נישואים בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חתן עונד טבעת נישואין לכלתו

טקסי הנישואים בישראל נערכים על ידי איש דת אשר הוסמך לבצע אותם על ידי אחת מהרשויות הדתיות בישראל אליה משתייכים שני בני הזוג. המערכת הקיימת כיום בישראל מבוססת על בתי דין של קהילות דתיות מוכרות - שריד מתקופת האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל שלא השתנה במהלך תקופת המנדט הבריטי[1] וגם לא לאחר הקמת מדינת ישראל. מערכת זו נמצאת בשימוש גם במספר מדינות מוסלמיות באזור המזרח התיכון.

חוק גיל הנישואין מתיר נישואים רק לאחר ששני בני הזוג הגיעו לגיל 18 שנה (בנסיבות מיוחדות רשאי בית המשפט להתיר נישואים בגיל צעיר יותר). בשנת 2008 נישאו בישראל 50,038 נשים, 44,870 מהן נישאו לראשונה. הגיל הממוצע של נשים שנישאו לראשונה עמד על 24.7, גידול של 2.3 שנים מאז 1980‏[2].

רישום וסמכויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסמכות הדתית לביצוע טקסי נישואים של יהודים היא הרבנות הראשית לישראל. הסמכויות הדתיות הנוצרית, המוסלמית והדרוזית בישראל, מסדירות את טקסי הנישואים והגירושים של הרשומים בקהילותיהן. אין היתר חוקי לקיום טקסי נישואים בין זוגות המשתייכים לשתי דתות שונות או בקרב דתות שאינן מוכרות על ידי המדינה, ויהודים בפרט מוגבלים לנישואים וגירושים על פי ההלכה היהודית[3].

אחד מתחומי האחריות של משרד הפנים בישראל הוא הרישום של טקסי הנישואים.

מדינת ישראל מתנה רישום של בני זוג כנשואים בכך שהנישואים יערכו בטקס דתי מוכר, או בתנאי שהזוג מוכר כנשוי במדינה אחרת. סוגיית הנישואים האזרחיים היא סוגיה מהותית שנידונה רבות בישראל, בעיקר בקרב האוכלוסייה החילונית, כמו גם בקרב הזרמים היהודיים-דתיים הלא-אורתודוקסיים.

חוק גיל הנישואין אוסר על נישואים בטרם מלאו לשני בני הזוג 18 שנה, אלא במקרים מיוחדים בהם רשאי בית משפט לענייני משפחה לתת לכך היתר החל מגיל 16. למרות שעריכת נישואים בגיל צעיר יותר מהווה עבירה פלילית, בדיעבד החוק מכיר בהם כשהם תקפים לפי הדין הדתי הרלוונטי.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה העות'מאנית, ששלטה בארץ ישראל עד לשנת 1917, לא הכירה כלל בדין חילוני בענייני אישות. כל ענייני הדת והמעמד האישי באותה העת, שכללו בין היתר גם נישואים, היו באחריותם של בתי הדין המוסלמיים ובתי דין שהשתייכו לדתות מוכרות אחרות - מערכת שהייתה ידועה גם בשם "מילט". בהתאם לאמנות שהסדירו את מתן הזכויות לנתינים הזרים הותר רישום של נישואים וגירושים בקונסוליות הזרות בארץ ישראל. כל הסוגיות הדתיות של האוכלוסייה היהודית טופלו באותה העת על ידי חכם באשי ובתי הדין הרבניים.

עם התחלפות השלטון העות'מאני בשלטון המנדט הבריטי, קיבלו ענייני המעמד האישי הסדר חוקי בדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, ששמר בעיקרו על ההסדר הטורקי בשינויים מסוימים. דבר המלך, וחקיקה מנדטורית נוספת כגון פקודת הירושה, קבעו אחת-עשרה עדות מוכרות: מוסלמים, יהודים, ותשע עדות נוצריות[4], שהן גוונים של הנצרות הקתולית והנצרות האורתודוקסית. החוק הותיר מחוץ להסדר ה"מילט" את כל התושבים שלא היו חברים בעדות המוכרות הללו, ונישואים שנערכו בארץ ישראל מחוץ לעדות הדתיות המוכרות לא זכו להכרה. נישואים קונסולריים נשארו מקובלים בתקופת המנדט הבריטי וגירושים אזרחיים שנערכו במדינות אחרות נרשמו וזכו להכרת רשויות המנדט. הפקודה המנדטורית נחקקה לצורך רישום הנישואין‏[5], אך לא לצורך קביעת האופן בו הנישואים יערכו.

