נעמי קליין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: תרגמת ונייטרליות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
נעמי קליין
8 במאי 1970 (בת 44)
NaomiKlein.jpg
מקום לידה מונטריאול, קוויבק, קנדה
פעילות בולטת אנטי גלובליזציה
מקצוע סופרת ועיתונאית
http://www.naomiklein.org

נעמי קלייןאנגלית: Naomi Klein; נולדה ב-7 במאי 1970) היא עיתונאית, סופרת וחוקרת תרבות ותקשורת קנדית ממוצא יהודי. קליין התפרסמה בזכות ספרה "בלי לוגו", העוסק במה שקליין רואה כהשתלטותם של תאגידים בינלאומיים על הכלכלה העולמית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליין נולדה במונטריאול שבחבל קוויבק בקנדה.

קריירת הכתיבה של קליין החלה עם כתיבתה ל"ורסיטי", עיתון הסטודנטים של אוניברסיטת טורונטו, אותו אף ערכה. היא פיתחה נטייה לפמיניזם לאחר רציחתן של סטודנטיות להנדסה במכון הפוליטכני בדצמבר 1989. ב-1990 כתבה ב"ורסיטי" מאמר אנטי-ישראלי שכותרתו "מקורבן לגורם קורבנות".

בשנת 2000 פרסמה קליין את ספרה "בלי לוגו". הספר הפך עבור רבים להיות המניפסט של תנועת האנטי-גלובליזציה. התנועה נעלה את ישיבת ועידת הסחר העולמית של 1999, חודש לפני יציאת הספר לחנויות. בספר תקפה קליין את התרבות הצרכנית מוכוונת המותגים והאשימה מספר תאגידים בניצול עובדים במדינות עניות. קליין ביקרה בספרה את חברת הנעליים "נייק" בחומרה, ‏‏והחברה פרסמה תגובה המתייחסת לאי-דיוקים שהופיעו בספר.‏[1]

קליין מפרסמת מאמרים במגזינים שונים בעולם. ב-2002 פירסמה קליין את "גדרות וחלונות", אוסף של מאמרים ונאומים שכתבה ברוח האנטי-גלובליזציה.

ב-2004 קליין ובעלה, אבי לויס, הפיצו סרט תיעודי ,בשם The Take, אודות עובדים בארגנטינה, שהשתלטו על מפעל סגור וחידשו את הייצור באמצעות פעולה כקולקטיב. ההקרנה הראשונה באפריקה הייתה בתוך מבנה בדרך קנדי בעיר דרבן שבדרום אפריקה, שם פעלה תנועת אבהלי בייסמונג'ונדלו.

קליין דורגה במקום ה-11 בהצבעה אינטרנטית על האינטלקטואלים הגלובליים לשנת 2005, הרשימה פורסמה בכתב העת פרוספקט[1], [2].

ספרה השלישי של נעמי קליין "דוקטרינת ההלם: עלייתו של הקפיטליזם של האסון" (אנגלית: The Shock Doctrine: the rise of disaster capitalism), יצא לאור בספטמבר 2007. הספר, שהפך לרב מכר בינלאומי, מציג תאוריה חדשה: קפיטליזם ודמוקרטיה, שוק חופשי ואנשים בני חורין, לא "הולכים יחד". נהפוך הוא: קפיטליזם בצורתו הטהורה, כפי שנוצר ונוסח על ידי מילטון פרידמן ותלמידיו ב"אסכולת שיקגו", פוגע במרבית האוכלוסייה. קליין טוענת שהתנאי היחיד שבו מסכימה אוכלוסייה לקבל על עצמה קפיטליזם נוסח פרידמן הוא מצב של הלם או מצב טראומטי אליו היא מידרדרת או נדחפת בעקבות משבר כלשהו – אסון טבע, מלחמה, טרור או משבר כלכלי עמוק. היא מבססת את התאוריה על פרשנות היסטורית-חברתית של שלושת העשורים האחרונים.

