ניקולאוס סטנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ניקולאוס סטנו
Niels Stensen
לידה 11 בינואר 1638
קופנהגן, דנמרק עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 5 בדצמבר 1686 (בגיל 48)
שוורין, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Niels Stensen עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי גאולוגיה, אנטומיה
מקום מגורים דנמרק, גרמניה
מקום קבורה בזיליקת סן לורנצו עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת קופנהגן עריכת הנתון בוויקינתונים
הערות הוכרז מבורך, הצעד הראשון בדרך לתואר קדוש
תרומות עיקריות
מחלוצי האנטומיה והגאולוגיה - פיתוח תורת הסטרטיגרפיה והקריסטלוגרפיה.
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

נִיקוֹלַאוּס סְטֶנוֹ (בדנית: Niels Stensen (נילס סטנסן), בלטינית: Nicolaus Stenonis או Steno;‏ 11 בינואר 1638 – 5 בדצמבר 1686) היה מלומד דני, מחלוצי האנטומיה והגאולוגיה.

לימודים ותגליות ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטנו נולד בקופנהגן. סיים לימודי רפואה ואנטומיה בקופנהגן ובליידן שבהולנד ולאחר מכן נדד בין מקומות שונים באירופה, והמשיך בכך כל חייו. בצרפת, ובאיטליה נפגש עם בכירי הפיזיקאים והמדענים, והודות ליכולת בולטת בניתוח והבנה של תצפיות גילה כמה תגליות חשובות. בתקופה בה חפשו תשובות לשאלות מדעיות בפנייה למקורות קדומים היה סטנו נועז מספיק על מנת לסמוך על עיניו, גם אם תצפיותיו סטו מהדוקטרינות המסורתיות.

ב-1660 בהיותו בן 22 החל ללמוד אנטומיה באמסטרדם, וב-1662 כשנתיים לאחר מכן פרסם את ספרו הראשון "תגליות אנטומיות" שבו דיווח על גילוי צינור העובר מבלוטת הפרוטיד לחלל הפה (ductus parotideus) המכונה צינור סטנו על שמו. בהמשך לימודיו התמקד סטנו במערכת השרירים וטבעה של התכווצות השרירים. הוא השתמש בגאומטריה על מנת להראות כי שריר מתכווץ משנה את צורתו, אבל לא את נפחו. את סיכום מחקריו בנושא פרסם סטנו ב-1664 בספרו השני "על שרירים ובלוטות", וב-1667 במחקר בשם "האלמנטים של תורת השרירים" שבו קבע כי התכווצות השרירים היא פעולה מכנית בניגוד לדעה אחרת שטענה כי השריר המתכווץ מתעבה בשל זרימת "מיצים".

התרומה לפלאונטולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרטוט מספרו של סטנו מ-1667 המשווה בין השיניים בראש הכריש לשן מאובנת.

ב-1665 עקר סטנו לפירנצה ושימש כרופאו האישי של פרדיננדו השני דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה. באוקטובר 1666 לכדו שני דייגים כריש ענק סמוך לעיר הנמל האיטלקית ליבורנו, ופרדיננדו השני הורה לשלוח את ראשו לסטנו. סטנו ניתח את ראש הכריש ופרסם את ממצאיו ב-1667. בחינה של שיני הכריש הראתה דמיון מפתיע לעצמים מסוימים עשויים מאבן שהמלומדים בני זמנו של סטנו כינו "גלוסופטראה" (glossopetrae), כלומר "לשונות אבן" שנמצאו בסלעים מסוימים. מקורות קדומים, כגון פליניוס הזקן בספרו "תולדות הטבע" (Naturalis Historiae), העלו השערה שאבנים אלו נפלו מהשמיים או מהירח. אחרים, בעקבות המקורות הקדומים, היו בדעה כי המאובנים גדלו באופן טבעי בתוך הסלעים. לדוגמה, אתנסיוס קירכר, מלומד גרמני ישועי בן זמנו של סטנו, ייחס את המאובנים ל"תכונת ההתאבנות המופצת בכל גוף הגאוקוסמוס", המיוחסת למאפיין פנימי של כדור הארץ, ובכך ייצג את הגישה האריסטוטלית.

