נעמי שינדלר

נעמי שינדלר

לידה	1919 ברלין, רפובליקת ויימאר
פטירה	26 באפריל 1991 (בגיל 72 בערך) ישראל
שם לידה	נעמי לוי

נעמי שינדלר (1919–26 באפריל 1991) הייתה ציירת, פסלת ואמנית ישראלית.

נעוריה ותחילת דרכה

נעמי, נולדה להוגו לוי- סוחר אריגי משי ולפרידה ראדל מקאנסיבס בברלין. גדלה בבית יהודי, חופשי ששמר על המסורת והשתייך לקהילה הרפורמית של הרב יואכים פרינץ. נטיית האם הייתה ציונית ואילו אביה התקרב לציונות רק לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון. בשנת 1931 התייתמה נעמי מאביה. כמו יהודים רבים בברלין של שנים אלו, החלה נעמי את לימודיה בבית הספר היהודי ממלכתי והייתה בבית ספר התיכון על שם קרל מרקס שבו למדו רוב היהודים עד לעליית הנאצים לשלטון.

בעת עליית הנאצים לשלטון, בשנת 1933 פוזרו התלמידים מבית הספר ונעמי עברה לפנימיה יהודית בסביבת ברלין, אשר נשלטה ברוח הציונות של מרטין בובר. בשנת 1936 עלתה שינדלר לארץ ישראל, במסגרת עליית הנוער, והגיעה אל קיבוץ איילת השחר. בקיבוץ נפגשה עם יחיאל שינדלר, השניים התחתנו והקימו את ביתם בקיבוץ.

בשנת 1949 נעמי ובעלה עזבו את הקיבוץ ועברו לירושלים. בשנת 1953 עברו לקיבוץ הגושרים, שם עבדה כמורה וכאחות לסירוגין. לשניים שלושה בנים; אורי, דן ועמוס. נעמי הייתה אשת משפחה ונושא האמהות שימש כמוטיב ביצירותיה.

בשנת 1965 נדדה המשפחה פעם נוספת והפעם לצפת. שנים אלו היו שנות הזוהר של האמנים בצפת, רבים וטובים מאמני ארץ ישראל ישבו באותה העת במקום והאזור המה מבקרי אומנות.

יצירה ואומנות

נעמי בעת עבודתה

גלריה של הפסלים

מגיל צעיר לקחה נייר ועיפרון והחלה לבצע רישומים וציורים. לאחר שעלתה ארצה והגיעה לקיבוץ, התעורר בה הצורך והרצון להגשים את נטייתה לאמנות והקיבוץ איפשר לה לקחת חופשה של ארבעה חודשים שבהם למדה פיסול. נעמי קיבלה מלגת לימודים בבצלאל ללימודים מלאים של ארבע שנים, אך לא מימשה את המלגה כיוון שבאותה התקופה עוד לא הייתה מגמת פיסול בבצלאל. לאחר ארבעת חודשי החופשה שקיבלה מהקיבוץ, חזרה לעבוד ופיתחה את יצירתה בכוחות עצמה, עד שבשנת 1942 הצטרפה לאולפן של א. אבני ולמדה ציור ופיסול אצל משה שטרנשוס. בשנת 1943 הציגה נעמי את עבודותיה בפרוזדורי בית הבימה שם התקיימה תערוכת אמנים. הן במהלך מגוריה בקיבוץ והן בירושלים, השתתפה נעמי בקורסים לפיסול בהדרכת רודי להמן. בנוסף, היא למדה אצל יצחק דנציגר.

נעמי הייתה חברה באגודת האמנים והפסלים ולקחה חלק מהצגה בתערוכות קבוצתיות ובהן תערוכת אמני חיפה והצפון ב”בית האמנים" בשנת 1958. שנה זו הייתה משמעותית בדרכה וכשהצטרפה לבעלה לשליחות בפאריס הציגה את יצירותיה בתערוכה ב"טרקלין הסתיו" ולאחר מכן הוצגו יצירותיה גם ב"טרקלין האנדפנדן". במהלך שהותה בפריז, השתתפה נעמי בתערוכות שונות וכן זכתה להעמיק את לימודיה בתחום האמנות והפיסול בקורסים מקומיים.