על רקע תמיכתה הפוליטית בחרם כלכלי על ישראל, העבירה את הזכויות לתרגום ספרה האחרון לעברית להוצאת אנדלוס, העוסקת בדרך כלל בתרגום ספרים מערבית לעברית. קליין גם ויתרה על התמלוגים ממכירות הספר המתורגם בישראל, אך עדיין מקבלת את התמלוגים בעבור שני ספריה הקודמים שיצאו בהוצאת "בבל".

ביקורת על קליין[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמר בעיתון האקונומיסט נמתחה ביקורת חריפה על קליין. בין השאר נטען כי היא מתעלמת ממה שעושה הקפיטליזם הטוב בעולם, וכי היא מחזיקה בתפיסות תמימות ומעורפלות כחלופה לקפיטליזם, וכן כי כתיבתה מצביעה על ליקויים ללא העלאת הצעות ישימות לשיפור‏[2]. הסופר וההיסטוריון הליברטריאני יוהאן נורברג העלה מספר טענות נגד ספרה דוקטרינת ההלם, ביניהן: ניסוח כושל של הדוקטרינה, סילוף ההיסטוריה (נורברג מביא לכך דוגמאות) והצגה מסלפת של תורתו של מילטון פרידמן. ‏[3] קליין הגיבה לחלק מהביקורות כלפיה באתר האינטרנט שלה. היא טענה בתגובתה כי ביקורותיהם מכילות כשלים לוגיים והם אינם מבקרים למעשה את טענותיה. עוד טענה כי הביקורת שנמתחה עליה היא אישית ולא מקצועית. "פעם אחר פעם, קוראי הניו ריפבליק מקבלים את הרושם כי "דוקטרינת ההלם" היא גישה המבוססת על דעה עיתונאית ולא תזה הבנויה על מחקר." ‏[4] תגובה זו עוררה את נורברג לכתוב תגובה נוספת לדבריה של קליין. ‏[5] ביקורת הוטחה בקליין גם משמאל. בביקורת של עורך הניו ריפבליק נטען כי קליין מעלה תאוריית קשר פשטנית, שאינה נתמכת בעובדות, וכי קליין אף אינה מתוחכמת דיה להבין את הסתירות הפנימיות בתאוריה שלה.‏[6] מבקר אחר משמאל גרס כי בסרט התיעודי שיצרה קליין, תיארה את פרון כסוציאל-דמוקרט.‏[7] על מאמרה "להביא את נז'אף לניו-יורק" מ-2004 נמתחה ביקורת שהוא מייצג דעות שמצדיקות מהלכים ימניים מובהקים למרות שנכתב מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. ביקורת זו נמתחה עליה בעיקר בנוגע לדעותיה בנושא מלחמת עיראק. הדעה שהשמיעה הציבה אותה לצד דמויות מעוררות מחלוקת אחרות כמו, לדוגמה, מייקל מור.

ספריה בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעמי קליין בברלין, אוקטובר 2007

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתיבה וראיונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתיבה אוהדת על קליין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת על קליין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תגובת נייק ל"בלי לוגו", 8 במרץ 2000.‏
  2. ^ Why Naomi Klein needs to grow up - The Economist, 7.11.2002
  3. ^ Johan Norberg (May 14, 2008). The Klein Doctrine: The Rise of Disaster Polemics. Cato Institute. אוחזר ב־2009-02-17.
  4. ^ Naomi Klein (September 2nd, 2008). One Year After the Publication of The Shock Doctrine, A Response to the Attacks. NaomiKlein.org. אוחזר ב־2009-02-17.
  5. ^ Johan Norberg (September 4, 2008). Three Days After Klein's Response, Another Attack. Cato Institute. אוחזר ב־2009-02-17.
  6. ^ Jonathan Chait (July 30, 2008). Dead Left. The New Republic. אוחזר ב־2009-02-17.
  7. ^ Daniel Morduchowicz (September 20, 2004). The Take. Z Space. אוחזר ב־2009-02-17.