בניגוד לגישה זו טען סטנו כי הגלוסופטראה נראים כמו שיני כריש מפני ש"היו פעם שיני כריש" שהגיעו מפיותיהם של כרישים קדומים, ובמשך הזמן נקברו בבוץ או בחול שעכשיו הוא יבשה. היו הבדלים בין הרכב הגלוסופטראה ושיני כרישים חיים, אבל סטנו טען כי תוך כדי תהליך הפיכת השיניים למאובנים השתנה הרכבם הכימי אבל צורתם נשמרה. סטנו לא היה הראשון שזיהה שמקורם של המאובנים באורגניזמים חיים. רוברט הוק וג'ון רי, בני זמנו של סטנו, טענו אף הם כי מאובנים הם שאריות מאורגניזמים שחיו פעם.

פיתוח תורת הסטרטיגרפיה והקריסטלוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתו של סטנו על שיני הכריש הובילו אותו לשאלה כיצד קורה שגוף מוצק אחד מצוי בשלמותו בתוך גוף מוצק אחר, כדוגמת סלע או שכבת סלעים. ה"מוצקים בתוך מוצקים" שעוררו את התעניינותו של סטנו כללו לא רק מוצקים כפי שהם מוגדרים כיום, אלא גם מינרלים, גבישים, ציפויי אבן, עורקים ואפילו שכבות סלע בשלמותן. את תוצאות מחקריו בגאולוגיה סיכם ב-1669 בספר הנחשב אבן דרך חשובה בתולדות הגאולוגיה - De solido intra solidum naturaliter contento dissertationis prodromus - "דיון מקדים לעבודת המחקר על גוף מוצק המוכל באופן טבעי בגוף מוצק אחר".

עקב עבודתו ב"דיון מקדים" זוקפים לזכותו של סטנו כמה עקרונות יסוד במדע הסטרטיגרפיה (תורת השכבות):

  • עקרון האופקיות המקורית: "שכבה שהיא כיום מאונכת כלפי האופק או נוטה כלפי האופק הייתה פעם מקבילה לאופק".
  • עקרון הסוּפּרפּוֹזִיציה: "בזמן בו שכבה כלשהי נוצרה, כל החומר שהיה מונח עליה היה במצב נוזלי, ולפיכך, בזמן בו נוצרה השכבה התחתונה, דבר מהשכבה שמעליה לא היה קיים." כלומר סדר השכבות הוא גם הסדר בו שקעו, ולמעט מצבים של הפרעה השכבות התחתונות קודמות לעליונות.
  • עקרון ההמשכיות האופקית: "חומר היוצר שכבה כלשהי מתפשט לרוחב בצורה רציפה על פני שטח כדור הארץ אלא אם כן גופים מוצקים אחרים עמדו בדרכו"
  • יחסי חיתוך-חצייה ועקרון היחסים ההופכיים: " גוף היוצר חוסר רציפות בכך שהוא חותך דרך שכבה חייב היה להיווצר אחרי ששכבה זו נוצרה".[1]

בנוסף הניח ספרו של סטנו את היסודות למדע הקריסטלוגרפיה. סטנו ניסח עקרון נוסף הידוע בפשטות כ"חוק סטנו", או "חוק הזוויות הקבועות של סטנו". כשהוא מסתמך על מחקר גבישי הקוורץ קבע סטנו שהזוויות בין פאות מקבילות בגבישים מאותו חומר זהות בכל הדגימות של המינרל או החומר. עיקרון זה היווה פריצת דרך מהותית והוא מונח בבסיס המחקרים שנעשו אחר כך על מבנה הגביש.[2]

תוך שימוש והרחבה של עקרונות אלו פיתח הגאולוג הצרפתי ז'אן-בטיסט לואי רומה דה ל'איל את המסה שלו על קריסטלוגרפיה ב-1772.

