ניקולאוס החמישי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ניקולס החמישי)
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
עריכה
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
ניקולאוס החמישי
Nicolaus Quintus
ניקולאוס החמישי בציור מאת פטר פאול רובנס בסביבות 1616
ניקולאוס החמישי בציור מאת פטר פאול רובנס בסביבות 1616
לידה 15 בנובמבר 1397
סרזנה, הרפובליקה של ג'נובה
פטירה 24 במרץ 1455 (בגיל 57)
רומא, מדינת האפיפיור מדינת האפיפיורמדינת האפיפיור
שם לידה Tomaso Parentucelli עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה מדינת האפיפיור
מקום קבורה
השכלה אוניברסיטת בולוניה עריכת הנתון בוויקינתונים
דת הכנסייה הקתולית עריכת הנתון בוויקינתונים
האפיפיור ה־208
6 במרץ 1447 – 24 במרץ 1455
(8 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ציור בן-זמנו של ניקולאוס החמישי

ניקולאוס החמישי (בלטינית: Nicolaus V – Nicolaus Quintus), הוא טומאזו פארנטוצ'לי (באיטלקית: Tomamaso Parentucelli;‏ 15 בנובמבר 1397 – 24 במרץ 1455). ניקולאוס היה אפיפיור שכיהן ממרץ 1447 ועד יום מותו.[1]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקולאוס החמישי נולד בשם טומאזו פארנטוצ'לי כבנם של פיסאן ברתולומאו (איטלקית: Pissan Bartolomeo), ואנדראולה (איטלקית: Andreola). אביו היה רופא שאולץ בשל סיבות פוליטיות שונות למצוא מחבוא בעיר סרזנה, מקום הולדתה של אנדראולה אשתו, שם נפטר בהיות ניקולאוס נער צעיר.

פארנטוצ'לי הצעיר התחיל את לימודיו האקדמאיים באוניברסיטת בולוניה, בהתמחות באומנות, אך נקלע לבעיות כלכליות ונאלץ למצוא עבודה בפירנצה, שם עבד תחילה כמורה פרטי לילדים של רינלדו דגלי אלביזי, ואחר כך בבית פאלו סטרוזי. כשחזר לבולוניה בשנת 1419,[2] התחיל ללמוד תאולוגיה, ולאחר שלוש שנים, בתום לימודיו האקדמיים, בהיות בן 22 החל לשרת את ניקולו אלברגטי (איטלקית: Nicolo Albergati), הבישוף של העיר. פארנטוצ'לי ליווה את הבישוף בכל שליחויותיו, וכשאלברגטי מונה כקרדינל, עבר איתו לרומא.[3]

פארנטוצ'לי ליווה את אלברגטי במשך כעשרים שנה, ובזכות כך התאפשר לו לעסוק בשני תחביביו – איסוף ספרים ואדריכלות[4] הוא הכיר היטב את הכתוב בספרים שאסף, ואף נשתמרו כמה מספריו שבהם ניתן לראות את הערות השוליים שלו. ידיעותיו היו מהסוג האנציקלופדי כמקובל באותה תקופה, והוא זכה להפגין ידע זה בקונסול של פירנצה, כשהרבה לדבר עם הכמרים היוונים תאולוגיה סכולסטית. חרף ההצעות הנשנות מצד האפיפיור אאוגניוס ה-IV לבוא לשרת אותו, פארנטוצ'לי נשאר נאמן לאלברגטי וליווה אותו עד יום מותו.[5]

