ננסי צ'ודורו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ננסי צ'ודורואנגלית: Nancy Julia Chodorow;‏ 20 בינואר 1944) היא סוציולוגית פמיניסטית אמריקאית, העוסקת בפסיכואנליזה של מיניות ומגדר. עד שנת 1986 לימדה צ'ודורו סוציולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בסנטה קרוז, וכיום היא משמשת כחוקרת ומרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת ברקלי, קליפורניה. צ'ודורו היא בעלת השפעה חשובה בתחום הפסיכואנליזה המודרנית. במשך שנים רבות חקרה את נושא האימהות, ופרסמה ספרים ומאמרים רבים בנושא זה. מהמפורסמים שביניהם הם שעתוק האימהות– פסיכואנליזה והסוציולוגיה של המגדר[1] שפורסם בשנת 1979, ונחשב לאחד הספרים הקלאסיים בהבנת התפתחותה של הזהות המגדרית של בנים ובנות ובשכפול האימהות מדור לדור, ופמיניזם ותאוריה פסיכואנליטית[2] שפורסם בשנת 1989 בו קוראת צ'ודורו לשינוי בתפקידי הורות מסורתיים. התאוריות החדשות שלה על הרצון להיות אימהות, השפיעו רבות על הפמיניזם וקידמו את המחקר המגדרי. כמו כן, התובנות שלה בתחום הקונפליקטים הכרוכים בזהות הגברית, הכינו את הבמה למה שיהפוך מאוחר יותר לתחום המתפתח של "לימודי גבריות". צ'ודורו נחשבת למומחית בתחום של מדעי ההתנהגות, והיא פעילה בארגונים רבים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ננסי צ'ודורו נולדה בעיר ניו יורק, ב-20 בינואר 1944, למרווין צ'ודורו, פרופסור לפיזיקה יישומית, וללאה (טוריץ) צ'ודורו. היא סיימה את לימודיה האקדמיים במכללת רדקליף בשנת 1966 ואת הדוקטורט שלה בסוציולוגיה קיבלה מאוניברסיטת ברנדייס בשנת 1975. בשנת 1977 נישאה צ'ודורו למיכאל רייך ויש לה שני ילדים – רחל וגבריאל.

צ'ודורו משמשת כאנליסטית במכון הפסיכואנליטי בבוסטון וחברה בפקולטה במרכז לפסיכואנליזה בסן פרנסיסקו. היא מרצה לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד, שמשה שנים רבות כפרופסור במחלקות לסוציולוגיה ולפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, ממנה פרשה בשנת 2005, מאז היא עוסקת בביקורת ספרים עבור כתב העת הבינלאומי לפסיכואנליזה של צפון אמריקה, משמשת כיועצת ועורכת מחקרים במגדר ומיניות, ופעילה באגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית. הופעותיה האחרונות בפורומים שאינם פסיכואנליטיים כוללות הרצאה על "פרספקטיבות פסיכואנליטיות על חוק ורוח" באוניברסיטת ייל בפקולטה למשפטים, במאי 2009, ויום העיון, "שינוי פני הפסיכולוגיה: ננסי צ'ודורו וקרול גיליגן," בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת קולומביה, נובמבר 2009. צ'ודורו היא בעלת פרקטיקה פרטית בקייברידג', מסצ'וסטס ומלמדת כיום סוציולוגיה באוניברסיטת ברקלי, קליפורניה.

צ'ודורו מעידה על עצמה שראתה תמיד את הפסיכואנליזה כמתודה פרשנית (ולא רפואית או מדעית) בהקשר לתאוריית יחסי-אובייקט. היא חולקת דעה זו עם רוב הפסיכואנליטיקאים האמריקאים, בשונה מאקדמאים הומניסטים אחרים הרואים בפסיכואנליזה מדע חברתי המבוסס על תאוריות, והמשמש כמחקר אמפירי המשפיע על החיים.