לימודי הדת וההסמכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטנו היה הראשון שהבין כי ניתן לפענח את ההיסטוריה של כדור הארץ על ידי בחינת שכבות הסלע והמאובנים שבתוכה, אבל בהיותו אדם דתי נאלץ להתמודד עם הדוגמה הדתית ולכן נאלץ לדחוס את כל ההיסטוריה הגאולוגית לתקופת זמן של 6,000 שנה כפי שהאמינה הכנסייה בימיו.

דפוס המחשבה המדעי של סטנו נגע גם להשקפותיו הדתיות. סטנו חונך אומנם על ברכי האמונה הלותרנית, אך למרות זאת הטיל ספק בעקרונותיה, עובדה שהייתה בעלת חשיבות מכרעת לגביו כשפגש בנצרות הקתולית כשלמד בפירנצה. לאחר מחקרים תאולוגיים שכללו גם קריאה בכתביהם של אבות הכנסייה החליט שהדת הקתולית ולא הלותרנית היא הכנסייה האמיתית, וב-1667 המיר את דתו לקתוליות.

שינוי זה גם גרם לו לחדול בהדרגה מהמחקר המדעי. ב-1675 הוא הוסמך ככומר וב-1677 כבישוף, ומונה כשליח אפיפיורי (קרי, אחראי על פעולות המיסיון הקתולי) בצפון גרמניה ובסקנדינביה הלותרניים. תחילה פעל בעיר הנובר שם פגש בגוטפריד וילהלם לייבניץ ואחר כך עקר להמבורג. לאחר שנים בהן נטל על עצמו משימות קשות הוא מת בייסורים בעיר שוורין בירתה של דוכסות מקלנבורג-שוורין (כיום בירתה של מדינת מקלנבורג-מערב פומרניה), שבגרמניה ב-1686.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייו ועבודתו נחקרו ביסודיות, בייחוד מסוף המאה ה-19, ובמיוחד הוערכו אדיקותו הדתית ומוסריותו במטרה להכריז עליו כקדוש נוצרי. ב-1987 הוא הוכרז מבורך, הצעד הראשון בדרך לתואר קדוש, על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני. הקתולים מכנים אותו כיום "ניקולאוס סטנו המבורך".

"מוזיאון סטנו" באורהוס שבדנמרק קרוי על שמו. המוזיאון כולל מוצגים על ההיסטוריה של המדע וההיסטוריה של הרפואה. המוזיאון גם מפעיל פלנטריום וגן צמחי מרפא. בנוסף קרויים לכבודו של סטנו מכתשים על הירח ועל מאדים.

ב-1950 הוקמה הגימנסיה על שם נילס סטנסן במנזר ישועי שנילס סטנסן (סטנו) היה בין מייסדיו.

עבודות עיקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דף השער של הדיון המקדים על גוף מוצק המוכל בגוף מוצק אחר
  • "תצפיות אנטומיות" (observations anatomicae‏) (1662)
  • "על שרירים ובלוטות" (De musculis et glandulis ‏) (1664)
  • "האלמנטים של תורת השרירים" (Elementorum myologiae specimen‏) (1667)
    Elementorum myologiae specimen, 1669
  • "דיון מקדים לעבודת המחקר על גוף מוצק המוכל באופן טבעי בגוף מוצק אחר" (De solido intra solidum naturaliter contento dissertationis prodromus‏) (1669)
  • "הרצאתו של מסייה סטנו על האנטומיה של המוח" (Discours de Monsieur Stenon sur L'Anatomie du Cerveau) – פריז (1669)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ניקולאוס סטנו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פול אריק אולסן, אוניברסיטת קולומביה
  2. ^ סטיבן א. נלסון, (אונ. טולואן), "מבוא לחומרים מן הטבע שאינם בנויים ממינרלים"
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ניקולאוס_סטנו&oldid=35930559"