בשנת 1962 הציגה נעמי את יצירותיה בגלריה לאמנות ברחוב בן-יהודה, בתל אביב ובסתיו של אותה שנה הציגה בתערוכה משותפת לאמנים נוספים במוזיאון לאמנות חיפה. בשנת 1963 השתתפה בתערוכה נודדת במסגרת אמנים בוגרים של "עליית הנוער". בין היתר הוצגה התערוכה במרכז תרבות העמים לנוער בירושלים, המשכן לאמנות בעין חרוד בית שאגל בחיפה מוזיאון תל אביב ויד לבנים בפתח תקווה. בשנת 1965 עזבה המשפחה להתגורר בצפת, עיר האמנים.

במעבר לצפת, התאחדה המשפחה כולה להצגת יצירותיה של נעמי ואלו שכרו אורווה והסבו אותה למתחם גלריה שאפשר לה ליצור את אומנותה ולמכור אותה למבקרים הרבים שפקדו את האזור מהארץ ומהעולם. בגלריה, יצרה נעמי אמנות מסוג שולחנות מוזאיקה, אהילים עם הדפסים ופסלים מחימר ומעץ. נעמי פיתחה את יכולותיה ולמדה את רזי הברונזה אשר תפסו את עיניהם של תיירים אמריקאים. תיירים אלו רכשו את פסליה של שינדלר והפיצו את הבשורה אודות האמנית ה"נחבאת אל הכלים" שיוצרת בצפת. תיירים חובבי אמנות עשו את דרכם לצפת במיוחד כדי לרכוש את פסליה. בין רוכשי יצירותיה נמנו גם יגאל אלון, דוכסית פרסית אחות השייח מהלי ונשיא מקסיקו.

על אף שגרה בסביבת אמנים, נעמי שינדלר לא חיפשה פרסום, אלא הייתה דבקה ליצירתה. על כן הייתה מנותקת מחיי הבוהמה של אמני צפת והתרכזה בהצגת עבודותיה בסטודיו בצפת. המבקרים שיבחו והגיעו במיוחד לרכישת פסליה אך כשזו קיבלה הצעה לביקור באמריקה, ויתרה עליה והמשיכה ביצירתה. נעמי שינדלר נכנסה לספר האישים הבינלאומי 1967–1977.

הבעה

לאורך כל שנות יצירתה הייתה נעמי שינדלר גם יוצרת וגם לומדת. היא התפתחה עם השנים ולמדה להשתמש בחומרים שונים וחדשים כך שישקפו את צורות התלת מימד כשהם מלווים במקצב ותנועה ייחודי. נעמי שינדלר נמנעה ממניירות מיותרות ושמרה על קווים נקיים והרמוניה של היצירה. המשחק של החומר, ביטוי ה"יש" וה"אין" בחלל, ביטאו את חשיבתה ויצירתה הייחודית. לאורך כל השנים שמרה על סגנון מעודן ועל דמויות בעלות חותם ייחודי. נעמי שינדלר הייתה אדוקה ביצירתה ושמרה על אלמנטים ריאליסטים ומופשטים, צורות ענוגות ותמירות בעלות בסיס איתן. הדמויות הביעו את המתח בין השאיפה כלפי מעלה לבין כוח הכובד המחייב היצמדות לבסיס. נעמי שינדלר פיסלה את אומנותה, את חייה; שאיפה למעלה, ללמידה ומסירות, תוך אמהות, יצירת הרמוניה ושמירה על משפחתיות ונאמנות ליצירה.

ביקורות על תערוכותיה

פסל בגלריה

the dancer

כך נכתב בעיתון דבר מאותם ימים: ”בקיבוץ היא עובדת כאחות, ושני ימים בשבוע עומדים לרשותה בשביל מלאכת הפיסול האהובה עליה. נעמי עושה רושם של אדם מאושר ומאוזן בתכלית וכמה כן גם פסליה. בין אם אלה דמויות חתולים ועופות או ראשי אנשים צעירים וילדים – תמיד הם מעגלים, סגורים מכונסים בתוך עצם ועם זאת שופעת מהם חיוניות חמה” (דבר, 7.7.57).

