ניקולאי רזאנוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דיוקן של ניקולאי רזאנוב מתחילת המאה ה-19 (צייר אלמוני)

ניקולאי פטרוביץ' רזאנוברוסית: Николай Петрович Резанов)‏ (28 במרץ 17648 במרץ 1807) היה אציל ומדינאי רוסי שיזם את ניסיון הקולוניזציה הרוסית של אלסקה וקליפורניה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רזאנוב נולד בסנקט פטרבורג ב-1764. בהיותו בן 14 כבר שלט בחמש שפות. ב-1791 הצטרף לצוות של גברילה דרז'ווין, המזכיר האישי של הצארית יקטרינה הגדולה, ומ-1797 היה חבר בסנאט השולט (מוסד שלטוני בן עשרה חברים; הוחלף בדומה ב-1905). ב-1802 מונה רזאנוב, אחד מעשרת הברונים של רוסיה, לשליח של רוסיה ליפן. הוא היה מהתומכים הנלהבים במשלחת הרוסית בפיקודו של אדם יוהאן פון קרושנשטרן (Adam Johann von Krusenstern) בניסיון הרוסי הראשון להפליג סביב כדור הארץ (1803). רזאנוב עצמו שימש מפקד המשלחת שכללה שתי ספינות עד שהגיעה לחצי האי קמצ'טקה. כתב כמה ספרים שנשמרו באקדמיה למדעים של סנקט פטרבורג, שבה היה חבר, ובהם לקסיקון ליפנית. אך המפעל החשוב ביותר של רזאנוב, שפעל שנים רבות גם אחרי מותו, היה חברת הפרוות הרוסית-אמריקנית.

החברה הרוסית-אמריקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

העתק של מגדל תצפית מספר אחת (מתוך שלושה שהגנו על גדרות העץ של נובו-ארכנגלסק) כפי שנבנה על ידי שירות הפארקים הלאומי ב-1962

שנים לפני כן פגש רזאנוב את גריגורי שליחוב מחברת הפרוות שליחוב-גוליקוב. שליחוב עניין את רזאנוב במיזם לקבלת מונופול על סחר בפרוות במדינות חסות רחוקות של רוסיה. רזאנוב, שהבין את הפוטנציאל הגלום בחברה, הצטרף כשותף, והפך במהרה לאיש עסקים. עם מותו של שליחוב ב-1795 הפך רזאנוב לרוח החיה בחברה ושאף לקבל עבורו ועבור שותפיו זכויות יתר המקבילות לאלו שהעניקה בריטניה לחברת הודו המזרחית הבריטית.

רזאנוב כמעט שהצליח לשכנע את יקתרינה הגדולה לחתום על זיכיון שייתן לחברה שלו מונופול, אלא שהיא מתה בטרם נחתם הזיכיון, ורזאנוב נאלץ לפעול מחדש אצל הצאר החדש, פאבל הראשון, שהיה הפכפך ונהג לפעול על פי גחמות. בתחילה נראו המאמצים כחסרי סיכוי, אבל כושר הדיבור והמיומנות של רזאנוב עשו את שלהם, וזמן קצר לפני שהצאר פאבל נרצח, השיג רזאנוב את חתימתו על מסמך שהעניק לחברה הרוסית-אמריקנית מונופול למשך עשרים שנה על החוף הצפון-מערבי של אמריקה, מצפון לקו הרוחב 55, ועל שרשרת האיים המשתרעת מקמצ'טקה צפונה לעבר אלסקה ודרומה לעבר יפן. מונופול זה, שסילק מהשטח את כל החברות הקטנות והסוחרים העצמאים, היה מקור להכנסות ניכרות לרזאנוב ולשותפיו, שכללו חברים ממשפחת הצאר.

ב-1804 נשלח רזאנוב לנגסאקי שביפן, כשליח מטעם רוסיה, כדי להשיג הסכמי סחר בין שתי המדינות. רזאנוב הביא עמו מתנות יקרות לשוגון, אך הלה שמר על שתיקה במשך חודשים ואז החזיר את המתנות. למעט הקשר עם מושבת המסחר ההולנדית הקטנה באי דג'ימה, היו היפנים נחושים שלא ליצור קשר עם העולם החיצון. לאחר הכישלון ביפן הפליג רזאנוב בחזרה לרוסיה והגיע לקמצ'טקה ב-1805, שם חיכו לו הוראות להישאר במושבות של רוסיה בתפקיד מבקר מטעם הצאר וכמנהל בפועל של החברה הרוסית-אמריקנית. כמה שנים של ניהול כושל גרמו לחברה הרוסית-אמריקנית הפסדים כבדים, והיא עמדה בפני חורבן מוחלט. רזאנוב סייר בין תחנות החברה באיים, כשהוא קובע מכסות על מנת להגן על חיות הפרווה מטבח נמהר, ומעניש או מגרש אנשים שעברו על כללי החברה. הוא דאג להקים בתי ספר ביישובים הקטנים, ותרם להם ספרים מספרייתו האישית. הוא אף הקים בתי ספר לבישול שפרחו לתקופה קצרה.

