ניקרגואה נגד ארצות הברית

ניקרגואה נגד ארצות הברית

מידע החלטה
ערכאה	בית הדין הבינלאומי לצדק
תאריך החלטה	יוני 1986
החלטה
ארצות הברית הפרה את החוק הבינלאומי ותפצה את ניקרגואה

הרפובליקה של ניקרגואה נגד ארצות הברית של אמריקה הוא תיק שהתנהל בשנת 1986 בפני בית הדין הבינלאומי לצדק על רקע תמיכת של ארצות הברית בלוחמי הגרילה הקונטראס במלחמתם נגד ממשלת ניקרגואה ועל מיקוש נמליה של המדינה. בית הדין קבע כי ארצות הברית הפרה את המשפט הבינלאומי ופסק שתשלם פיצויים לניקרגואה, אך ארצות הברית סירבה לשלם ובסופו של דבר ניקרגואה ויתרה על דרישתה.

סמכות בית הדין

סמכותו של בית הדין מותנית בהסכמת המדינה הנתבעת. על פי סעיף 36(2) לחוקת בית הדין, מדינה רשאית להודיע מראש על הסכמתה לסמכות בית הדין, ותחול אם המדינה התובעת בעצמה הסכימה לסמכות. הן ארצות הברית והן ניקרגואה הודיעו על הסכמתן לסמכות בית הדין (ארצות הברית ב-1946, ניקרגואה ב-1929).

עם זאת, ארצות הברית טענה שלבית הדין אין סמכות לדון בתביעה, בהסתמך על הסתייגות שהיא צירפה להסכמתה. על פי ההסתייגות, ההסכמה להתדיין בפני בית הדין אינה חלה על סכסוכים הנוגעים ליישום אמנות רב-צדדיות, אם ההכרעה עשויה להשפיע על מדינות שאינן משתתפות בהליך (במקרה זה, איסור השימוש בכוח והזכות להגנה עצמית על פי מגילת האומות המאוחדות). בית הדין קבע כי ההסתייגות הזו אכן מונעת התדיינות על פי מגילת האו"ם, כיוון שדיון זה עשוי להשפיע על אל סלוודור, אך קבע כי הוא אינו מנוע מלדון בסכסוך בהתאם למשפט הבינלאומי המנהגי וככל שהוא נוגע לאמנת הסחר הדו-צדדית בין ניקרגואה לארצות הברית.

ארצות הברית טענה כי ישנה זהות בין האיסור המשפט המנהגי לבין האיסור בסעיף 2(4) למגילת האומות המאוחדות, ועל כן לא ניתן להעלות על הדעת כי בית הדין יוכל לשקול את חוקיותו של השימוש באמור בכוח צבאי מבלי לדון בסעיף 2(4) למגילת האומות המאוחדות. אלא שכאמור, דיון זה אינו בסמכותו של בית הדין בשל ההסתייגות. בית הדין קבע שלאיסור השימוש בכוח במשפט המנהגי יש קיום בנפרד מהאיסור שבמגילת האו"ם, ולכן יש לו סמכות לדון בטענה על הפרת האיסור גם נוכח ההסתייגות.

בעקבות החלטה זו סירבה ארצות הברית להמשיך להשתתף בהליך. בנוסף לכך היא משכה ארצות הברית את הסכמתה להישפט בפני בית הדין.

טענות ההגנה של ארצות הברית

טענת ההגנה המהותית של ארצות הברית, שהסתפקה בטיעונים בכתב ולא הופיעה בפני בית הדין, הייתה כי מעשיה נעשו לאור התקפה מזוינת של ניקרגואה כנגד אל סלוודור ובמסגרת זכותה של אל סלוודור להגנה עצמית קולקטיבית. כמו כן, ארצות הברית טענה כי ניסתה "למתן" את צעדי הקונטראס.

בית הדין דחה טענה זו בקביעה כי הגם שמעשיה של ניקרגואה היוו הפרה של עיקרון אי ההתערבות והאיסור על שימוש בכוח, הם לא נחשבו כתקיפה מזוינת שמצדיקה צעדי הגנה עצמית (כנדרש בסעיף 51 למגילת האומות המאוחדות). על כן, טענת ה"הגנה עצמית הקולקטיבית" לא עומדת לזכות ארצות הברית.

בית הדין קבע כי במדה שאל סלוודור ראתה בעצמה מותקפת על ידי ניקרגואה הייתה צריכה להכריז על כך. כמו כן, צעדי הגנה עצמית קולקטיבית יכולים להיות מופעלים אך ורק לבקשת מדינה שהותקפה, ולא כיוזמה עצמאית של מדינה שלישית.

פסק הדין

בפסק הדין, שניתן ביוני 1986, קבעה דעת הרוב של 12 שופטים שארצות הברית הפרה את מחויבותיה תחת המשפט המנהגי הבינלאומי לא להשתמש בכוח כנגד מדינה אחרת, לא להתערב בענייניה, לא לפגוע בריבונותה, לא לפגוע בסחר הימי השלו ובניגוד למחויבויותיה תחת סעיף XIX של אמנת הידידות, המסחר והניווט בין הצדדים שנחתמה במנגואה (בירת ניקרגואה) ב-21 בינואר 1956.

בית הדין קבע כי ארצות הברית צריכה לפצות את ניקרגואה בגין פעולותיה הבלתי חוקיות. ארצות הברית מסרבת לשלם, ומנעה באמצעות זכות הווטו קבלת החלטות בעניין זה על ידי מועצת הביטחון. העצרת הכללית של האומות המאוחדות קראה לארצות הברית בהחלטה לא מחייבת, לקיים את פסק הדין.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ניקרגואה נגד ארצות הברית בוויקישיתוף