בשנת 1443, עם מותו של ניקולו אלברגטי, מינה אאוגניוס הרביעי את טומאזו פארנטוצ'לי תחילה כסגן קמרלנמגו (Vice-CAMERLENGO), ולאחר שנה כבישוף של בולוניה. בתוקף תפקידו כבישוף, נשלח פעמיים לשליחות בגרמניה[6] ובאיטליה.[7] בשנת 1446, עקב הצלחתו העצומה בשליחותו, אאוגניוס הרביעי העניק לו את כובע הקרדינל, משרה אשר כיהן בה במשך חודשיים בלבד.[8] ב-6 במרץ 1447 עם מות האפיפיור (ב-23 בפברואר),[9] נבחר פארנטוצ'לי לאפיפיור על ידי שמונה עשר קרדינלים שהיו נוכחים בקונקולווה (Conclave), והוכתר ב-19 במרץ בשם ניקולאוס, שם שנבחר מתוך הודיה למורו ורבו הקרדינל ניקולו אלברגטי.[10]

ניקולאוס החמישי היה בעל מבנה גוף קטן, פנים חיוורות, תווי פנים מובהקים ועיניים כהות וחודרות. הוא היה בעל אופי אנרגטי וחיובי. הוא תואר כאיש פשוט, צנוע, נקי מנפוטיזם ושבחר כל קרדינל שלו בקפידה, אך עם נטייה לכעוס כשלא עשו כרצונו באופן מיידי.[11]

אפיפיור הרנסאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקולאוס היה מראשוני האפיפיורים של הרנסאנס, הוא ניסה לקדם את מעמד הכנסייה והנצרות על ידי הפיכתה למובילת התרבות, ועשה זאת על ידי הכנסת אינטלקטואלים שונים ואמנים לשותפות איתו בכנסייה. אימוץ הלך רוח הרנסאנס היה עניין מהפכני באותה התקופה, שכן המשכילים של אותה העת, ביניהם לורנצו וואלה (Lernzo Valla), השתמשו בטכניקות טקסטואליות והיסטוריות שהיו מנוגדות למחשבת הכנסייה, ואף הוכיחו כי מתת קונסטנטינוס היה זיוף של המאה ה-8.[12] עניין זה לא הרתיע את ניקולאוס, שכן מטרתו הייתה להפוך את רומא למקום של אמנות, ספרות ויצירה, עיר פורחת שתהיה ראויה להיות בירת הנצרות העולמית. מבחינה ארכיטקטונית, הוא ביקש מאמנים לשפץ ולבנות מחדש כנסיות רבות, ארמונות וגשרים ברומא. בין האמנים שאותם העסיק נמנו פרה אנג'ליקו (Fra Angelico), ושותפו בנזו גוזילו (Benozzo Gozzoli).[13]

אחת ממטרותיו של ניקולאוס במהלך כהונתו כאפיפיור הייתה העשרת חיי הדת של מאמיניו. הוא השתמש בחגיגות של אחדות הכנסייה בשנת 1450 על מנת למשוך את ההמונים, ושלח שליחי כנסייה לארצות הנוצריות החשובות במטרה להחזיר את הסמכות הדתית ואת הכבוד לחיי הדת והאורתודוקסיה, שבזמנו החלו להידרדר. בין השליחים נמנו ניקולאוס קוזאנוס, שנשלח לגרמניה, בוהמיה והאזור, ג'ובאני דה קפסטראנו שנשלח למרכז אירופה, והקרדינל גיום ד'אסטוטוויל (אנ') שנשלח לצרפת. לצערו של ניקולאוס החמישי, שליחותם לא נחלה הצלחה מרובה.[14]

בזכות קשריו הטובים עם משפחות רומיות הוא הצליח להחזיר את הסדר והיציבות לעיר. הוא הסיר את שליחי החרב, קנה בחזרה ערים, ניקה את הרחוב וסלל דרכים.[15] הוא שיקם את ה"אקווה וירגו", מקום יקר ללב האיטלקים עד ימים אלו (Acqua Tervi). עם זאת, ניקולאוס בעיקר עבד על הפיכת קריית הוותיקן למקום שיהיה ראוי למושב האפיפיור (שעד אז ישב במקום אחר). עדיין ניתן לראות חלק מהשיפוצים שערך בוותיקן, בעיקר בצד השמאלי של St. Damasusand, ובית התפילה של סאן לורנזו. כמו כן הוא שיפץ את בזיליקת פטרוס הקדוש.[16]

דיפלומטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת כהונתו של אאוגניוס הרביעי, האפיפיור שקדם לניקולאוס, הייתה סוערת. הוא לא היה מקובל בצרפת, גרמניה נאפולי וגם לא על בני עירו רומא. עימות שהיה לאאוגניוס הרביעי עם מרטינוס החמישי הוביל בסופו של דבר לגירוש של אאוגניוס מרומא למשך תשע שנים עד לסתיו של שנת 1443. ניקולאוס לעומת זאת, היה דיפלומט מוצלח ונחל הצלחות פוליטיות רבות. בעת הכתרתו אמר לנציגים של גרמניה ונפולי שנכחו באירוע, כי לדעתו האפיפיור שעד כה פרס את ידיו יתר על המידה, ובכך גזל מכוחם של הבישופים המקומיים, וכי בכוונתו לתת זכויות מתאימות לבישופים השותפים במלאכתו.[17] בין הצלחותיו הדיפלומטיות של ניקולאוס נמנות הסרת המחלוקת העזה בין מועצת בזל והאפיפיור פליקס החמישי, ונתינת עצמאות מדומה לבלוגנה שלא הייתה ניתנת למשטור בכל מקרה.[18]

גם בתחום הדתי ניקולאוס שאף לשלום והיה שותף בגישור בין הכנסייה הקתולית לכנסייה היוונית, ובשנת 1451 התיר לקפריסאי ממוצא יווני לשאת אישה "בנישואים קתוליים על פי הניסוח היווני", דוגמה אחת לסימביוזה של מסורות בתחום הדתי.[19]

סוף ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-19 במרץ 1452, ניקולאוס הכתיר את פרידריך השלישי לקיסר ברומא, וזאת הייתה לפעם האחרונה שבה באפיפיור מכתיר את הקיסר. בסוף ימיו נדמה כי ניקולאוס ניסה לרכז את השלטון בידיו הבלעדיות ולשם כך ביטל את מועצות ההגמונים. אך ניסיון זה הביא למרד, כשבינואר 1453, נודע כי סטפאנו פורקארו (Stefano Porcaro) רקם תוכנית להתנקשות בחיי ניקולאוס. בעקבות כך, ניקולאוס הוציא את סטפאנו ושותפיו להורג, אך המשיך לדאוג ולחשוש מאז.[20]

לאחר מכן ביוני, חדשות על נפילת קונסטנטינופול בידי הטורקים (29 במאי) הגיעו לידו והוא ניסה לארגן מסע צלב אך ללא הועיל. בנוסף לכך, הוא זימן קונגרס של המדינות האיטלקיות לרומא כדי להגיע להסכם שלום, אך גם זה היה לשווא. לבסוף הסכם שלום חשאי נרקם בין ונציה למילאנו, שאליה הצטרפה גם פירנצה. למרות כעסו של ניקולאוס, שלא ידע על המשא ומתן (הסכם לודי). אף על פי שבתחילה ניקולאוס כעס שלא ידע על המשא ומתן, הוא תמך בהסכם ואף שכנע את אלפונסו הראשון, מלך נאפולי וסיציליה להצטרף להסכם, ושלום נמשך בין כוחות האיטלקיים (מלבד גנואה), במשך עשרים וחמש שנה.[21]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקולאוס החמישי היה איש משכיל שאהב להיות בחברת אנשים משכילים והמוניסטים. הוא ארגן את תרגומם של שלל ספרים יוונים קלאסיים ללטינית. איסוף ספרים היה תחביבו של ניקולאוס עוד בתקופה ששירת את ניקולו אלברגטי, ובעת כהונתו כאפיפיור ניצל את כוחו לאיסוף ספרים נרחב אף יותר. ניקולאוס שלח שליחים שילקטו ואף יבזזו ספרים ויומנים מכנסיות וארמונות ברחבי אירופה, וכך שימר ספרים, יומנים וכתבים עתיקים רבים. איחוד של הכניסה המערבית והמזרחית בתקופת ניקולאוס החמישי, תרם אף הוא לאיסוף הספרים וכן להגעת משכילים יוונים רבים למערב בעקבות הגעתו של יואנס בסריון (John Bessarion) שהיה ארכיבישוף של ניקאה.[22]