שאלת הדרך שבה ייערכו הנישואים נותרה פתוחה. המחוקק העות'מאני, ובעקבותיו המחוקק המנדטורי, לא העלו באותה העת מצב שבו אדם המשתייך לעדה דתית מוכרת ירצה להינשא בטקס לא דתי בתוך אותה עדה, ולכן לא הסדירו את העניין. כן נטען כי המונח "ענייני נישואין", המקנה לבית משפט דתי סמכות לפי סעיף 55 לדבר המלך, אינו חל, שכן אין המדובר בסכסוך או בתביעה. פקודה מנדטורית בשם "פקודת הנישואים והגירושין (רישום)"‏[6] הסדירה את רישום הנישואים והגירושים, אך לא את האופן שבו ייערכו. בפועל פורשה החקיקה כאילו בישראל, למעשה עד לשנת 1953 שבה נחקק חוק בתי הדין הרבניים, לא הייתה כל דרך לערוך נישואים פרט לנישואים דתיים‏[7].

כיום קבוצת האוכלוסייה של התושבים והאזרחים שאינם משתייכים לעדה דתית מוכרת ולכן מנועים מלהינשא בישראל מונה בעיקר עולים חדשים וילדיהם שעלו לישראל במהלך העשורים האחרונים. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לשנת 2004 כ-265,000 אנשים בישראל הם חסרי סיווג דתי.

הקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חופה וקידושין
יוסף ישראלס, 1903: חתונה יהודית

בשנת 1947 הגיעו דוד בן-גוריון והסתדרות אגודת ישראל להסכם לפיו הממשלה שתקום בישראל תעשה כל שביכולתה כדי "למנוע פילוג בית ישראל לשניים". התחייבות זו תורגמה לאחר קום המדינה להחלטה כי סוגיות המעמד האישי בישראל, בהן נישואים, ימשיכו להיות בסמכותן הבלעדית של הרשויות הדתיות. ההסכם, שזכה בהמשך לכינוי "הסכם הסטטוס קוו", ממשיך להתקיים בפועל גם היום ללא שינוי למרות הממשלות הרבות שהתחלפו מאז.

עם חקיקת ההסכם הקואליציוני הראשון, בין מפא"י ובין המפלגות הדתיות, נכללה הסכמה זו בהסכם‏[8].

תחת הסכם זה, מערכת בתי הדין של הדתות המוכרות שהתקיימה במהלך תקופת המנדט הבריטי תמשיך להתקיים, כאשר השייכות של אדם לעדה היהודית תקבע לפי שייכותו לגוף שנקרא "כנסת ישראל", ארגון התנדבותי שניהל רישום של האוכלוסייה היהודית המשתייכת אליו. ככל הנראה באותה העת לא היו קיימים בקרב הציבור היהודי בארץ ישראל מחלוקות לגבי הסוגיה "מיהו יהודי". יהודים יכלו לבחור שלא להירשם ל"כנסת ישראל". חברי אגודת ישראל למשל, בחרו שלא להירשם.

לפני 1953 בתי הדין של "כנסת ישראל" היו בעלי הסמכות הדתית לניהול ענייני המעמד האישי בקרב האוכלוסייה היהודית שהייתה רשומה עמם. המצב החוקי שהיה קיים עד אז, בו סמכות בית הדין הרבני לא השתרעה על כל האוכלוסייה היהודית, אלא רק על אלו הרשומים ב"כנסת ישראל", יצר קשיים פוליטיים וקשיים משפטיים שונים. המצב המשפטי הלא ברור וההבטחה הקואליציונית הביאו לחקיקתו של חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953. החוק קבע בסעיף 1 כי "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים." ובסעיף 2 כי "נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה".

משמעותה של חקיקה זו הייתה כי משנת 1953 ואילך בתי הדין הרבניים הפכו לסמכות הבלעדית הרשאית לערוך את הנישואים והגירושים בקרב האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל. חקיקה זו זכתה לשבחים מפי הציבור הדתי בישראל, ולביקורת חריפה מפי הציבור החילוני בישראל. יוצאי הדופן היחידים לחקיקה היו טקסי הנישואים האזרחיים שנערכים בחו"ל, הזוכים להכרה בישראל. חקיקה זו נחשבת לבסיס הסטטוס קוו בין הציבור הדתי לציבור החילוני במדינת ישראל.

חוק זה זכה להגנת המחוקק אף כאשר נחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שקבע, בסעיף 10, כי חוק היסוד אינו יכול לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב חקיקתו.

בהתאם לכך הנישואים והגירושים בקרב האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל נמצאים בתחום השיפוט הבלעדי של הרבנות הראשית לישראל, הקובעת אם האדם אכן יהודי בהתאם להלכה. הסטנדרטים של הרבנות והפירושים בסוגיות הללו בדרך כלל משמשים את משרד הפנים הישראלי לצורך רישום של טקסי הנישואים והגירושים שנערכו בישראל.

ההגבלות ההלכתיות המיושמות בישראל אוסרות, למשל, על כהן לשאת גרושה או גיורת (כחלק מאיסורי נישואים לכהן), על עולה להתחתן ללא ביצוע בירור יהדות ועל אדם שהוריו נישאו בחו"ל, להתחתן ללא בירור יהדות.

