נישואים ביהדות בוכרה

נישואים ביהדות בוכרה הם בדרך כלל פנים-עדתיים, בין יהודים בוכרים לבין עצמם. המנהגים הכרוכים בנישואים אלו מתקיימים בישראל והתקיימו בעבר, בבוכרה ההיסטורית (מרכז אסיה).

לנישואים קודם שידוך, ונהוג שהורי החתן שולחים שדכן להורי הכלה. כאשר שני הצדדים מגיעים להסכם, מתבצע טקס האירוסין, ה-"שירין-חורי" או ה-"ק'אן-חורי" (מילולית: אכילת ממתקים/סוכריות). לאחר מכן מתבצע טקס הנישואין – ה"קידוש".

בימי קדם קיימו יהודי בוכרה, כשאר עדות ישראל, את מנהגי הייבום והחליצה ("חליצו").

לפני שלטון הסובייטים במרכז אסיה, הרוב המוחלט של הנישואין היו מונוגמיים, למרות שהיו מקרים של גברים שנשאו שתי נשים. בדרך כלל אלה היו גברים עשירים או כאלה שהאישה הראשונה שלהם הייתה עקרה.

בימים עברו, היו מקיימים אירוסין בגילאים מוקדמים, ואף מארסים ילדים בעריסתם.

לאחר האירוסין, התקיים טקס ה"ק'ודו-ביני", מפגש הורי החתן והכלה, שם החתן ראה לראשונה את פני הכלה, "רו-בינוטי" (ראיית הפנים). בשבת שלפני החתונה סקרו את הנדוניה של הכלה ונערכה מסיבה לכבוד הכלה. משפחת החתן נתנה מוהר עבור הכלה, "קאלין", אך הנדוניה הייתה בדרך כלל גדולה יותר מהמוהר. ביום ראשון הכלה נלקחה למקווה, וביום שני התבצע טקס ה"ק'וש-צ'ינון", סידור הגבות של הכלה בפעם הראשונה. ביום שלישי נכתבה הכתובה (ה-"כתובו"). ביום רביעי התבצע טקס הנישואין עצמו, על ידי רב, תחת החופה (ה-"חופו"). מיד לאחר מכן התקיימה ה-"טוי", מסיבת החתונה. במרכז אסיה מסיבת החתונה הייתה נפתחת ב"אלאנגא" - מדורה לא גבוהה - לקראת כניסתה הראשונה של הכלה לבית החתן. בשבת שלאחר החתונה חגגו את "שבת חתן", באירוח אצל משפחת החתן.

בעלי השמחה ומקורביהם לבשו בדרך-כלל את הג'ומה, ז'קט מרשים ועשיר העשוי לרוב בעבודת יד, עשוי מבד קטיפה בצבע בוהק וחזק ועליו רקום עיטורי זהב.

יחס הקהילה לנישואים בין עדתיים: מכובדי, זקני ורוב בני הקהילה הבוכרית רואים בנישואים בין עדתיים ומחוץ לעדה הבוכרית כדבר שלילי שאינו מתקבל בקהילה, ולרוב זוכה להתנגדות וביטול מצד ההורים. בנוסף, כיום נישואים בין בני-דודים בקהילה עדיין נחשבים לדבר מקובל.

לקריאה נוספת

• דן בניה סרי, חתונה בוכרית, הוצאת כתר, 2006

קישורים חיצוניים

• מסורת של יהודי בוכרה(הקישור אינו פעיל) מתוך ספרו של רוברט פנחסוב "יהודי בוכרה" (מאמרים), אתר אסיה-ישראל