עם מותו הוריש את אוסף ספריו שמנה 1,200 ספרים ביוונית ובלטינית לספריית הוותיקן ולמעשה היה המייסד האמיתי של הספרייה. ניקולאוס החמישי נחלש בעקבות מחלת השיגדון ומת במרץ 1455. חלומותיו לשיקום רומא, והצבת האפיפיורות כמנהיגת הציוויליזציה נמוגו עם נפילת קונסטנטינופול על כל השלכותיה.[23] ניקולאוס לא השלים את כל הפרויקטים שהתחיל בימיו, אך בנאומו האחרון על מיטתו חוליו הוא סיפר על הצלחותיו הרבות וכן הדגיש לקרדינלים שלו את חזונו הדתי להמונים חסרי התרבות וההשכלה.[24]

היובל[עריכת קוד מקור | עריכה]

דאגתו של ניקולאוס החמישי להמון העם חסר ההשכלה והתרבות עוצבה הרבה בהשפעת רעיון שנת היובל (ג'ובילאו) ב-1450. שנת הג'ובילאו היא השנה בה עולים לרגל לרומא על מנת להיטהר מחטאים, טקס שנוסד על ידי בוניפציוס הקדוש (Bonifacus Octavus) בשנת 1300. שנת היובל ב-1450 הייתה יוצאת דופן משום שהייתה זו השנה הראשונה שבה לא היה לאפיפיור יריב, והחגיגות באותה השנה הפכו לחגיגות של אחדות ושלום הכנסייה. החגיגות ועולי הרגל הציפו את רומא עד כדי כך שרבים נאלצו ללון בשדות ובכרמים כי לא היו מיטות פנויות בעיר. ניקולאוס ראה בחגיגות הזדמנות פז לעידוד הדת, ובכל סוף שבוע הציג את דמויותיהם של פטרוס ופאולוס וישוע בחוצות העיר. ליובל היו השלכות הרסניות בדמות מגפה קשה שפרצה בקיץ, והשתוללות של חמור ב-19 בדצמבר שגרמה לדריסה המונית שבה נהרגו כמאתיים אנשים. עם כל זאת, חגיגות היובל סימלו רשמית את איחוד הממלכה ואת סמכות הכנסייה ברומא.[25]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The entry "NICHOLAS V", The oxford Dictionary of Popes, p. 244-245, 1986 Edition
  • The entry "NICHOLAS V", The Papacy An Encyclopedia, Vol. 2, pp. 1040-1042, 2002 Edition
  • Duffy, Eamon. Saints and Sinners, A History of the Popes (Yale University Pres, 1997)
  • Ullmann, Walter. A Short History of the Papacy in the Middle Ages (London, Methuen, 1972)
  • Scannell, Thomas. "Pope Nicholas V." The Catholic Encyclopedia. Vol. 11. New York: Robert Appleton Company, 1911. 8 May
  • ארבל, בנימין. "צומת תרבויות ים תיכוני: קפריסין ה"פרנקית והווציאנית", זמנים: רבעון להיסטוריה (האוניברסיטה הפתוחה תל אביב, קיץ 1990)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ניקולאוס החמישי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The entry "NICHOLAS V", The oxford Dictionary of Popes, p. 244-245, 1986 Edition.
  2. ^ Thomas Scannell. "Pope Nicholas V." The Catholic Encyclopedia. Vol. 11. New York: Robert Appleton Company, 1911. 8 May 2016 <http://www.newadvent.org/cathen/11058a.htm>.
  3. ^ The entry "NICHOLAS V", The oxford Dictionary of Popes, p. 244,1986 Edition.
  4. ^ Eamon Duffy, Saints and Sinners, A History of the Popes (Yale University Pres, 1997), p. 134.