אף על פי כן, מדינת ישראל מכירה בטקסי נישואים אזרחיים או טקסי נישואים דתיים שנערכו מחוץ לגבולות מדינת ישראל. כתוצאה מכך, זוגות רבים אשר אינם רשאים להתחתן בישראל, או זוגות אשר בוחרים שלא להתחתן במסגרת דתית, טסים למדינה אחרת ומתחתנים שם. נכון לשנת 2000, אחד מכל עשרה ישראלים התחתן בחו"ל, לרוב משום שלא היה רשאי להתחתן בישראל. בקרב 2,230 מן הזוגות שהתחתנו בחו"ל, שני בני הזוג היו ישראלים, בעוד שבקרב 3,660 הזוגות האחרים בן זוג אחד היה ישראלי והאחר לא‏[9].

הקהילה המוסלמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב המוסלמים בישראל הם ערבים סונים.

בשנת 1921, שנה לאחר הקמת המנדט הבריטי, מינה הנציב הבריטי הרברט סמואל את אמין אל-חוסייני למופתי של ירושלים. בשנת 1922 הקימו הבריטים את המועצה המוסלמית העליונה כסמכות הדתית המוסלמית במהלך תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל ואמין אל-חוסייני מונה לעמוד בראשה. המועצה פורקה בשנת 1948 על ידי ירדן, אך הוקמה מחדש בשנת 1967 בירושלים לאחר מלחמת ששת הימים.

טקסי הנישואים המוסלמיים בישראל מנוהלים בהתאם לחוק ולמנהגים המוסלמים, ונישואים בין חברי קהילות דתיות שונות אינם מורשים.

בתי הדין השרעיים עוסקים בסוגיות המעמד האישי של חברי הקהילה המוסלמית בלבד.

הקהילה הנוצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: כל תיקון בניסוח משאיר סתירות פנימיות. למשל, הנצרות הקתולית=הכנסייה הקתולית הרומית.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

מבין כלל זרמי הנצרות הקתולית והנצרות האורתודוקסית, מדינת ישראל מכירה בטקסי הנישואים של תשע כנסיות:

הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, הכנסייה הקתולית הרומית, הכנסייה הגריגוריאנית-ארמנית, הכנסייה הארמנית-קתולית, הכנסייה הסורית-קתולית, הכנסייה האוניאטית, הכנסייה היוונית-קתולית, הכנסייה המארונית והכנסייה הסורית-אורתודוקסית.

ישנם גם הסדרים פורמליים עבור כנסיות נוצריות שונות פרוטסטנטיות, כגון הכנסייה האנגליקנית.

הקהילה הדרוזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרוזים לא הוכרו כעדה מוכרת הנפרדת מן העדה המוסלמית עד שנת 1957. בשנת 1962 נחקק חוק בתי הדין הדרוזים, שנתן גושפנקה חוקית למערכת בתי הדין הדרוזים, המקבילה לבתי הדין הרבניים והשרעיים, ולבתי הדין של העדות הנוצריות השונות‏[10].

המחלוקות בשאלת הנישואים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסדר הקיים בנוגע לנישואים בישראל שנוי במחלוקת בכמה היבטים, הנוגעים למעמדם של בני העדות הלא מוכרות וזרמים שונים בתוך העדות, והיעדרם של מגנונים להסדרת נישואים בין-דתיים או נישואים אזרחיים בישראל. התומכים בהסדר רואים בו הכרח שנועד למנוע את פיצולו של עם ישראל, בעוד מתנגדיו טוענים כי הוא מהווה פגיעה חמורה בזכויות האזרח.

החוק מכיר רק בחלק מהעדות כעדות שיכולות לנהל טקסי נישואין וגירושין. משכך, בני דתות שונות, ובהם למשל הנוצרים הפרוטסטנטים, אינם יכולים לקיים טקסים כאלה בישראל. בנוסף, ככל שמדובר ביהודים, מאחר שעל הנישואים והגירושים מופקדת הרבנות הראשית, בעלת האוריינטציה האורתודוקסית, אין בפועל אפשרות לקיום טקסי נישואין וגירושין בעלי אופי קונסרבטיבי או רפורמי. כמו כן, הנחיות מדינת ישראל אינן מאפשרות עריכת טקסי נישואים בין-דתיים, ואוסרות על רשמי הנישואים המוסלמים להשיא מוסלמים ליהודיות ונוצריות ללא שאלה המירו את דתן לאסלאם. כלל זה יכול לעתים להביא לאבסורד: אם אישה יהודיה נישאת לגבר מוסלמי בטקס שנערך על ידי קאדי, הם מוכרים כנשואים על פי הדין המוסלמי (המאפשר נישואים של גבר מוסלמי לאישה יהודיה או נוצרייה ללא צורך בהמרת דתה) אך לא מוכרים כנשואים על פי הדין היהודי. יוצא אפוא, שלפי הדין האישי של הצדדים, שהוא החוק במדינת ישראל לענייני נישואים וגירושין, הגבר נחשב לנשוי בעוד היא נחשבת רווקה‏[11]. למעשה, האפשרויות העומדות בפני בני דתות שונות המעוניינים להינשא הן נישואים בחו"ל או המרת דת, שהיא הליך שעשוי להיות ממושך (במקרה של גיור) או בלתי אפשרי (במקרה שמדובר בדרוזים).

