ניקולאי בולגנין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ניקולאי בולגנין

ניקולאי בולגניןרוסית: Николай Александрович Булганин)‏ (11 ביוני 1895 - 24 בפברואר 1975) היה מדינאי סובייטי בכיר, ראש ממשלת ברית המועצות בשנים 1937 - 1938 וב-1955 - 1958.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקולאי אלכסדרוביץ' בולגנין נולד בעיר ניז'ני נובגורוד, שבתקופת ברית המועצות נקראה גורקי, בשנת 1895. בשנת 1917 הצטרף לתנועה הבולשיביקית ממנה התפתחה לאחר מכן המפלגה הקומוניסטית. אחרי מהפכת אוקטובר, בשנת 1918 גויס לצ'קה [1], הוועדה הכלל רוסית המיוחדת למלחמה באויבי המהפכה (ברוסית: ЧК - чрезвычайная комиссия), הגוף ממנו התפתחה המשטרה החשאית של ברית המועצות. הוא שירת עד לשנת 1922 בטורקסטן, אזור במרכז אסיה, המאוכלס ברובו בעמים טורקיים.

בהמשך נתמנה בולגנין למנהל בתעשיית הציוד האלקטרוני במוסקבה. בשנת 1931 נתמנה לראש עירית מוסקבה.

כסטליניסט נאמן עבר בולגנין ללא פגע את שנות הטיהורים הגדולים ואף קודם במעמדו ובשנת 1938 נתמנה להיות יושב ראש הבנק הממלכתי של ברית המועצות וסגן ראש הממשלה.

לאחר ההתקפה הנאצית על ברית המועצות ב 1941 נתמנה בולגנין להיות חבר בקבינט המלחמה של סטלין ויושב ראש ועדת ההגנה הלאומית בדרגת קולונל, בולגנין הגיע לדרגת מרשל, אך מעולם לא פיקד על גייסות. השבועון טיים הגדיר את בולגנין כ"בירוקרט במדי מרשל". בשנת 1944 נתמנה לתפקיד סגן שר ההגנה ושימש למעשה כסוכן העיקרי של סטלין בצבא האדום. השבועון "טיים" סיפר כי מתלוצצים עליו כי אינו מבחין בין מרגמה להוביצר.

לאחר תום המלחמה המשיך בולגנין להתקדם ובשנים 1947 - 1950 שימש כסגן ראש הממשלה. לאחר מות סטלין ב1953, בתקופת שלטונו של גאורגי מלנקוב, שימש סגן ראש הממשלה ושר ההגנה של ברית המועצות. הוא תמך בניקיטה חרושצ'וב בהדחתו של מלנקוב, וכגמול על כך נתמנה בפברואר 1955 לראש ממשלת ברית המועצות (כתוארו, יושב ראש מועצת השרים של ברית המועצות).

לכאורה תמך בולגנין ברפורמות שהנהיג ניקיטה חרושצ'וב ליתר חופש בברית המועצות, הוקעת שלטונו של סטלין וביזור רשויות השלטון. חרושצוב ובולגנין הוכרו כצמד בלתי נפרד לכאורה וביחד ערכו סיורים בהודו, בריטניה ויוגוסלביה, עם זאת בשלב מאוחר יותר גילה בלוגנין את דעותיו האמיתיות, הסטליניסטיות והשמרניות.

במעמדו כאחד מצמד המנהיגים נטל בולגנין חלק בדיכוי האכזרי של המרד ההונגרי ב-1956. בתקופת דיכוי המרד פתחה מדינת ישראל במבצע סיני. לאחר שהמבצע הסתיים בניצחון ישראלי ובכיבוש חצי האי סיני ורצועת עזה, פתחה ברית המועצות במהלכים מדיניים לגרום לנסיגת כוחות צה"ל מהטריטוריה המצרית, כולל השמעת איום בוטה על עצם קיומה של המדינה. בולגנין שימש ככלי דרכו הביעה ברית המועצות את איומיה על ישראל.

