נעמי קליין
 |
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: תרגמת ונייטרליות. | ||
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
| נעמי קליין (8 במאי 1970) |
|
|---|---|
 |
|
| פעילות בולטת | אנטי גלובליזציה |
| מקצוע | סופרת ועיתונאית |
| אתר אינטרנט | http://www.naomiklein.org |
נעמי קליין (באנגלית: Naomi Klein; נולדה ב-7 במאי 1970) היא עיתונאית, סופרת וחוקרת תרבות ותקשורת קנדית ממוצא יהודי. קליין התפרסמה בזכות ספרה "בלי לוגו", העוסק במה שקליין רואה כהשתלטותם של תאגידים בינלאומיים על הכלכלה העולמית.
תוכן עניינים |
ביוגרפיה [עריכה]
קליין נולדה במונטריאול שבחבל קוויבק בקנדה. סבה פוטר בשל פעילותו בארגון עובדים בחברת וולט דיסני בארצות הברית. אביה, מיכאל, הוא רופא וממתנגדי מלחמת וייטנאם (השתמט מגיוס), חבר בתנועה "רופאים לאחריות חברתית". אמה, בוני, היא במאית סרטים, שזכתה לשבחים על סרטה האנטי-פורנוגרפי "לא סיפור אהבה"[1]. אחיה, סת, הוא מנהל המרכז הקנדי לאלטרנטיבות מדיניות.
קריירת הכתיבה של קליין החלה עם כתיבתה ל"ורסיטי", עיתון הסטודנטים של אוניברסיטת טורונטו, אותו אף ערכה. היא פיתחה נטייה לפמיניזם לאחר רציחתן של סטודנטיות להנדסה במכון הפוליטכני ב-דצמבר 1989. ב-1990 כתבה ב"ורסיטי" מאמר אנטי-ישראלי שכותרתו "מקורבן לגורם קורבנות". בין השאר האשימה כי "הגבר הישראלי מגיע לבגרות על ידי התאכזרות והשפלה של פלסטינים... קיימת 'פורנוגרפיית שואה': תמונות של נשים כחושות במיוחד ליד תנורים, ליד ראשי מקלחות, או לצד קרונות בקר משמשות למכירת בגדים ומוצרים אחרים... נשים ישראליות הופכות אובייקט מיני כקורבנות-שואה עבור הגברים הישראלים כדי שאלה יוכלו לאונן על תמונות שבהן הדימויים השולטים הם אש, גז, רכבות, רזון ומוות".[2]
בשנת 2000 פרסמה קליין את ספרה "בלי לוגו". הספר הפך עבור רבים להיות המניפסט של תנועת האנטי-גלובליזציה. התנועה נעלה את ישיבת ועידת הסחר העולמית של 1999, חודש לפני יציאת הספר לחנויות. בספר תקפה קליין את התרבות הצרכנית מוכוונת המותגים, תיארה את פעולותיהם של תאגידים גדולים, והאשימה כמה מתאגידים אלה בניצולם של עובדים בארצות עניות בעולם, במטרה להגדיל את רווחיהם. קליין ביקרה בספרה את חברת הנעליים "נייק" בחומרה כה רבה, עד שהחברה פרסמה תגובה המתייחסת לאי-דיוקים שהופיעו בספר, לטענתה.[3]
ב-2002 פירסמה קליין את "גדרות וחלונות", אוסף של מאמרים ונאומים שכתבה למען תנועות האנטי-גלובליזציה (כל הרווחים מן הספר מועברים לארגונים אקטיביסטיים באמצעות "קרן הגדרות והחלונות"). קליין כתבה גם במגזינים The Nation, In These Times, The Globe and Mail, This Magazine והגארדיאן.
קליין כתבה גם על מלחמת עיראק. במאמרה "בגדד שעת אפס: בזיזת עיראק ברדיפה אחרי אוטופית הניאוקון (נאוקונסרבטיזם)" מספטמבר 2004 עבור מגזין ההארפר[4], היא טוענת שבניגוד לאמונה ולביקורת הרווחת, הייתה לממשל בוש תוכנית ברורה למצב שלאחר הפלישה לעיראק - לבנות כלכלת שוק חופשי, פרוצה לחלוטין. היא מתארת תוכניות להתיר לזרים לנצל את משאביה של עיראק, ואת השיטות שבהן השתמשו על מנת להשיג יעדים אלו.
ב-2004 קליין ובעלה, אבי לויס, הפיצו סרט תיעודי ,בשם The Take, אודות עובדים בארגנטינה, שהשתלטו על מפעל סגור וחידשו את הייצור באמצעות פעולה כקולקטיב. ההקרנה הראשונה באפריקה הייתה בתוך מבנה בדרך קנדי בעיר דרבן שבדרום אפריקה, שם פעלה תנועת אבהלי בייסמונג'ונדלו.