בעיות אלה התגברו במהלך שנות ה-90, כאשר אוכלוסייה גדולה של עולים שאינם יהודים לפי ההלכה ואינם משתייכים לאף אחת מהעדות הדתיות המוכרות בישראל, היגרה לישראל במסגרת חוק השבות, והיו מנועים מלהינשא בישראל הן ליהודים והן בינם לבין עצמם. נכון לשנת 2009 היו בישראל כ-300,000 אזרחים חסרי מעמד דתי‏‏[12].

לאורך השנים נשמעו בישראל קריאות לאפשר נישואים אזרחיים, כמקובל בדמוקרטיות מערביות אחרות. הסדר כזה יכול לתת מענה לבעיות הנוגעות לבני העדות הלא-מוכרות, בני הזרמים הלא-אורתודוקסיים ביהדות ואלה המעוניינים בנישואים בין-דתיים. בנוסף, יוכלו כך להינשא מי שמנועים להינשא בשל הדין הדתי החל עליהם (כגון פסולי חיתון לפי ההלכה היהודית). בנוסף לטענות הפרקטיות בעד האפשרות לקיים נישואים אזרחיים, מועלות גם התנגדויות למצב הקיים מטעמים עקרוניים, שבעיקרם נסובים סביב הטענה לפיה העובדה שניתן לקיים רק נישואים דתיים מהווה כפייה דתית ופוגעת בחופש הדת ובחופש מדת[13]. לשיטתם של המתנגדים להסדר הקיים, פגיעה זו עומדת בסתירה לסעיף 16(1) של ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, לפיו זכותם של מי שהגיעו לגיל הנישואים להינשא ולהקים משפחה ללא הגבלה שמקורה בגזע, בלאום או בדת, וכן את מגילת העצמאות, בה נאמר כי מדינת ישראל "תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין"‏[14]. טיעון עקרוני נוסף נגזר מההתנגדות העקרונית לדין הדתי המהותי, ובפרט לדין ההלכתי היהודי. המתנגדים מטעם זה טוענים כי הדין היהודי מפלה נשים במגוון דרכים, בהן עגינות ודין מורדת על בעלה, שאינם מוחלים באופן זהה על גברים. בנוסף, נשים אינן יכולות לכהן כמסדרות קידושין וכדיינות בבית הדין הרבני. לפיכך, יוסי ביילין כתב שיש למחוק את הכתם של חקיקה דתית מחוקי המדינה.

מנגד, רבים אחרים רואים בהסדר הקיים, המחייב קיום נישואים דתיים בלבד באמצעות הרבנות, הכרח לשם שמירה על אחדות עם ישראל. לדברי הרב שמואל אליהו, אם ייצאו הנישואים מסמכותו של בית הדין הרבני, חלק מהעם יינשא בנישואים אזרחיים למרות שאינם מתנגדים לדת באופן עקרוני. לזוגות אלו עשוי להיות בשלב זה או אחר רצון שנישואיהם יחולו 'כדת משה וישראל', ולפיכך יחולו מאליהם קידושי ביאה. בני זוג אלו שיפרדו בהמשך החיים בהליך אזרחי, לא ידעו שהם נשואים על פי ההלכה, אך צאצאים שיהיו לאישה מגבר אחר יחשבו לממזרים ופסולים לנישואים. מצב זה יוביל במשך השנים לריבוי ספקות ולפיצול עם ישראל לשתי סיעות שעל פי הדין הדתי אינן כשרות להינשא זו לזו. בדבריו מסתמך הרב אליהו על הכמות ה"מבהילה", כלשונו, של פסולי חיתון המתווספים מדי שנה בקהילות יהודיות בחו"ל‏[15]. זרח ורהפטיג טען כי ההסדר "מבטיח את השלמות הפיזית של האומה, ואת יציבותה של המשפחה היהודית". לטענתו, "הכנסת נישואים וגירושים אזרחיים עם אפשרות של נשואי תערובת - עלולה לבטל את המושג של מדינה יהודית"‏[16]. גם במכתב הסטטוס קוו מ-1947 אומצה גישה זו, ונקבע בו כי "כל חברי ההנהלה מעריכים את רצינות הבעיה וקשייה הגדולים, ומצד כל הגופים שהנהלת הסוכנות מייצגת, ייעשה כל מה שאפשר למען ספק בנידון זה את הצורך העמוק של שלומי הדת, למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשניים". גם ראש הממשלה דוד בן-גוריון, השמיע נימוק זה בדיון בממשלה עם אישורו של חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), אף שהוא עצמו נישא בשנת 1917 בנישואים אזרחיים‏[17].