  5. ^ Thomas Scannell. "Pope Nicholas V." The Catholic Encyclopedia. Vol. 11. New York: Robert Appleton Company, 1911. 8 May 2016 <http://www.newadvent.org/cathen/11058a.htm>.
  6. ^ The entry "NICHOLAS V", The Papacy An Encyclopedia, Vol. 2, pp. 1040, 2002 Edition.
  7. ^ Thomas Scannell. "Pope Nicholas V." The Catholic Encyclopedia. Vol. 11. New York: Robert Appleton Company, 1911. 8 May 2016 <http://www.newadvent.org/cathen/11058a.htm>.
  8. ^ Eamon Duffy, Saints and Sinners, A History of the Popes (Yale University Pres, 1997), p. 134.
  9. ^ Thomas Scannell. "Pope Nicholas V." The Catholic Encyclopedia. Vol. 11. New York: Robert Appleton Company, 1911. 8 May 2016 <http://www.newadvent.org/cathen/11058a.htm>.
  10. ^ The entry "NICHOLAS V", The Papacy An Encyclopedia, Vol. 2, pp. 1040, 2002 Edition.
  11. ^ Thomas Scannell. "Pope Nicholas V." The Catholic Encyclopedia. Vol. 11. New York: Robert Appleton Company, 1911. 8 May 2016 <http://www.newadvent.org/cathen/11058a.htm>.
  12. ^ Eamon Duffy, Saints and Sinners, A History of the Popes (Yale University Pres, 1997), p. 137.
  13. ^ The entry "NICHOLAS V", The oxford Dictionary of Popes, p. 245, 1986 Edition.
  14. ^ The entry "NICHOLAS V", The Papacy An Encyclopedia, Vol. 2, pp. 1041, 2002 Edition.
  15. ^ Thomas Scannell. "Pope Nicholas V." The Catholic Encyclopedia. Vol. 11. New York: Robert Appleton Company, 1911. 8 May 2016 <http://www.newadvent.org/cathen/11058a.htm>.
  16. ^ Thomas Scannell. "Pope Nicholas V." The Catholic Encyclopedia. Vol. 11. New York: Robert Appleton Company, 1911. 8 May 2016 <http://www.newadvent.org/cathen/11058a.htm>.
  17. ^ Eamon Duffy, Saints and Sinners, A History of the Popes (Yale University Pres, 1997), p. 136.
  18. ^ The entry "NICHOLAS V", The oxford Dictionary of Popes, p. 244, 1986 Edition.
  19. ^ בנימין ארבל, "צומת תרבויות ים תיכוני: קפריסין ה"פרנקית והוונציאנית", זמנים: רבעון להיסטוריה (האוניברסיטה הפתוחה תל אביב, קית 1990) עמוד 89.
  20. ^ The entry "NICHOLAS V", The oxford Dictionary of Popes, p. 245, 1986 Edition.
  21. ^ The entry "NICHOLAS V", The oxford Dictionary of Popes, p. 245, 1986 Edition.
  22. ^ Eamon Duffy, Saints and Sinners, A History of the Popes (Yale University Pres, 1997), p.137).
  23. ^ The entry "NICHOLAS V", The oxford Dictionary of Popes, p. 245, 1986 Edition.
  24. ^ Eamon Duffy, Saints and Sinners, A History of the Popes (Yale University Pres, 1997), p. 13
  25. ^ Eamon Duffy, Saints and Sinners, A History of the Popes (Yale University Pres, 1997), p. 136.


הקודם:
אאוגניוס הרביעי 		אפיפיור
(רשימת האפיפיורים) 		הבא:
קליקסטוס השלישי
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ניקולאוס_החמישי&oldid=38486829"