באוקטובר 2005 דורגה קליין במקום ה-11 במשאל האינטלקטואלים הגלובליים לשנת 2005, רשימה של מאה האינטלקטואלים הציבוריים החשובים ביותר שחיבר כתב העת פרוספקט[1], בצוותא עם מגזין פוריין פוליסי. היא האישה שדורגה במקום הגבוה ביותר ברשימה. המגזין ביסס את הרשימה ואת הדירוג באופן בלעדי על משאל ברשת האינטרנט [2].
ספרה השלישי של נעמי קליין "דוקטרינת ההלם: עלייתו של הקפיטליזם של האסון" (אנגלית: The Shock Doctrine: the rise of disaster capitalism), יצא לאור בספטמבר 2007. הספר, שהפך לרב מכר בינלאומי, מציג תאוריה חדשה: קפיטליזם ודמוקרטיה, שוק חופשי ואנשים בני חורין, לא "הולכים יחד". נהפוך הוא: קפיטליזם בצורתו הטהורה, כפי שנוצר ונוסח על ידי מילטון פרידמן ותלמידיו ב"אסכולת שיקגו", פוגע במרבית בני האדם באופן כה קשה וברור, שכינונו דורש ערמומיות חסרת מעצורים, או שימוש בכוח הזרוע. קליין טוענת שהתנאי היחיד שבו מסכימה אוכלוסייה לקבל על עצמה קפיטליזם נוסח פרידמן הוא מצב של הלם או מצב טראומטי אליו היא מידרדרת או נדחפת בעקבות משבר מסוג כלשהו – אסון טבע, מלחמה, טרור או משבר כלכלי עמוק. היא מבססת את התאוריה על סקירה היסטורית-חברתית של שלושת העשורים האחרונים.
ב-8 בינואר 2009, על רקע מבצע עופרת יצוקה, פרסמה קליין מאמר בגרדיאן בו קראה לחרם כלכלי של העולם על ישראל, על פי המודל הדרום אפריקאי.
את הזכויות לתרגום ספרה האחרון לעברית העבירה להוצאת "אנדלוס" בבעלותה של יעל לרר, חברת מפלגת בל"ד. הוצאה זו עוסקת בתרגום ספרים מערבית לעברית. קליין גם ויתרה על התמלוגים ממכירות הספר המתורגם בישראל, אך עדיין מקבלת את התמלוגים בעבור שני ספריה הקודמים שיצאו בהוצאת "בבל".
ביקורת על קליין [עריכה]
במאמר בעיתון האקונומיסט נמתחה ביקורת חריפה על קליין. בין השאר נטען כי היא מתעלמת ממה שעושה הקפיטליזם הטוב בעולם, וכי היא מחזיקה בתפיסות תמימות ומעורפלות כחלופה לקפיטליזם, וכן כי כתיבתה מצביעה על ליקויים ללא העלאת הצעות ישימות לשיפור[5]. הסופר וההיסטוריון הליברטריאני יוהאן נורברג העלה מספר טענות נגד ספרה דוקטרינת ההלם, ביניהן: ניסוח כושל של הדוקטרינה, סילוף ההיסטוריה (נורברג מביא לכך דוגמאות) והצגה מסלפת של תורתו של מילטון פרידמן. [6] קליין הגיבה לחלק מהביקורות כלפיה באתר האינטרנט שלה. היא טענה בתגובתה כי ביקורותיהם מכילות כשלים לוגיים והם אינם מבקרים למעשה את טענותיה. עוד טענה כי הביקורת שנמתחה עליה היא אישית ולא מקצועית. "פעם אחר פעם, קוראי הניו ריפבליק מקבלים את הרושם כי "דוקטרינת ההלם" היא גישה המבוססת על דעה עיתונאית ולא תזה הבנויה על מחקר." [7] תגובה זו עוררה את נורברג לכתוב תגובה נוספת לדבריה של קליין. [8] ביקורת הוטחה בקליין גם משמאל. בביקורת של עורך הניו ריפבליק נטען כי קליין מעלה תאוריית קשר פשטנית, שאינה נתמכת בעובדות, וכי קליין אף אינה מתוחכמת דיה להבין את הסתירות הפנימיות בתאוריה שלה.[9] מבקר אחר משמאל גרס כי בסרט התיעודי שיצרה קליין, תיארה את פרון כסוציאל-דמוקרט.[10] על מאמרה "להביא את נז'אף לניו-יורק" מ-2004 נמתחה ביקורת שהוא מייצג דעות שמצדיקות מהלכים ימניים מובהקים למרות שנכתב מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. ביקורת זו נמתחה עליה בעיקר בנוגע לדעותיה בנושא מלחמת עיראק. הדעה שהשמיעה הציבה אותה לצד דמויות מעוררות מחלוקת אחרות כמו, לדוגמה, מייקל מור.