לא הכל מקבלים את הטענות בדבר חשש מפילוג עם ישראל. ישעיהו ליבוביץ' טען כי מאחר שעל פי ההלכה נישואים אזרחיים אינם תקפים, ממילא אין חשש מבעילת אשת איש ומממזרות. עוד טען ליבוביץ' כי גם כיום לא ייתכנו נישואים בין מי שכפוף לדיני טהרת המשפחה לבין מי שאינו כפוף להם, ולכן החשש מפילוג מגוחך, כלשונו. כן טען כי הממסד הרבני אינו יכול לבחון את הסוגיה באופן אובייקטיבי, מאחר שיש להם אינטרס בדבר‏[18]. באשר לטענה בדבר אופיה היהודי של מדינת ישראל, טענה רות גביזון כי "היהודיות של המדינה אינה מחייבת ואינה מצדיקה מונופולין דתי, בוודאי מונופולין אורתודוקסי, על הנישואין"[13].

סקרי דעת קהל שנערכו בקרב ישראלים יהודים בשנות ה-90 ובעשור הראשון של המאה ה-21 מצביעים על כך שרובם תומכים בקיום נישואים אזרחיים בישראל‏[19][20][21][22], אך יחד עם זאת רובם גם היו מעדיפים להינשא בטקס אורתודוקסי‏[19][23][22]. לפי סקר שנערך בהזמנת עמותת צֹ‏הר בשנת 2004, הסיבה הנפוצה ביותר להחלטה שלא להינשא באמצעות הרבנות הייתה "יחס שלילי או אכזבה מהרבנות", ואחריה רצון לשוויון, היותם של הנשואים פסולי חיתון ושאיפה ל"גישה ליברלית ונוחה יותר"‏[24].

ניסיונות להסדרת חלופות לנישואים דתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפעמים שבהם הובאה בפני בית המשפט העליון עתירה ממנה משתמע בצורה זו או אחרת כי בית המשפט ייצור מוסד של נישואים אזרחיים, סירב בית המשפט לעשות כן, וקבע כי זהו עניינו של המחוקק‏[25][26][27]. במקרה בו ביקש אדם להכריז עליו כ"חסר אמונה דתית", על מנת שבית המשפט יוכל להכיר בנישואיו "על פי המשפט המקובל", דחה בית המשפט את טענתו‏[28]. בפעמים היחידות שבהן התערב בג"ץ, וקבע כי יש להכיר בטקס נישואים פרטי שנערך בין כהן לגרושה, נעשה הדבר תוך הסתמכות על הכלל הדתי שקובע כי נישואים אלו אסורים מלכתחילה אך תקפים‏[29]. המשפטן אריאל רוזן-צבי ראה בהימנעות זו תופעה חיובית, שכן לשיטתו, על בית המשפט להימנע מהכרעה במאבקים אידאולוגים, ולא לפגוע בשלד המרכזי של הדין הדתי שנקבע על ידי המחוקק כהסדר מחייב‏[30].

מוסדות חלופיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הזמן התפתחו מספר מוסדות חלופיים שבאו לאפשר לאנשים הנמנעים מחתונה רבנית, או שאינם כשירים להינשא ברבנות, מעמד של זוג נשוי או מעמד דומה לו.

החתונה בחוץ לארץ, ובמיוחד בקפריסין ובפראג, הפכה לפתרון זמין ונוח לישראלים רבים. כן גילו עורכי הדין כי בפרגוואי אין כל צורך בנוכחות במדינה או בזיקה כלשהי אליה על מנת להינשא בה כדין, ו"נישואי פרגוואי" או "נישואים באמצעות הדואר" הפכו אף הם לטקס מוכר. ממחקר שנערך בנושא‏[31] עולה כי בשנת 2000 נישאו בחו"ל כ-8,100 ישראלים, המהווים כ-9.5% מכלל הישראלים שנישאו באותה שנה. 41% מהישראלים שנישאו בחו"ל באותה שנה עשו זאת בקפריסין, והאחרים בחבר המדינות, בארצות הברית ובמדינות אחרות. חלק קטן מאותם ישראלים נישאו לבני זוג שאינם ישראלים, או כאלה הגרים בישראל אבל אינם רשומים במרשם האוכלוסין. כ-42% מהישראלים שנישאו בחו"ל בשנת 2000 היו העולים מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים (פי 6 ממשקלם בקרב היהודים הנישאים בישראל). שליש מהם אינם מסווגים לפי דת על פי הגדרת משרד הפנים, ולכן נבצר מהם (ומבני זוגם היהודים, במקרה שישנם) להינשא בתחומי ישראל. למעלה מ-1,200 יהודים ילידי ישראל ויהודיות ילידות ישראל נישאו זה לזו בחו"ל בשנת 2000, ולפחות חלקם עשו זאת מתוך בחירה. על אף שמרבית היהודים הנישאים בחו"ל הם רווקים, ישנה נטייה חזקה יותר של גרושים להינשא בחו"ל. גילם של הנישאים בחו"ל גבוה יותר מזה של אלה הנישאים בישראל.

