ניקולאיה בלצ'סקו
.jpg)
ניקולאיה בלצ'סקו (ברומנית: Nicolae Bălcescu, תעתיק פונטי: nikoˈla.e bəlˈt͡ʃesku; להאזנה כאן; 29 ביוני 1819 - 29 בנובמבר 1852) היה סופר, היסטוריון ומהפכן רומני.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניקולאיה בלצ'סקו נולד בבוקרשט, בירת נסיכות ולאכיה במשפחה של בויארים ממעמד אצולה נמוך יחסית. בלימודי בית הספר התאהב במקצוע ההיסטוריה. הוא למד יחד עם יון גיקה ובין מוריו היה גם יון הליאדה רדולסקו. בגיל 19 התגייס לצבא הוולאכי וב-1840 לקח חלק בקשר פיליפסקו (קשר לאיחוד רומניה) ועם גילוי הקשר נכלא לשנתיים במנזר מרג'ינאני והשתחרר עם התחלפות השליט. לאחר שחרורו ייסד בלצ'סקו, יחד עם יון גיקה וקריסטיאן טל, אגודה סודית בשם "האחווה" (Frăția), אגודה שסיסמתה הייתה "צדק, אחווה" (Dreptate, Frăţie). הוא סייר בחבלים המיושבים ברומנים, נסיכות מולדובה, ולאכיה, טרנסילבניה, בוקובינה וגם בצרפת ובאיטליה. למד היסטוריה והשתתף, לצד אאוגוסט טרבוניו לאוריניאן בעריכת כתב העת להיסטוריה Magazin istoric pentru Dacia (מגזין היסטורי למען דאקיה).
ב-1844, ב-Propăşirea (הקידום), כתב העת של קוגלניצ'אנו ושל אלכסנדרי, הודפסה עבודתו של בלצ'סקו, Puterea armată şi arta militară de la întemeierea Prinţipatului Valahiei şi până acum (הכוח הצבאי ואמנות המלחמה מייסוד נסיכות ולאכיה ועד עתה). בהמשך פורסם באותו כתב עת המאמר Comentarii asupra bătăliei de la Câmpia Rigăi sau Cosovo (ביאורים לקרב בשדה השַחרור או קוסובו).
בלצ'סקו לקח חלק במהפכת 1848 (ולאכיה), שהתרחשה בפברואר, בצרפת. עם ההשראה הזאת נסע לבוקרשט, שם לקח חלק במהפכה של 11 ביוני ואפילו מונה, ליומיים, להיות שר חוץ בממשלה הזמנית שהקימו המהפכנים. הוא היה בצד הליברלי ותמך בזכות הצבעה לכל ובמתן קרקע לאיכרים. לאחר דיכוי המהפכה נעצר על ידי הרשויות, אך הצליח לברוח ועבר לטרנסילבניה. מטרנסילבניה גורש על ידי השלטונות המקומיים.
לאחר כישלון מהפכת 1848 בנסיכויות הרומניות, ניקולאיה בלצ'סקו, יחד עם וסילה אלכסנדרי ואלקו רוסו, הוציאו לאור בפריז את כתב העת România viitoare (רומניה העתידית). הוא עבר לאיי דרום צרפת, שם התגורר עם מריה קנטקוזינו - שניהם היו חולי שחפת וקיוו שהאקלים של דרום צרפת ישפיע לטובה על מצב בריאותם. ב-1850, בפריז, השיג דרכון עות'מאני ובאמצעותו ניסה להיכנס לנסיכות ולאכיה, כדי לבקר את אימו הזקנה והחולה (גם הוא היה חולה מאוד), אך הרשויות מנעו את כניסתו. בעצת רופאיו יצא אל דרום איטליה. הוא התיישב בפלרמו, סיציליה ושם מת לבסוף ממחלתו, שחפת[1].
היצירה ההיסטורית החשובה ביותר של בלצ'סקו, Românii supt Mihai-Voievod Viteazul (הרומנים תחת מיכאי הוויווד האמיץ) נשארה בכתב יד ופורסמה לאחר מותו. המשטר הקומוניסטי ברומניה, על בסיס הערה כלשהי של קרל מרקס, ראה בבלצ'סקו חלוץ של הקומוניזם, לכן פיאר את שמו, תחריט של פניו הודפס על שטרות כסף ושמו ניתן ליישובים ולרחובות בערים הגדולות.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלכסנדרו פירו, "היסטוריה של הספרות הרומנית מראשיתה ועד היום", הוצאת UNIVERS, בוקרשט, 1981.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "ניקו בלצ'סקו", מזכרונותיו של יון גיקה (ברומנית)
- בת יאשי שצוירה בפריז - באתר של הפובליציסט יון מיטיקאן(הקישור אינו פעיל) (ברומנית)