פסיכואנליזה פמיניסטית – פמיניזם של שוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'ודורו הגיעה לפסיכואנליזה מתוך התעניינותה במרכיבים האישיותיים והנפשיים המייצרים את הקטגוריות החברתיות התרבותיות. דרכה החלה מהדיסציפלינות הסוציולוגיות והאנתרופולוגיות, ואילו מהכיוון הפמיניסטי היא קשורה למסורת פמיניסטית שחיפשה תאוריה כוללת המסבירה את אי השוויון בין המינים. בכתביה היא מגשרת בין שלוש הדיסציפלינות - סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ופסיכואנליזה. צ'ודורו כתבה על נושא הזהות הנשית והגברית, ועל האימהות, תוך שהיא מבחינה בין זהות עצמית נשית (Self-in-Relation- עצמי המצוי בקשר), לבין זהות עצמית גברית (Relatedness – עצמי המבוסס על נפרדות). לטענתה, כל הבנה של תהליכים חברתיים ותרבותיים מחייבת הבנה פסיכואנליטית של האישיות.

צ'ודורו "מנסחת מחדש" את המודל הפרוידיאני וממזגת לתוכו את הפן הנשי. היא עוקבת אחר ההתפתחות המגדרית של הילדה תוך התייחסות לקרבתה לאם. "קנאת הפין" על פי צ'ודורו היא הקנאה של הילדה בחופש של הילד, כשהפתרון שלה הוא, לתרגם את הדילמה הזו לתשוקה הטרוסקסואלית. (בכך היא אינה רחוקה מן התאוריה של פרויד). הביקורת שלה על פרויד מחולקת ל-2 טענות מרכזיות:

  1. פרויד מציג מודל של התפתחות נשית אבל אינו מתייחס לאימהות ולא מכיר בחשיבות ההתקשרות המוקדמת לאם.
  2. התייחסותו של פרויד לנשים נבעה בעיקר מסיפורי נשים בעלות פתולוגיות נפשיות ומיניות, שהגיעו לקליניקה שלו, ומנקודת מבט גברית.

הפסיכואנליזה והפמיניזם חולקות כלים ביקורתיים, שפה וצורת מחשבה דומות. צ'ודורו משתמשת בכלים אלה כשהיא מתמקדת בזהות של סובייקט שלא התייחסו אליו באופן מיוחד לפני כן- הסובייקט האימהי. היא מנסה לזהות במקום חסר-הסובייקטיביות הזה את הפוטנציאל לייצר סובייקט שהתרבות עדיין לא ייצרה.

שלבי התאוריה של צ'ודורו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב הפרה אדיפלי- מהלידה עד גיל שלוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון המרכזי לגבי שלב זה הוא שלפני שנרכשת הזהות המינית מתחילה להתרחש האבחנה הבין מינית בהתפתחותן של תכונות אופי הקשורות לתפקידי מין. התינוק חווה תהליכים של הזדהות והפנמה, היוצרים את ההמשכיות של העצמי. בניגוד לפרויד, גורסת צ'ודורו, שייתכן שכבר בשלבים אלה קיימות התנסויות שונות בין בנים ובנות.

יחס מצד האם: האם מתנסה בהזדהות כפולה כאשר מידת ההזדהות עם הבת גדולה יותר מאשר עם הבן.

השלב האדיפלי- מגיל שלוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההזדהות המינית מתפתחת בקצב מואץ ומתחילה ההבחנה בין המינים שמקורה בתהליכים פסיכולוגיים נפרדים.

לגבי בנים – עם המעבר להזדהות עם האב, מגדיר הבן את עצמו על דרך השלילה ("אני לא בת...") ואז נבנית זהותו החדשה, אולם ההזדהות עם האב שלא תמיד נוכח נובעת מהפנמת תפקיד שאינו לגמרי ברור, ולא מתוך קשרים רגשיים.