מעמד הידוע בציבור התפתח אף הוא לכלל מוסד רחב, המעניק למחזיקים בו מגוון זכויות בירושה, גמלה, הגנת הדייר וכיוצא בזה. עם זאת, אין מעמדם של ידועים בציבור שווה למעמד נשואים, ויש תחומים רבים בהם ניתנות זכויות לנשואים שאינן ניתנות לידועים בציבור. כך, למשל, סעיף 39(ב) לחוק שירות ביטחון [נוסח משולב] תשמ"ו-1986 קובע פטור משירות צבאי לנשים נשואות; אין פטור דומה לידועות בציבור. יתרה מזו, בעוד שאדם נשוי אינו צריך להוכיח ולהתדיין על היותו נשוי, ידוע בציבור חייב להתדיין באופן פרטני עם רשויות רבות כדי לקבל את זכויות הנשואים. נוסף לכל אלה, מוסד הידועים בציבור מעורר לעתים בעיות ליברליות, שכן בתי המשפט מחילים לעתים את מחויבות הנישואים גם על אנשים שלא נישאו משום שלא רצו לקחת על עצמם מחויבות זו‏[32].

מתוך המתח המובנה שבין מערכת המשפט הישראלית הכללית, ובראשה בית המשפט העליון, ובין מערכת בתי הדין הרבניים, שכלל הציבור היהודי בישראל, גם זה שאינו שומר מצוות, הוכפף אליה בענייני נישואים וגירושים, נחקקו חוקים שבאו לנסות ולהתאים את המערכת הרבנית לנורמות מקובלות של שוויון האישה. החשוב ביניהם הוא חוק שיווי זכויות האישה, תשי"א-1951, שהביא לפסילת נורמות רבות המפלות נשים שהיו נהוגות בבתי דין דתיים, מוסלמים ויהודים כאחד. עם זאת חוק זה קובע במפורש שאין הוא פוגע בדיני איסור והיתר בענייני נישואים וגירושים.

המשפטנית פרנסס רדאי סבורה כי המדובר בניסיונות ל"עקיפת החוק בדרך חוקית", וכי הכורח של אזרח לפנות למדינה זרה על מנת להינשא הופכים את הדרכים החלופיות לפחותות ערך. לטענתה "עצם קיום אלטרנטיבות שוליות אלו מצביע נכוחה על חוסר הכבוד כלפי ערכים חילוניים שמפגינה המערכת המשפטית בישראל"‏[33].

בשנים האחרונות התפתחה תופעה של "טקסי נישואים חילוניים". טקסים אלו כשלעצמם אינם מקנים מעמד של זוג נשוי, אלא באים כתוספת לאקט החוקי - נישואים כדת משה וישראל או נישואי חוץ לארץ - אך הם מעניקים ממד אזרחי חילוני לטקס הנישואים, ממד שנעדר ממנו בטקס המקובל על פי הדת. עם עורכי טקסים אלו נמנים אברי גלעד ויאיר לפיד.

ניסיונות פוליטיים לקדם נישואים אזרחיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעות חוק רבות באו לפתור עניין זה ולנסות להסדיר את מעמדם של פסולי החיתון. כך, למשל, בעקבות האירוע שגרר את פסק דין האח והאחות בסוף שנות ה-60, העלתה סיעת הליברלים העצמאים הצעה שנועדה להתיר נישואים אזרחיים לפסולי חיתון, והדבר גרם למשבר ממשלתי.

מפלגת מרצ ומרכיביה ההיסטוריים, מפ"ם, רצ ושינוי, הובילו מאבק למען נישואים אזרחיים בישראל במשך זמן רב, אך ללא הצלחה רבה. בעקבות הכישלונות החוזרים והנשנים של ההצעות להנהגת נישואים אזרחיים, ניסחו המשפטנים פרופסור שיפמן וד"ר שחר ליפשיץ הצעה לפיה יוקם מסלול זוגיות אלטרנטיבי שיכונה רישום זוגיות. הצעה זו הועלתה בקווים כללים כבר ב-2002, אך קיבלה תאוצה בשנים שלאחריה. הרקע לכך היה הטענה של רבנים אחדים (בכללם הרב הראשי לישראל, הרב שלמה עמאר) שהניכור הרב שיוצר מצב זה לא משרת את האינטרס הדתי הרחב. כחלק מההסכם הקואליציוני בממשלתו השנייה של אריאל שרון, דרשה מפלגת שינוי מציאת פתרון חוקי לבעייתם של אלה שאינם יכולים להינשא בישראל. ועדה שישבה על המדוכה הציעה פתרון שאינו זהה לנישואים אזרחיים, והוא ברית הזוגיות. ועדה זו, שבה היו חברים חברי הכנסת רוני בר-און, יורי שטרן, ניסן סלומיאנסקי ורוני בריזון, שייצגו מפלגות מכל הקשת הפוליטית הדתית, משינוי ועד מפד"ל, הגישה הצעת חוק[34] לפיה יתקיים מעמד נפרד של אנשים שבאו ב"ברית זוגיות", שלא ייקרא "נישואים" אך יעניק זכויות וחובות זה כלפי זה וכלפי המדינה, באופן הדומה ככל האפשר לנישואים. הצעת החוק לא הגיעה להליכי חקיקה מתקדמים. המכון הישראלי לדמוקרטיה אימץ, במסגרת פרויקט "חוקה בהסכמה", נייר עמדה מפורט שנכתב על ידי הד"ר שחר ליפשיץ בנושא ברית הזוגיות, ובו הצעת חוק מפורטת בנושא [1]. גם ועדת החוקה של הכנסת הכריזה שברית הזוגיות הוא הפתרון המועדף עליה במסגרת פרויקט החוקה, אולם בפועל לא ברור מצבו של פרויקט החוקה בישראל.