ספריה בעברית [עריכה]
- בלי לוגו: המטרה: בריוני המותגים, תירגמה עידית פז, תל אביב: הוצאת בבל, תשס"ב, 2002.
- גדרות וחלונות, תירגמה והוסיפה הערות עידית שורר, תל אביב: בבל, תשס"ג, 2003.
- דוקטרינת ההלם- עלייתו של הקפיטליזם של האסון, תירגמה דבי איילון, תל אביב: הוצאת אנדלוס, 2009.
קישורים חיצוניים [עריכה]
כתיבה וראיונות [עריכה]
- האתר של נעמי קליין
- אתר "בלי לוגו"
- ארכיב מאמריה של קליין בכתב העת גארדיאן
- ארכיב מאמריה של קליין בדה ניישן
- נעמי קליין, פותחים ספר: דוקטרינת ההלם, באתר הארץ, 6 ביולי 2009
- בגדד שנת אפס: בזיזת עיראק במרדף אחר אוטופית נאוקון
- ראיון עם נעמי קליין אודות מאמרה "החיים הכפולים של ג'יימס בייקר"
- הורדת הרצאתה של קליין באוניברסיטת קווין ב-4 בנובמבר 2004, בגירסת mp3
- צפיה בנאומה של נעמי קליין מפברואר 2005 בוונקובר, "זכויות הדמוקרטים בזמן מלחמה"
- ראיון עם נעמי קליין, ב-PBS
- ראיון עם נעמי קליין ב-alternet
- ראיון עם קליין במרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, "דוקטרינת ההלם" בהקשר הישראלי
- ארי ליבסקר, נעמי קליין: מגדירה את הכלכלה בעידן המחאה, באתר כלכליסט, 27 בספטמבר 2011
כתיבה אוהדת על קליין [עריכה]
- קים פיליפס-פיין, הערכה חיובית של עמדתה של קליין החל תרבות הקופרורציה של שנות התשעים ועד למלחמה בעיראק, 10 במאי 2005, מגזין n+1
- יעל לרר, "דוקטרינת ההלם" של נעמי קליין בעברית, העוקץ, 21 ביוני 2009
ביקורת על קליין [עריכה]
- לילך סיגן, הסופרת היהודיה נעמי קליין קראה לחרם כלכלי על ישראל עקב הלחימה בעזה; "גארדיאן" הבריטי, שפרסם את הקריאה, סירב לפרסם מכתב תגובה, באתר גלובס, 15 בינואר 2009
- "למה נעמי קליין צריכה להתבגר?", 7 בנובמבר 2002, באקונומיסט (באנגלית)
- "מרד המכירות: אם כולנו שונאים כל כך צריכה, מדוע איננו מסוגלים לחדול מלעשות קניות?, דיס מגזין (באנגלית)
- מאמר ביקורת על "דוקטרינת ההלם" של העיתונאי והכלכלן דאג האנווד (באנגלית)
- אבירמה גולן, אסון במחיר הזדמנות, "דוקטרינת ההלם: עליית הקפיטליזם של האסון", באתר הארץ, 3 בספטמבר 2009
הערות שוליים [עריכה]
- ^ Not a Love Story, The film and the debate
- ^ Naomi Klein: "What Israel has become: A country with racism and misogyny at the core of its being"
- ^ תגובת נייק ל"בלי לוגו", 8 במרץ 2000.
- ^ Baghdad year zero: Pillaging Iraq in pursuit of a neocon utopia
- ^ Why Naomi Klein needs to grow up - The Economist, 7.11.2002
- ^ Johan Norberg (May 14, 2008). The Klein Doctrine: The Rise of Disaster Polemics. Cato Institute. אוחזר ב־2009-02-17.
- ^ Naomi Klein (September 2nd, 2008). One Year After the Publication of The Shock Doctrine, A Response to the Attacks. NaomiKlein.org. אוחזר ב־2009-02-17.
- ^ Johan Norberg (September 4, 2008). Three Days After Klein's Response, Another Attack. Cato Institute. אוחזר ב־2009-02-17.
- ^ Jonathan Chait (July 30, 2008). Dead Left. The New Republic. אוחזר ב־2009-02-17.
- ^ Daniel Morduchowicz (September 20, 2004). The Take. Z Space. אוחזר ב־2009-02-17.
