ניקולס וינטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סר ניקולס וינטון, 2007
וינטון בביקור בפראג ב-2007

ניקולס וינטוןאנגלית: Nicholas Winton; נולד ב-19 במאי 1909) הוא בריטי ממוצא יהודי, שארגן, ביוזמתו האישית, את חילוצם של 669 ילדים, רובם הגדול יהודים מצ'כוסלובקיה הכבושה בידי גרמניה הנאצית, ערב מלחמת העולם השנייה ומכונה בשל כך "שינדלר הבריטי"‏[1]. הילדים הועברו ברכבות מיוחדות לבריטניה, שם נמסרו למשפחות אומנה, ובכך ניצלו מאימי השואה. מבצע זה כונה הקינדר-טרנספורט הצ'כוסלובקי.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

וינטון נולד ב-1909 בהמפסטד, תחת השם ניקולס ג'ורג' ורטהיים, להורים יהודים ממוצא גרמני. לאחר שנולד התנצרו הוריו יחד עמו ושינו את שם משפחתם מורטהיים לוינטון. לאחר סיום לימודיו בתיכון עבד בבנקים בגרמניה ובצרפת, ולאחר מכן חזר לאנגליה והחל לעבוד כסוכן בורסה.

בשלהי 1938 לקח וינטון חופשה מעבודתו ונסע לפראג. הוא נקרא לשם על ידי חבר שעסק בארגוני סיוע לפליטים שנמלטו מחבל הסודטים לאחר נפילתו בידי גרמניה. רוב הפליטים היו יהודים, חלקם השתייכו לקבוצות אחרות שהמשטר הנאצי איים על חייהם - קומוניסטים, אנשי רוח ועוד. לאחר שביקר במחנה הפליטים ועמד על התנאים הקשים שם, החל וינטון לפעול בכוחות עצמו כדי לארגן את העברתם של ילדים יהודים למדינות שיסכימו לקלטם. רוב הילדים שהציל נשלחו לבריטניה, ומיעוטם - לשבדיה. מדינות אחרות סירבו לקבל את הילדים. כאשר החל וינטון בפעולותיו הייתה עדיין צ'כוסלובקיה מדינה עצמאית, אך במרץ 1939 פורקה וחלקה הצ'כי היה לשטח חסות גרמני - דבר שהעצים את הסכנות שאיימו על הפליטים.

בעקבות ליל הבדולח התקבלה בבריטניה, שהייתה עקרונית סגורה בפני הגירה יהודית, תקנה המאפשרת את הגירתם של פליטים יהודים שגילם מתחת ל-17. נוסף על מגבלת הגיל, נדרש מבקש המקלט להוכיח שיש לו מקום שהייה בבריטניה ו-50 לירות שטרלינג למימון כרטיס נסיעה חזרה כאשר יתאפשר שובם לארצות מוצאם. וינטון מצא בתים למאות ילדים יהודים, באמצעות מודעות שפרסם בעיתונות, והשיג את המימון הנדרש (תחילה מכיסו שלו). עד פרוץ המלחמה ארגן וינטון את יציאתם מפראג של 669 ילדים, בשמונה רכבות. רכבת תשיעית שעליה כ-250 ילדים הייתה אמורה לצאת ב-3 בספטמבר, לאחר פלישת גרמניה לפולין, והגרמנים כבר לא אפשרו את נסיעתה.

הכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל שהוצב בתחנת הרכבת בפראג, בדמות וינטון, מלווה שני ילדים אל הרכבת שתסיעם למקום מבטחים

מעשי ההצלה של וינטון לא התפרסמו ברבים, והוא אף הסתירם מן הקרובים אליו, ולאחר המלחמה לא פגש איש מן הילדים שהציל. לדבריו, הניח שכולם עזבו את אנגליה עם תום מצב החירום, כפי שחייבו הוראות החוק. בתחילת שנות השמונים התקבל וינטון כחבר במסדר האימפריה הבריטית, אך הכבוד לא ניתן לו על הצלת הילדים אלא על תרומתו להקמת דיור מוגן לקשישים נזקקים.

רק ב-1988, כ-50 שנים לאחר המעשים, גילתה רעייתו גרטה במקרה מחברת ובה רישום מדוקדק של פרטי הילדים שניצלו, הוריהם ומשפחות האומנה שלהם. מאז החלה פעילותו ההומניטרית של וינטון לזכות בהכרה, בעיקר בבריטניה, בצ'כיה ובסלובקיה. ב-1998 הוענק לו תואר חבר במסדר תומאס גריג מסריק, וב-2002 העניקה לו המלכה אליזבת השנייה תואר אבירות, כהוקרה על עבודתו בהצלת הילדים. ב-1998 קראו שני אסטרונומים צ'כים לאסטרואיד שגילו על שם וינטון, 19384 וינטון, וב-2008 העלתה ממשלת צ'כיה את שמו כמועמד לפרס נובל לשלום.

הבמאי הסלובקי מטי מינאץ' ביים שני סרטים העוסקים בווינטון ובמעשה ההצלה שלו - דרמה בשם "כל אהובינו" שהופקה ב-1999, וסרט תיעודי בשם "ניקולס וינטון - כוחו של הטוב", שהופק ב-2001 וזכה בפרס אמי.

ב-2005 ביקר וינטון בישראל, ונפגש עם האנשים שהציל וצאצאיהם. וינטון לא הוכר רשמית כחסיד אומות העולם, משום שתואר זה ניתן רק לאנשים שאינם ממוצא יהודי, שמעשה ההצלה שלהם העמיד אותם בסכנה.

ב-1 בספטמבר 2009, ביוזמה לציון 70 שנה ליציאתן של רכבות הילדים שארגן וינטון, יצאה מתחנת הרכבת המרכזית בפראג רכבת קיטור במסע בן ארבעה ימים לאנגליה, שחזור למסע הרכבות המקוריות. נוסעי הרכבת היו בחלקם אנשים שנסעו בילדותם ברכבות וינטון המקוריות, ובחלקם צאצאים לאנשים אלה. באותו יום גם הוצב בתחנת הרכבת בפראג פסל ברונזה, המנציח את וינטון ופועלו. וינטון עצמו קיבל את פני הרכבת בתחנתה הסופית בלונדון.

בשנת 2009 הוענק לווינטון אות גיבור השואה הבריטי ובאוקטובר 2014, בהיותו בן 105 קיבל מנשיא צ'כיה, לעיני שבעה מהילדים אותם הציל, את אות מסדר האריה הלבן, העיטור הגבוה ביותר בצ'כיה‏[2].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]