ביולי 2007 הגיעו שר המשפטים, דניאל פרידמן, והרב הראשי לישראל שלמה עמאר להסכם על הצעת חוק מוגבלת לנישואים אזרחיים בישראל, אשר תחול על נישואים בין אזרחי ישראל שאינם שייכים לעדה דתית מוכרת‏[35]. ובמרץ 2010 אושר בכנסת חוק ברית הזוגיות בנוסח המצומצם שלו, שמאפשר לחסרי דת להשתתף בברית זוגיות עם חסרי דת אחרים.

הכרה חלקית בנישואים אזרחיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בשנת 1951 קבע בית המשפט העליון, בדונו בעניין סקורניק, כי גם נישואים מחוץ לישראל, שנערכו בידי בית דין רבני כדת משה וישראל, מוכרים כנישואים בישראל‏[36]. כן נפסק כי אם לא היה אחד מבני הזוג תושב או אזרח מדינת ישראל בעת הנישואים, והמדינה שבה נערכו הנישואים הכירה בתוקף הנישואים, הרי שעל פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי יש להכיר בתוקף הנישואים.

בשנת 1963 קבע בית המשפט העליון, בדונו בעניין פונק-שלזינגר, כי על פקיד הרישום במשרד הפנים לרשום כנשואים בני זוג שנישאו בנישואים אזרחיים בחוץ לארץ, גם אם בעת הנישואים היו אזרחי מדינת ישראל‏[37]. פסיקה זו פורשה באופן טכני וצר, כרישום לצרכים סטטיסטיים בלבד, שאינו מקנה מעמד אישי של נישואים, שכן אין ברישום כשלעצמו כדי להעיד על תוקפם המהותי של נישואים, והוא מתבצע רק כיוון שהתעודה הזרה המוצגת נחזית לתקפה, ולא מובאות ראיות לסתרה. על כן, השאלה המהותית, דהיינו תוקפם המהותי של נישואים אזרחיים בישראל, המשיכה להוות נושא מחלוקת קשה בין מלומדי משפט ואף שופטים. עם זאת, חרף המחלוקת התאורטית בנושא, פסק הדין בעניין פונק שלזינגר, למרות ניסוחו הטכני לכאורה, מאפשר באופן מהותי לנישאים בנישואים אזרחיים בחו"ל ליהנות ממגוון זכויות אזרחיות הניתנות להם על ידי הרשויות המנהליות בעקבות הרישום במרשם, בלא שהן טורחות לבדוק את טיב הרישום.