בשידור לילי לאומה ב 8 בנובמבר 1956 הודיע ראש הממשלה דוד בן-גוריון על הסכמת ישראל לנסיגה מסיני. הנאום שודר כיממה בלבד לאחר שיום קודם לכן הודיע בן-גוריון בכנסת כי ישראל לא תחזור לקווי שביתת הנשק. בן-גוריון ציטט שתי איגרות בהולות שהגיעו אליו האחת מנשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר והשנייה מראש ממשלת ברית המועצות ניקולאי בולגנין, בהן נדרשה ישראל לסגת מן השטחים שכבשה. בעוד איגרתו של נשיא ארצות הברית נקטה בלשון אדיבה ובביטויי ידידות לישראל, הייתה איגרתו של בולגנין בוטה וכללה איום מפורש על עצם קיומה של מדינת ישראל:

"הממשלה הסובייטית כבר הביעה גינויה המוחלט לתוקפנות של מדינת ישראל וכן של אנגליה וצרפת נגד מצרים, המהווה הפרה ישירה וגלויה של תקנות האו"ם ועקרונותיו. הרוב המכריע של מדינות העולם גינה אף הוא את מעשה התוקפנות וקרא לממשלות ישראל, אנגליה וצרפת להפסיק בלי דיחוי את הפעולות הצבאיות ולהוציא מן הטריטוריה המצרית את הצבאות שפלשו לשם"... ממשלת ישראל משחקת בצורה נפשעת וחסרת אחריות בגורל העולם ובגורל עמה היא. היא זורעת איבה כזאת למדינת ישראל בין עמי המזרח, שאינה יכולה לא להשאיר רישומה על עתיד ישראל ושמעמידה בסימן שאלה את עצם קיומה של ישראל בתור מדינה".

החלטת הנסיגה נתקבלה לא רק בשל איומו של בולגנין, אלא גם בשל העובדה שמאיגרתו של הנשיא אייזנהאואר ניתן היה להבין כי ארצות הברית לא תעמוד הפעם לימין ישראל.

מעולם, לא לפני איגרתו של בולגנין ולא לאחריה, לא הושמע איום כה מפורש נגד מדינת ישראל ממעצמה עולמית או כל מדינה אחרת (למעט ארצות ערב בתקופות של עימותים ומאיראן תחת שלטונו של מחמוד אחמדינז'אד).

בקיץ 1957 גילה בולגנין את השקפתו האמיתית, השמרנית - סטלינסטית, כאשר חבר לקבוצת אישי הצמרת הסובייטית בראשות ויאצ'סלב מולוטוב ולזר קגנוביץ' (שכונתה "הקבוצה האנטי-מפלגתית"), בניסיונה הכושל להדיח את ניקיטה חרושצ'וב בשל הרפורמות שלו. כאשר הניסיון נכשל, הושאר בולגנין זמן מה במעמדו, אך במרץ 1958 אילץ אותו חרושצ'וב לפרוש מתפקידו והוא נתמנה ליושב ראש הבנק הממלכתי, תפקיד שכבר מילא בעבר הרחוק. בספטמבר אותה שנה הודח בולגנין מן הפוליטבירו, המוסד הראשי של הנהגת המפלגה הקומוניסטית. התואר מרשל נשלל ממנו והוא הוגלה לסבסטופול שם מילא תפקיד זוטר של ראש הוועדה הכלכלית של החבל. בפברואר 1960 פרש בולגנין לגמלאות.

ניקולאי בולגנין נפטר ב- 1975. בן 80 היה במותו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


מרשלי ברית המועצות
קלימנט וורושילובמיכאיל טוכאצ'בסקיסמיון בודיוניאלכסנדר יגורובוסילי בליוכרסמיון טימושנקוגריגורי קוליקבוריס שפושניקובגאורגי ז'וקובאלכסנדר ואסילבסקייוסיף סטליןאיבן קונייבלאוניד גובורובקונסטנטין רוקוסובסקירודיון מלינובסקיפיודור טולבוחיןקיריל מרצקובלברנטי בריהואסילי סוקולובסקיניקולאי בולגניןאיוואן בגרמיאןסרגיי ביריוזובאנדריי גרצ'קואנדריי יריומנקוקיריל מוסקלנקווסילי צ'ויקובמאטוויי זכארובפיליפ גוליקובניקולאי קרילובאיוואן יאקובובסקיפאבל בטיצקיפיוטר קושבויליאוניד ברז'נייבדמיטרי אוסטינובויקטור קוליקובניקולאי אוגרקובסרגיי סוקולובסרגיי אחרומייבסמיון קורקוטקיןואסילי פטרובדמיטרי יאזוב דרגת מרשל ברית המועצות