  • הגבריות כרוכה בהכחשת קשרי התלות באם וכתוצאה מכך – הבן מנתק את עצמו מאחרים
  • הגבריות נבנית על סמך הדחקת הנשיות שבתוכו והפחתה מערכה

לגבי בנות –

  • התפתחות רציפה ומושפעת מקשרים ראשוניים מתמשכים, מקורה בהזדהות פרה אדיפלית עם האם. הזהות המגדרית של הבת מעוצבת על ידי שמירה על ההמשכיות של היחסים ועל יצירת ערך עצמי הנמצא בקשר עם אחרים.
  • חוסר היציבות היחיד- כדי לרכוש התייחסות הטרוסקסואלית בבגרות, על הבת להעביר את מושא המין הראשוני מהאם אל האב. נשים משמרות את מבנה יחסיהן עם האם ומעתיקות אותו לקשר הדוק עם בנות מינן, ובכך הן יוצרת יחסים ראשוניים נרחבים.
  • יחס מצד האם: האם מרגישה קרבה יותר גדולה לבתה מאשר לבנה, ושומרת עליה.

צ'ודורו בעצם "מנסחת מחדש" את התאוריה של פרויד. היא מתארת תהליך שבו הזהות הראשונית היא נשית, ממנה הבן חייב להיפרד, בעוד הבת יכולה להמשיכה ללא הפרעה. משום כך- הזהות המגדרית של הבת יציבה יותר משל הבן. על הבן והבת להתמודד עם בעיות שונות: הבן צריך לבסס את זהותו וחווה בעיות ביצירת קשרים, הוא צריך להוכיח שהוא "גבר". לבת אין צורך לעשות פעולה המוכיחה את זהותה, משום שזהותה היא מתמשכת. מוטיב החיים שלה הוא ההימצאות בקשר.

זהותו של הבן צומחת באמצעות היפרדות, אינדיווידואליות ונוצרת אישיות אוטונומית עם פחות יכולת לאינטימיות ואמפטיה, ואילו זהותה של הבת נבנית באמצעות הקשר הקרוב עם אימה ולכן נוצרת אישיות בעלת יכולת אמפתית ואינטימית גבוהה, אבל עם פחות אוטונומיה.

עבודותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיעתוק האימהות – פסיכואנליזה והסוציולוגיה של המיגדר (1979)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-70 של המאה ה-20 כתבה צ'ודורו את ספרה "שיעתוק האימהות". ספר זה זכה בפרס "ג'סי ברנרד" בשנת 1979, ונחשב לאחד מעשרה הספרים המשפיעים ביותר ב-25 השנים האחרונות במדעי החברה. הספר תורגם ל-7 שפות והפך לקריאת חובה בכל קורס ללימודי מגדר.

צ'ודורו שרואה באמהות חלק מהבנייה חברתית באה מתוך התאוריה הפסיכואנליטית – ומתבססת על התאוריה של יחסי אובייקט. לפי תאוריה זו, תהליך התפתחות הנפש של הילד קשור ליחסיו עם אנשים אחרים והסביבה. צ'ודורו מעניקה משמעות רבה ליחסי האם והתינוק בתקופה הפרה - אדיפלית. נקודת המוצא שלה היא חלוקת התפקידים בחברה המודרנית, שבה האישה היא בעלת התפקיד האימהי המרכזי. בחלוקת תפקידים זו רואה צ'ודורו משמעות פסיכולוגית רבה בהתפתחותם של הבנים והבנות. צ'ודורו מציעה הורות משותפת, מכיוון שמעורבותם של אבות בטיפול ראשוני בילדיהם, יש בה כדי להשפיע עמוקות על הבדלי המין, הזהות המגדרית וההעדפה המינית, ועל הבנתנו אותם.

לפי צ'ודורו הסיבות להבדלים בין המינים, הן כיוון שהאישיות של גברים ונשים נבדלות זו מזו והדבר נובע בעיקר מההבדלים בהתנסויות מוקדמות ביחסי תלות עם ההורים על כל המשתמע מהם והתנהגויות נבדלות של הורים כלפי בנים ובנות בגיל הרך מקבלות ביטויים ישירים באישיות ילדיהם הבוגרים. עבור הבנים העצמיות והעצמאות מטופחים על ידי ההורים כזהות גברית ועבור בנות מתפתח דפוס יחסים עם הזולת ואישיותן מוגדרת באמצעות יחסים אלה.