בנושא זה חלה התפתחות בפסיקות אחרונות שניתנו על ידי נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק: ראשית, בפסק דין שעסק בבני זוג מעורבים (כלומר מדתות שונות) קבע ברק שלפחות לעניין חוק הירושה יש להכיר בהם כנשואים. נוסף על כך, בפסק דין שניתן בנובמבר 2006[38] קבע ברק כי ההכרה בתוקפם של נישואים אזרחיים שנערכו בחו"ל היא גם מבחינת הצורה וגם מבחינת המהות (הדין העברי), וזאת בעקבות פסיקה של בית הדין הרבני הגדול במקרה זה עצמו, שקבעה כי די בכך שנישואים אזרחיים נערכו בחו"ל, על מנת שבית הדין לא יכיר בזכותם של הנישאים בהם להינשא לאחר, שכן המדובר ב"נישואי בני נוח". בפסק דינו קבע ברק כי לבית הדין הרבני הסמכות להתיר נישואים אלו. הכרה זו נדרשת, לדעת ברק, נוכח ההכרה של המשפט הבינלאומי במעמדה של הזכות לנישואים ולחיי משפחה‏[39].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סימן 51 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל
  2. ^ Selcted Data for international Women's Day 2011
  3. ^ סעיף 2 לחוק שיפוט בתי־דין רבניים התשי"ד 1953 קובע: "נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה". הוראה זו חלה גם לגבי נישואי יהודים שאינם אזרחי ישראל. מכוח סעיף 3 לחוק, מוסמך בית הדין הרבני לדון גם בכל עניין "הכרוך בתביעת הגירושין" על-פי דין תורה
  4. ^ ואלה הן: העדה המזרחית-אורתודוקסית, העדה הלטינית-קתולית, העדה הארמנית-קתולית, העדה הסורית-קתולית, העדה היוונית-קתולית-מלכיתית, העדה הכשדית-אוניטית, העדה המרוניטית, העדה הסורית-אורתודוקסית והעדה הגריגוריאנית ארמנית.
  5. ^ Order-in-Council: "Order of Marriage and Divorce (Registration)".
  6. ^ פקודת הנישואים והגירושין (רישום), באתר "נבו"
  7. ^ י. וינס, "דיני מעמד אישי", בתוך צ. זילביגר (עורך), סדרי שלטון ומשפט בישראל, הוצאת המדפיס הממשלתי, 1954, 311.
  8. ^ חיים כהן, "כפייה דתית בישראל" בתוך ספר ברנזון, כרך ב' - בני סברה, הוצאת נבו, 2000
  9. ^ שחר אילן400 כלות ל-1,000 גברים, באתר הארץ, 18 באוקטובר 2006.
  10. ^ על התפתחות המעמד החוקי של העדה הדרוזית, באתר אימגו
  11. ^ פרנסס רדאי, כרמל שלו, מיכל ליבן-קובי, מעמד האשה בחברה ובמשפט. הוצאת שוקן, 1995
  12. ^ ‏תומר זרחין, ועדת השרים לחקיקה אישרה את הצעת חוק ברית הזוגיות לחסרי דת, באתר הארץ, 19/07/2009‏
  13. ^ 13.0 13.1 יואב ארציאלי, אמנת גביזון-מדן: עיקרים ועקרונות עמ' 33
  14. ^ אביעד הכהן, "נישואין כדת משה ו (מדינת) ישראל", בספר: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010, עמ' 43
  15. ^ מה הבעיה בנישואים אזרחיים?, תשובת הרב שמואל אליהו וויכוח בעקבותיה, אתר כיפה, כא' באייר תשס"ג
  16. ^ צבי שינובר ויצחק גולדברג, ישראל עם וארץ, עמ' 324.
  17. ^ אביעד הכהן, "נישואין כדת משה ו (מדינת) ישראל", בספר: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010, עמ' 68
  18. ^ ישעיהו ליבוביץ' על הפרדת הדת מהמדינה. פורסם לראשונה בירחון "בטרם", בשנת 1959
  19. ^ 19.0 19.1 לוי, לוינסון וכ"ץ, יהודים ישראלים:דיוקן. אמונות, שמירת מסורת וערכים של יהודים בישראל 2000, מכון גוטמן, 2002, עמ' 11, 18 .
  20. ^ סקר: 70% מהציבור בעד נישואין אזרחיים באתר וואלה
  21. ^ 57% מהציבור הישראלי תומך בנישואים אזרחיים, אתר אסימון, 12 בדצמבר 2009
  22. ^ 22.0 22.1 יריב פניגר וגיא בן-פורת, הרוב תומך בנישואים אזרחיים, באתר הארץ, 30 באפריל 2009
  23. ^ אורי פז, למה לפלג את העם?
  24. ^ ‏אילן מרסיאנו, סקר: רק 63% מתחתנים מאהבה, באתר ynet‏, 2 באוגוסט 2004
  25. ^ ע"א 373/72 טפר נ. מדינת ישראל פ"ד כח (2), 7.
  26. ^ בג"ץ 130/66 שגב נ. בית הדין הרבני האזורי צפת, פ"ד כא (2) 505
  27. ^ בג"ץ 693/91 אפרת נ. הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים פ"ד מז (1), 749
  28. ^ ע"א 450/70 רוגוזינסקי נ. מדינת ישראל פ"ד כו (1) 129
  29. ^ בג"ץ 81/69 רודניצקי נ. בית הדין הרבני, פ"ד כד (1) 704
  30. ^ א. רוזן-צבי, "מדינה יהודית ודמוקרטית - אבהות רוחנית, ניכור וסימביוזה - האפשר לרבע את המעגל?" בתוך מדינה יהודית ודמוקרטית, רמות, 1996, עמ' 53
  31. ^ נורית דוברין, "נישואים של ישראלים בחו"ל וחלקם של עולי ברית המועצות לשעבר בתופעה" מגמות מד (3), 2006, עמ' 477-506.
  32. ^ על בעיה זו ראו ספרו של ד"ר שחר ליפשיץ "הידועים בציבור בראי התאוריה האזרחית של דיני המשפחה", הוצאת נבו תשס"ו
  33. ^ פרנסס רדאי, היתר ואיסור בנישואין וגירושין, בתוך ספר ברנזון, חלק ב' - בני סברה הוצאת נבו, 2000
  34. ^ הנוסח המלא של הצעת החוק - ynet
  35. ^ נטע סלע ואבירם זינו, "אור ירוק" לנישואים אזרחיים בישראל, באתר ynet‏, 18 ביולי 2007
  36. ^ ע"א 191/51 סקורניק נ. סקורניק, פ"ד ח 141
  37. ^ בג"ץ 80/63 פונק שלזינגר נ. שר הפנים פ"ד יז 225
  38. ^ בג"ץ 2232/03 פלונית נ. בית הדין הרבני האזורי ת"א-יפו, ניתן ב-21 בנובמבר 2006
  39. ^ עידן יוסף, בג"ץ: לרבנים יש סמכות להתיר נישואים אזרחיים באתר חדשות מחלקה ראשונה, 21 בנובמבר 2006