נערי סקוטסבורו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
במרכז תשעה הנערים כפי שצולמו בבית המעצר. בצדדים: השומרים. יושב בחליפה: סמואל לייבוביץ'

משפט נערי סקוטסבורואנגלית: Scottsboro Boys) היה משפטם של תשעה נערים שחורים שהתנהל בשנות ה-30 של המאה ה-20 בעיר סקוטסבורו, במדינת אלבמה שבדרום ארצות הברית. הנערים, שטווח גילם היה בין שלוש עשרה לתשע עשרה שנים, הואשמו באונס של שתי נשים לבנות. אחת הנשים הכחישה לאחר מכן את האונס.

במשפט, שנערך בזמן השפל הגדול בארצות הברית, הורשעו הנערים ונידונו למיתה על ידי מושבעים, לבנים כולם, למרות העדויות החלשות והסותרות של עדי הראייה. המשפט נחשב אחד מעיוותי הצדק כנגד השחורים, בתקופה שלאחר ביטול העבדות. עתירות שהוגשו לבית המשפט העליון של ארצות הברית דחו את ביצוע גזר הדין, ולבסוף, עונש המוות בוטל. חלק מהנערים הורשעו במשפט החוזר, אך בסופו של דבר, לאחר כמה שנים בכלא, הם קיבלו חנינה. היחיד שלא קיבל חנינה או זיכוי היה הייווד פטרסון שנמלט מהכלא. הוא נלכד לאחר יותר מעשרים שנה, במדינת מישיגן, אך מושל המדינה סירב להסגירו למדינת אלבמה.

המקרה היווה את אחד ממקורות ההשראה אשר שימשו את הסופרת נל הרפר לי לכתיבת ספרה המפורסם "אל תיגע בזמיר".

האירוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

האירוע התרחש ב-25 במרץ 1931. קטטה פרצה בין שחורים ובין לבנים שנסעו ברכבת משא, לאחר שצעיר לבן עבר לרכבת מרכב נוסע, ותוך כדי כך דרך על ידו של צעיר שחור. השחורים נצחו בקטטה וכל הלבנים, מלבד אוֹרְוִויל גִילֵי שהיה מאוחר יותר עד מפתח במשפט, הוכרחו לקפוץ מהרכבת. כאשר הרכבת עצרה בפיינט רוק, אלבמה, תשעת הנערים השחורים נעצרו באשמת תקיפה ונלקחו לסקוטסבורו, אלבמה, בה נמצאת מינהלת המחוז (מחוז ג'קסון). שתי צעירות לבנות שהיו ברכבת, ויקטוריה פְּרַייס בת 21 ורובי בייטס בת 17, מסרו עדות על אונס קבוצתי שבוצע בהן בידי תשעת הנערים.

המשפטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהישמע הדבר, המון זועם החל להאסף ליד הכלא ורצה לעשות לינץ' בנערים. בעקבות המצב, מושל אלבמה, בינג'מין מילר, נאלץ לקרוא למשמר הלאומי כדי שיגן על הכלא מפני ההמון. הרשויות הבטיחו משפט וביצוע גזר דין מהירים. ב-30 במרץ, חבר מושבעים גדול מצא את "נערי סקוטסבורו" מתאימים לעמוד למשפט. פחות מחודש לאחר מכן, באפריל אותה שנה, הורשעו כולם ונידונו למיתה, מלבד אחד מהם שהיה בן שלוש עשרה ונידון למאסר עולם. ההתאחדות הלאומית למען קידום אנשים צבעוניים (NAACP (אנ')) והארגון הבינלאומי להגנה על הפועלים (הזרוע המשפטית של המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית) רצו לנהל את ההגנה במשפט ונאבקו זה בזה כדי לזכות בתמיכת הנערים והוריהם. הארגון הבינלאומי להגנה על הפועלים זכה לבסוף במאבק, וההתאחדות הלאומית למען קידום אנשים צבעוניים, פרשה מהתיק בינואר 1932. המקרה הפך במהירות למפורסם, עם עצרות שהתקיימו בערים אשר בצפון ארצות הברית, סיקור עיתונאי עולמי ואלפי מכתבים שתמכו בנאשמים.

בית המשפט העליון של אלבמה, אישר את ההרשעות של שבעה מהנערים, ששהו באגף הנידונים למוות, במרץ 1932 (הנער השמיני היה קטין), אך בנובמבר אותה שנה, בית המשפט העליון של ארצות הברית, הפך על פיו את גזר הדין והורה על משפטים חוזרים לנאשמים, מכיוון שלא ראה את משפטם המקורי כהוגן עקב ייצוג משפטי לקוי. הארגון הבינלאומי להגנה על הפועלים שכר את שירותיו של סמואל לייבוביץ', עורך דין מפורסם מניו יורק כדי שיגן על "נערי סקוטסבורו" במשפטם החוזר. במהלך המשפט, אחת מהבנות המאשימות: רובי בייטס, הכחישה את תוכן עדותה הקודמת, ואמרה שהיא ופרייס שיקרו בקשר לאונס. חבר המושבעים, שוב הרשיע את הנאשמים, מפני שהאמין לטענת התביעה כי בייטס משקרת עכשיו, בגלל ששוחדה על ידי ההגנה.

ביולי 1937, קְלַארֵנס נוֹריס הורשע באונס ותקיפה מינית, ונידון למוות. אנדי רייט הורשע באונס ונידון ל-99 שנות מאסר וצ'ארלי וִוימְס הורשע ונדון ל-75 שנות מאסר. אוֹזי פּוֹוֵאל נמצא אשם בהתקפת השריף ונידון ל-20 שנות מאסר. ארבעה נאשמים נוספים זוכו. מאוחר יותר, מושל אלבמה, דייוויד ביב גריווס, הפחית את עונשו של קלארנס נוריס מעונש מוות, למאסר עולם. בהמשך, נוריס קיבל חנינה מהמושל ג'ורג' ואלאס. גם רייט, וימס ופאוול שוחררו בסופו של דבר מבית הסוהר, הודות לחנינה או שחרור מוקדם.

בעקבות הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט המנציח את המשפט

בשנת 1976, NBC שידרה סרט טלוויזיה הנקרא: "השופט הורטון ונערי סקוטסבורו", כנראה תחת הרושם שוויקטוריה פרייס כבר לא חיה. פרייס תבעה את הרשת בעוון השמצה וחדירה לפרטיות. התיק נידחה. פרייס נפטרה בשנת 1982.

לאחר הבריחה מהכלא, הייווד פטרסון כתב ספר על משפטו ועל שהותו ובריחתו מהכלא בשם "הכושי מסקוטסבורו".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אירל קונרד/היווד פטרסון, הכושי מסקוטסבורו, כתבים, 1951.
  • קוונטין ריינולדס, בית המשפט, אריה ניר, 2005. ביוגרפיה של עורך הדין סמואל לייבוביץ.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]