התנסויות נבדלות אלה מקורן בראש ובראשונה ב"ארגון לא סימטרי של ההורות" – הנשים הן המטפלות העיקריות והאחראיות לגידול הילדים וישנה חשיבות מרכזית להשפעות מודעות ולא מודעות של המעורבות האינטנסיבית של האמהות בחיי ילדיהן.

צ'ודורו מסבירה כי הסיבות לשיעתוק האימהות נובעות ממאפייני הקשר שבין אמהות לבנותיהן מופנמים ואחראים להתפתחות מבנה האישיות של הבנות וע"י כך משפיעים על חזרתו מחדש של אותו דפוס יחסים גם בדורות הבאים, ומהדפוסים הראשוניים ביותר של זהות מינית נבדלת של ילדים וילדות, אשר נקבעים כבר בשלב הקדם-אדיפלי.

"אסימטריה אדיפלית וקשרים הטרוסקסואליים" - מתוך: פסיכולוגיה נשית: העצמי המתעורר (1981)[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחסים עם הדמויות הקרובות מהווים בסיס להתפתחותה של אהבה הטרוסקסואלית. לפי צ'ודורו, העובדה שהבן והבת מתאהבים קודם כל באימם, יוצרת הבדלים ביחסים ההטרוסקסואליים שלהם בבגרותם. אצל הבן קיים צורך להדחיק את הרגש הראשוני החזק שחווה עם האם, להדגיש את גבולות ה"אני" שלו, ולהתכחש לתלות באהבה המושלמת. כדי שזו לא תבטל את זהותו הגברית, הוא מדחיק את רגשותיו ואת תלותו בקשר מאחר שצרכים אלה נמצאים בסתירה עם צרכי הזהות הגברית ועצמאותו. אולם למעשה, הגברים שומרים על אובייקט האהבה הראשונה ואינם מוותרים עליו ויתור מוחלט.

הבת, לעומת זאת, מחליפה את אובייקט האהבה מהאם לאב, לגבר, אולם קשר זה יהיה תמיד משני לקשר עם האם. על בסיס האהבה הראשונית עם האם היא בונה את אהבתה לאב. התלות באב אינה מוחלטת ולכן אין הוא מהווה איום לאני הנפרד שלה, כמו אהבת הבן לאם. האהבה לאב והיריבות עם האם ממותנים אצל הבת על ידי האהבה לאם. זו הסיבה שנשים מפתחות קשר עם גברים כשהוא מלווה גם בקשר אינטימי עם נשים אחרות, וזאת בניגוד לגברים שמפתחים קשר אקסקלוסיבי עם אישה (גם אם הוא נמצא בקונפליקט לגבי מידת הקרבה והעצמאות ביחסים אלו), שאינו מלווה בדרך כלל בקשרים אינטימיים אחרים.

יחסי אם – בת: קשיי היפרדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מורכבות הקשר בין האם והבת סובבת סביב שאלת ההפרדות. האם אינה מעודדת את העצמאות של בתה כפי שהיא מעודדת אותה אצל הבן. ההפרדות הופכת למילכוד לגבי הבת והאם. פירושה לגבי האם היא נטישה, בגידה וויתור על ציפיות, למרות רצונה שבתה תהיה עצמאית, ולגבי הבת משמעותה איום באובדן אהבת האם במקרה שתבחר בדרך של עצמאות, או- הישארות במצב של התמזגות וקירבה תוך ויתור על האוטונומיה.

