ניקרגואה נגד ארצות הברית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הרפובליקה של ניקרגואה נגד ארצות הברית של אמריקה הוא תיק שהתנהל בשנת 1986 בפני בית הדין הבינלאומי לצדק. בית הדין פסק לטובת ניקרגואה ונגד ארצות הברית. כחלק מפסק הדין, בית המשפט פסק פיצויים לניקרגואה. בית הדין קבע כי ארצות הברית הפרה את החוק הבינלאומי בכך שתמכה בלוחמי הגרילה של הקונטראס במלחמתם נגד ממשלת ניקרגואה ועל ידי מיקוש נמלי ניקרגואה.

סמכות בית הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענתה של ארצות הברית התבססה על כך שהסכמתה הקבועה להישפט בפני בית הדין מסויגת, והיא אינה חלה על סכסוכים הנוגעים ליישום אמנות (במקרה זה, סעיף 2(4) למגילת האומות המאוחדות בעניין שימוש בכוח). בית הדין הבינלאומי לצדק היה מוסמך לשפוט על פי הדין המנהגי ועל פי אמנת הסחר בין 2 המדינות בלבד.

ארצות הברית טענה כי ישנה זהות בין המשפט המנהגי לבין סעיף 2(4) למגילת האומות המאוחדות, ועל כן לא ניתן להעלות על הדעת כי בית הדין יוכל לשקול את חוקיותו של השימוש באמור בכוח צבאי מבלי להתייחס לסעיף 2(4) למגילת האומות המאוחדות שמהווה את המקור. מאחר שהדיון במגילת האומות המאוחדות אינו במסגרת סמכות בית הדין (בשל הסתייגות ארצות הברית) - טענה ארצות הברית כי בית הדין חסר סמכות שיפוט.

בית הדין פסק כי יש לו סמכות לדון במקרה מתוקף סעיף 36 לאמנה בין ניקרגואה לארצות הברית המעניקה לבית הדין סמכות שיפוט (compulsory jurisdiction) ומתוקף חוקת בית הדין בשל הסכמת הצדדים הקבועה. לאור החלטה זו, סירבה ארצות הברית להשתתף בהליך.

בעקבות החלטת זו – הסירה ארצות הברית את הסכמתה להישפט בפני בית הדין הבינלאומי לצדק (לאחר 40 שנות הסכמה).

טענות ההגנה של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענת ההגנה המהותית של ארצות הברית, שהסתפקה בטיעונים בכתב ולא הופיעה בפני בית הדין, הייתה כי מעשיה נעשו לאור התקפה מזוינת של ניקרגואה כנגד אל סלוודור ובמסגרת זכותה של אל סלוודור להגנה עצמית קולקטיבית. כמו כן, ארצות הברית טענה כי ניסתה "למתן" צעדי הקונטראס.

בית הדין דחה טענה זו בקביעה כי מעשיה של ניקרגואה היוו הפרה של עיקרון אי ההתערבות, והאיסור על שימוש בכוח אבל לא נחשבו כתקיפה מזוינת שמצדיקה צעדי הגנה עצמית (כנדרש בסעיף 51 למגילת האומות המאוחדות). על כן, טענת ה"הגנה עצמית הקולקטיבית" לא עומדת לזכות ארצות הברית.

בית הדין קבע כי במדה שאל סלוודור ראתה בעצמה מותקפת על ידי ניקרגואה הייתה צריכה להכריז על כך. כמו כן, צעדי הגנה עצמית קולקטיבית יכולים להיות מופעלים אך ורק לבקשת מדינה שהותקפה, ולא כיוזמה עצמאית של מדינה שלישית.

פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הדין קבע בפסק דינו כי ארצות הברית הפרה את מחויבותיה תחת המשפט המנהגי הבינלאומי לא להשתמש בכוח כנגד מדינה אחרת, לא להתערב בענייניה, לא לפגוע בריבונותה, לא לפגוע בסחר הימי השלו ובניגוד למחויבויותיה תחת סעיף XIX של אמנת הידידות, המסחר והניווט בין הצדדים שנחתמה במנגואה (בירת ניקרגואה) ב-21 בינואר 1956.

בית הדין קבע כי ארצות הברית צריכה לפצות את ניקרגואה בגין פעולותיה הבלתי חוקיות. ארצות הברית מסרבת לשלם, ומנעה באמצעות זכות הווטו קבלת החלטות בעניין זה על ידי מועצת הביטחון. העצרת הכללית של האומות המאוחדות קראה לארצות הברית בהחלטה לא מחייבת, לקיים את פסק הדין.