בשליחות לקליפורניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את החורף שבין סוף 1805 לתחילת 1806 עשה רזאנוב ב"ארכנגלסק החדשה" (כיום סיטקה באלסקה), שבה היה המטה של החברה הרוסית-אמריקנית. בחורף זה תושבי היישוב (ובהם גם רזאנוב) כמעט גוועו ברעב בשל המחסור במזון. בסוף החורף קנה רזאנוב ספינה מקברניט אמריקני והפליג לקליפורניה, שהייתה אז חלק מהמושבה הספרדית, ספרד החדשה (לימים מקסיקו). מטרת המסע הייתה לרכוש מזון מהספרדים בתמורה לסחר חליפין במוצרים אמריקניים ורוסיים, ולארגן הסכם שעל פיו תישלח אספקת מזון פעמיים בשנה מקליפורניה למושבות של הרוסים בצפון אמריקה. ספינתו של רזאנוב הטילה עוגן בנמל סן פרנסיסקו בתחילת אפריל 1806. המסע היה סוער ורזאנוב לא הצליח לעצור בדרך כפי שהתכוון על מנת לדרוש בעלות בשם רוסיה על הנהר קולומביה.

על אף שהתקבל בכבוד רב ותושבי קליפורניה דאגו לרווחתו, הוסבר לו מיד כי חוקי ספרד אסרו על המושבות שלה לסחור עם מעצמות זרות, וכי מושל קליפורניה אינו ניתן לשיחוד. רזאנוב עמד בפני כישלון נוסף, אבל פרשת האהבים בינו לבין קונספסיון ארגלו (Concepción Argüello), בתו של מפקד סן פרנסיסקו, דון חוסה דאריו ארגלו (José Darío Argüello), יכולתו הרטורית של רזאנוב וכישוריו הדיפלומטיים שהעבירו את הכמורה המקומית לתמוך במטרתו, הביאו לתוצאות אחרות. שישה שבועות אחרי שרזאנוב הגיע לסן פרנסיסקו, הוא הפליג בחזרה לארכנגלסק החדשה מאורס לאחת הנשים היפות בקליפורניה, כשבטן ספינתו, ה"ג'ונו", גדושה במוצרי מזון כדוגמת בשר מיובש, ובידיו הסכם לאספקת מזון קבועה למושבה הרוסית באלסקה, שמושל קליפורניה הבטיח לו שישלח מיד עותק ממנו לספרד לאישור סופי. זמן קצר לאחר שחזר לארכנגלסק החדשה הוא חצה את הים לקמצ'טקה ושלח את ספינותיו להשתלט על האי סחלין מקבוצת האיים הקוריליים שהיה אז בריבונות יפנית. רזאנוב החל במסע היבשתי הממושך לסנקט פטרבורג כשמטרתו להשיג את חתימתו של הצאר על ההסכם עם ספרד כמו גם לשלוח מכתבים אישיים לאפיפיור ולמלך ספרד ובהם בקשת הסכמה והיתר מלכותי ההכרחיים למימוש נישואיו לקונספסיון.

בהגיעו לקרסנויארסק שבמרכז סיביר חלה רזאנוב במלריה. המחלה והתשישות הכריעו אותו והוא מת ב-8 במרץ 1807 ונקבר בקתדרלת ווסקרנסקי (Воскресенский собор) בקרסנויארסק. על קברו הוקמה מצבה מפוארת (שנהרסה יחד עם הקתדרלה בשנות ה-60 של המאה ה-20).

הערכת פועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצבה המשוחזרת שעל קברו של רזאנוב בקרסנויארסק. נבנתה באוגוסט 2007.

דווקא ההסכם שהצליח להשיג עם קליפורניה, שעורר התרגשות גדולה בספרד החדשה, היה, בראייה היסטורית, בין ההישגים הפחותים יותר. רזאנוב טרח קשה להשיגו משום דאגתו הכנה לעובדיו ולילידי אלסקה שעבדו עבור החברה הרוסית-אמריקנית ושבפועל היו עבדים. התכתובת שניהל עם מנהלים בחברה מלמדת על כוונתו הברורה לגרום לסיפוח כל החוף המערבי של צפון אמריקה לרוסיה, ולעודד הגירה מיידית בקנה מידה נרחב של רוסים לחבל ארץ זה. אלמלא מת, ובהתחשב בכישוריו, ייתכן שהיה מצליח להגשים חזון זה. אבל ההסכם עם קליפורניה מעולם לא נחתם, הרפורמות שביצע רזאנוב בחברה הרוסית-אמריקנית גוועו בשל התנגדות, ולכן נחרץ גורלם של המושבות הרוסיות לכיליון, והנערה הספרדייה שאהבה את רזאנוב, ושלא קיבלה מידע על גורלו עד מותה, הפכה לנזירה.

ב-1979 חיברו המלחין אלכסיי ריבניקוב (Алексей Рыбников) והמשורר אנדרי ווזנסנסקי (Андрей Вознесенский) אחת מאופרות הרוק הרוסיות הראשונות, כשהם בוחרים בפרשת אהבתם של רזאנוב וקונספסיון כנושא לאופרה. שם האופרה - "ג'ונו ואבוס" (Юнона и Авось), על שם שתיים מספינותיו של רזאנוב. ההפקה המקורית הועלתה בתיאטרון "לנקום" במוסקבה וזכתה להצלחה גדולה. את האופרה עדיין מבצעים, כמעט 30 שנים לאחר שהועלתה לראשונה על הבמה.