ניקנור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יהודה המכבי וצבאו עומד בפני צבא ניקנור. ציור של גוסטב דורה

נִיקָנוֹר היה מצביא סלאוקי בתקופת מרד החשמונאים. הוא היה מתומכיו של דמטריוס הראשון סוטר, שדרש את המלוכה הסלאוקית לו ולזרעו. נהרג בקרב חדשה בשנת 161 לפנה"ס

לאחר שלום ליסיאס (הסכם שלום בין יהודה המכבי לבין אנטיוכוס החמישי מלך הממלכה הסלאוקית) כל הגזירות שנגזרו בתקופתו של אנטיוכוס הרביעי בוטלו ויהודה זכתה לאוטונומיה דתית מלאה. לאחר שאנטיוכוס החמישי ושר צבאו ליסיאס נרצחו על ידי דמטריוס ותומכיו, שאחד מהם היה ניקנור, החלה שוב המלחמה בין הממלכה הסלאוקית ויהודה.

ניקנור עמד בראש צבאותיהם במלחמתם ביהודה המכבי. בקרב הראשון שהתחולל בינו לבין יהודה המכבי בקרבת כפר שלם, כמה קילומטרים מירושלים, נוצח ניקנור, וצבאו אולץ לסגת באי סדר לירושלים. בירושלים ניקנור דרש מראשי העם להסגיר את יהודה המכבי ואף איים על בית המקדש.

לאחר שנודע לניקנור שיהודה המכבי וסייעתו נמצאים בצפון יהודה, קרוב לשומרון, הוא וצבאו יצאו לכיוונו על מנת למצוא אותו. בצבאו של ניקנור היו הרבה יהודים, אשר לא הסכימו לחלל את השבת. ניקנור סירב לכבד את רגשותיהם הדתיים ולכן רבים מהם ערקו.

לאחר שניקנור וצבאו הגיעו לבית חורון (כ-10 קילומטרים מירושלים), הוא הקים מחנה והמתין לתגבורת ועסק בהכנת צבאו לקרב.

בקרב שהתחולל סמוך למקום זה, תקף צבאו של יהודה המכבי, שכלל כ-3,000 חיילים, את צבאו של ניקנור בהפתעה, והנחיל לו מפלה קשה. ניקנור נהרג. ידו הימנית וראשו הובאו לתצוגת ראווה לירושלים. צבאו של ניקנור נס משדה הקרב, ויהודה שלח את חיליו הקלים לדלוק אחריהם על מנת להגביר את מספר אבדותיהם.

יום ניצחון זה נקבע כחג בשם "יום ניקנור" בי"ג באדר, על פי מגילת תענית, אך מכיוון שנפסקה ההלכה ש"בטלה מגילת תענית", הוא אינו נחוג יותר.

בברייתא בירושלמי על מסכת יומא נטען ששער ניקנור קרוי על שם ניקנור (הברייתא אינה מופיעה בירושלמי לפנינו אך כך מצטטה רבי שלמה שיר-ליאון, ראו מלאכת שלמה לשקלים פ"ו מ"ג):

"למה נקרא שמו שער ניקנור? שפעם אחת עלה ניקנור סרדיוט ממלכי יונים וחנה כנגד שער ניקנור והיה מניף ידו על בית המקדש ואמר: 'אימתי תיפול העיר הזאת והבית הזה בידי ואהרסנה?' וכשגברה יד בית חשמונאי ונצחום, תפשוהו וקצצו ידיו ורגליו ותלוהו לפני השער וקראו שמו שער ניקנור".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רומן וילק, "ההתעללות בגופת ניקנור", סידרא ח, 1992, עמ' 53–57.