ביקורת על גישתה של צ'ודורו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. התאוריות של צ'ודורו משלבות תהליכים חברתיים-פוליטיים עם תהליכים פסיכולוגיים ולכן הביקורת עליה מגיעה משני הכיוונים. מצד אחד, נמתחה עליה ביקורת עקב התייחסות יתרה לצד הפסיכולוגי והתעלמות מההשפעה החברתית; מצד שני, היא מואשמת בהתעלמות מתהליכים וחוויות פסיכולוגיות הקשורות לגוף ולליבידו.
  2. ג'סיקה בנג'מין (כבלי האהבה, 2005) מבקרת את תפיסתה של צ'ודורו לגבי מסוגלות של האם לנפרדות מבתה, ולגבי הצורך בהורות משתפת כדי שהבת תגיע לשילוב בין הענקה ונפרדות בריאות. היא טוענת שהקשר של האם, עם יכולתה למרחב הפנימי, יכול לאפשר לבתה גם את האמפתיה וגם את הנפרדות.
  3. נטען כי צ'ודורו מציגה מודל אחיד של שכפול האימהות בחברה מגדרית, שאמור להתאים לכל הנשים, ואינה משאירה מקום לשונות על בסיס גזע, מעמד, נטייה מינית ועוד. למשל- היא אינה דנה באימהות לסבית.
  4. מתעלמת מדחפים ומחוויות גופניות בתיאורי הפסיכולוגיה של האשה.

תרומתה לחשיבה הפמיניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'ודורו מאתגרת את התסביך האדיפלי המסורתי ואת הפטריארכיה. תיאורה לגבי התהליכים הפסיכולוגיים המגדריים ולגבי הפסיכודינמיקה המשפחתית, נותן לתאוריה שלה משמעות לטווח ארוך. הרעיונות המוצגים בספרה "שעתוק האמהות" הינם בעלי רלוונטיות רבה לשיח העכשווי על מגדר וסוביקטיביות, לפי קולין הינאן (Heenan, 2002). רעיונותיה הם מתווי דרך לפמיניסטיות שבאו אחריה, למשל: קרול גיליגן בספרה "בקול שונה: התאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האשה".

מפרסומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Nancy Chodorow,(1989)Feminism and Psychoanalytic Theory. New Haven, Conn: Yale University Press; Cambridge: Polity
  • Nancy Chodorow,(1994) Femininities, Masculinities, Sexualities: Freud and Beyond
  • Nancy Chodorow, (1981) Oedipal Asymmetries and Heterosexual Knots, in Sue Cox (ed.), Female Psychology: The Emerging Self, New York: St. Martins Press.
  • Nancy Chodorow, (1978) The Reproduction of Mothering: Psychoanalysis and the Sociology of Gender, Berkeley
  • Nancy Chodorow, (1999) The Power of Feelings: Personal Meaning in Psychoanalysis, Gender, and Culture
  • Nancy Chodorow, (2001) Family structure and feminine personality In Juschka, D.M., Feminism in the study of religion. London and New York: Continuum

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דרכים לחשיבה פמיניסטית- מבוא ללימודי מגדר, (1998) בעריכת ניצה ינאי, תמר אלאור, אורלי לובין וחנה נווה, הוצ' האונ' הפתוחה, רעננה
  • פסיכולוגיה של המינים- יח' 5ב':תאוריות פסיכואנליטיות, (2005) בעריכת איילה מלאך פינס, רות גולדברג, אהובה קרן, הוצ' אונ' פתוחה, רמת אביב
  • ג'סיקה בנג'מין, (1998) כבלי האהבה, הוצאת דביר.
  • ניצה ירום, כבלי האהבה ומעבר להם: על משנתה של ג'סיקה בנג'מין, 20 ביוני 2005, באתר פסיכולוגיה עברית
  • איליין שוולטר (1981) ביקורת פמיניסטית בשממה, הוצ' הקיבוץ המאוחד
  • קרול גיליגן, (1982) בקול שונה: התאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האשה הוצאת ספריית הפועלים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Nancy Chodorow, (1978) The Reproduction of Mothering: Psychoanalysis and the Sociology of Gender, Berkeley
  2. ^ Nancy Chodorow,(1989) Feminism and Psychoanalytic Theory. New Haven, Conn: Yale University Press; Cambridge: Polity