בכתבה בעיתון ה"בקר" כתבה מרים טל ”נושא האימהות חוזר פעמים אחדות בנוסח מקורי וכן כשנושא מוצא את ביטויו בעזרת הראשים דווקא, במגעם המאופק, כשהמטען הרגשי אינו הפגנתי וכמעט ביישני”. באותה רוח נכתב ב"על המשמר": ”משהו רוגע חמים ואנושי מאוד בא אלינו מפסליה המאופקים של נעמי שינדלר. אין זו שאלה של הנושאים שהיא בוחרת לעצמה בלבד, אם כי גם זה חשוב. הנערה החולמת האישה ההרה השקועה בהרהורים, המשפחה או האם או האב עם הילד – תמיד איזה איזו אהבה שקטה וטהורה עוטפת אותם” (פ.פ).

בביקורת על התערוכה כותבת רחל אנגל: "הפתעות נעימות נכונות לך בפינתם של הפסלים תמצא בה קומפוזיציות בלתי שגרתיות המדברות בלשון פרטית, אישית כמו למשל קבוצת המתאבלים (פסל עץ) של נעמי שינדלר. (ימים ולילות, "מעריב").

מרים כותבת על יצירותיה של שינדלר באותה תערוכה: היא מופיעה בארבעה פסלים עץ בעלי שלמות צורנים ורגש אנוש מאופק. "המתאבלים בוצעו בגושים מעוגלים, כשגלי העצב הופכים בני אדם שונים לגוש אחד. הדמויות המתארכות נאות וחריפות ומעידות על השפעת ג'אקומטי. בפסל האם ובנה". הושם דגש על הראשים, בדרך מקורית ומרשימה (22.11.63).

רבקה כצנלסון כותבת בטקסט לסרט שעשה פיטר פירשטאט ב-1969: המתווה האדריכלי השטוח בדמויותיה הוא מיזוג של קו רשמי חזק עם עיצוב שיש בו קלילות מפסלת והסינתזה היא "כתב היד" האישי של הפסלת באזמל ומפסלת, באבן עץ וברונזה שעיקר מרכיביו הם המתח – דרמה מהולים במשהו הומר וחמימות אנושית אופיינית לדמותה ועולמה של נעמי שינדלר עצמה".

גבריאל טלפיר עורך גזית, ”פסליה המרובים, המרוכזים בחלל תצוגה בבית שבקריית האמנים, עשויים מחומרים שונים, בעיקר בעץ והם היפים ביותר, מגלים את עולמה הנפשי ואת מגמתה האומנותית אי זה פיסול פיגורטיבי ריאליסטי כי אינה מתכוונת לעיצוב ריאלי של הדמות זהו, בעצם פיסול מסוגנן, ובמידה מסוימת אף סאמי אבסטרקטי, שאינו מוותר על דמות האדם, שלעיצובה מוקדשת כל אותה גלריה גדולה של עבודותיה”. מבקרת האומנות מעיתון "על המשמר", חנה בר אור, מתארת את החידושים ביצירתה של נעמי שינדלר:. "העוקב אחרי דרכה האומנותית יוכח מיד שחל פסגה ביצירתה בצורה, בסגנון ובנושא. "חלל כפסל תופס מקום נכבד ביותר, והקומפוזיציה שונה היא" (חנה בר-אור, על המשמר( 29.8.8)

חנה בור נפגשה עם הפסלת בסטודיו: "פסליה מאכלסים את הסטודיו רחב הידיים. חלקם קטני מימד וממוקמים בקימורי החלונות, חלקם גדולי מימד והמעניינים ביניהם. בין יצירותיה האחרונות "העלמות" ו"הזוג המאהב". מורגשת בפסלייך עכשיו הרבה ארוטיקה. מדוע? אני שואלת "אולי רק עתה, כשהתבגרתי אני מבינה את מהותה של2 האהבה" (על המשמר", (29.8.83) צבי גלילי מביא את התרשמותו, שיר מזמור ליופי, לאהבה, לאחווה ולרעות – נוכחות לראות כאשר ביקרנו בגלריה הענקית של הפסלת נעמי שינדלר היא כותבת השירים באיזמל בברונזה בעץ ובחמר. (אתגר 13.1.89)

קישורים חיצוניים

• נעמי שינדלר(הקישור אינו פעיל) באתר מוזיאון ישראל, ירושלים- מרכז המידע לאומנות ישראלית.