבר.

מאמריה של ניצה בן-דב הופיעו גם באנגלית, איטלקית וספרדית. זכתה בפרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול (1996), ובפרס קריב לחקר הספרות העברית מטעם ראש עיריית חיפה (1998).

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Agnon's Art of Indirection: Uncovering Latent Content in the Fiction of S.Y. Agnon, Brill's Series in Jewish Studies, Leiden and New York, 1993.
  • בכיוון הנגדי - קובץ מחקרים על מר מאני של א"ב יהושע (הקיבוץ המאוחד, 1995)
  • אהבות לא מאושרות: תסכול אירוטי, אמנות ומוות ביצירת עגנון (עם עובד, 1997)
  • והיא תהילתֶךָ: עיונים ביצירות ש"י עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז (שוקן, 2006)
  • The Amos Oz Reader. Houghton Mifflin Harcourt Publishing, Boston and New York, 2009
  • מבטים מצטלבים – עיונים ביצירת א"ב יהושע, בעריכת ניצה בן-דב, אמיר בנבג'י וזיוה שמיר (הקיבוץ המאוחד, 2010)
  • חיים כתובים: על אוטוביוגרפיות ספרותיות ישראליות (שוקן, 2011)

על ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים מקוונים

  • Mor Altshuler, He cast a Giant Shadow, 'Ve-hi tehilatekha' by Nitza Ben-Dov, Schocken Publishing, 336 pages, Ha'aretz Literary Appendix, December 16th 2006

מאמרים לא מקוונים

  • Ratzaby, Shalom. "Nitza Ben-Dov, Notes on Agnon's Art of Indirection: Uncovering Latent Contents in the Fiction of S.Y. Agnon" Journal of Israeli History: Studies in Zionism and Statehood, vol. 15 no. 1 (Spring 1994), pp. 122-125.
  • אראלה בראון, ש"י עגנון – אמן של דרכי עקיפין: ביקורת על ספרה של ניצה בן-דב, Agnon's Art of Indirection: Uncovering Latent Content in the Fiction of S.Y Agnon, הדואר (יוני, 1994), עמ' 18-21.
  • Wendy Zierler, Agnon's Art of Indirection: Uncovering Latent Content in the Fiction of S.Y Agnon. Ariel – The Israel Review of Arts and Letters, Number 99-100 (1995), Pp. 178-182.
  • גבריאלה אביגור-רותם, מסע בארצות עגנון: ביקורת על ספרה של ניצה בן-דב, אהבות לא מאושרות – תסכול אירוטי, אמנות ומוות ביצירת עגנון, הארץ תרבות וספרות, 27 ביוני 1997, עמ' ד'2.
  • שרה הלפרין, לנסיכי הלשון ולפשוטי העם: ביקורת על ספרה של ניצה בן-דב, אהבות לא מאושרות – תסכול אירוטי, אמנות ומוות ביצירת עגנון, מעריב ספרות וספרים, 9 בינואר 1998, עמ' 29.
  • עירית אבישי צביאלי. ההארה הארס-פואטית: על הספר חיים כתובים מאת ניצה בן-דב, גַּג, גיליון מס’ 25, חורף 2011, עמ’ 174-172.
  • ריקי דסקל : באוטוביוגרפיה צריך לשקר (ג'ניס איאן), מאזנים, גל' מס' 2 , כרף פ"ו (שנה 84), ניסן-אייר תשע"ב, אפריל 2012, עמ' 52-50.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמריה המקוונים: