נפוליאון והיהודים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נפוליאון משווה את זכויותיהם של היהודים.

נפוליאון היה גורם חשוב באמנציפציה ליהודים באירופה ושחרורם מחוקים ישנים שהגבילו אותם לגטאות יהודיים ושהגבילו את זכויותיהם בתחומי הפולחן, הקניין והעיסוק.

חקיקת נפוליאון והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהפכה הצרפתית הביאה את הקץ על הנוהג, שהיה קיים עוד מתקופת המונרכיה, להפלות בין אנשים בשל אמונתם או מוצאם. הצהרת זכויות האדם והאזרח משנת 1789 הבטיחה חופש דת וחופש פולחן בתנאי שהאחרונים לא הפרו את הסדר הציבורי. באותה תקופה, רוב מדינות אירופה נקטו בגישה שהגבילה את זכויות בני המיעוטים. מסעות הכיבוש של נפוליון באירופה הפיצו את רעיונותיו בנוגע לשוויון בין אזרחים.

יחסו האישי של נפוליאון כלפי היהודים אינו נהיר דיו, שכן לעתים הוא דיבר בעד היהודים ולעתים בגנותם. האמביוולנטיות שלו מצויה בחלק מהתבטאויותיו הראשונות בנושא בהקשר לשאלת הטיפול ביהודי אלזס-לורן ובעלי החוב שלהם.

ההשפעה הכוללת של מדיניות נפוליון הייתה מהותית למעמד היהודים באירופה. זו גם הסיבה שנפוליאון היה נערץ עליהם. החל ב1806, העביר נפוליאון מספר חוקים שתמכו במעמד היהודים באימפריה הצרפתית. בין החוקים הרכבת קבוצת נציגים שתבחר על ידי הקהילה היהודית ותכונה הסנהדרין של פריז. במדינות כבושות, ביטל נפוליאון את הגטאות המוקפים בחומה (שתחילתם במאה ה-16). בשנת 1807, הוא קבע את היהדות, יחד עם הזרמים בנצרות: קתוליות והפרוטסטנטיות, לדתות הרשמיות של צרפת. בשנת 1808 חזר בו נפוליאון ממספר רפורמות, בהכריזו כי כל החובות ליהודים מבוטלים, מצומצמים או דחויים. הדבר כמעט והביא להתמוטטות הקהילה היהודית. בנוסף, הוגבלו מקומות המגורים המוגדרים כיהודים, מתוך תקווה שיתבוללו בחברה. הגבלות אלו בוטלו שוב בשנת 1811.

למרות שיחסו האישי של נפוליון כלפי היהודים אינו נהיר דיו, הוא ראה בבירור לנגד עיניו את הרווח הפוליטי שינבע מתמיכתו בהם. הוא קיווה להשתמש בעיקרון השוויון כאמצעי להשיג יתרון מקבוצות מופלות כמו היהודים והקתולים. הדואליות של יחסו אל היהודים מצטיירת בעת תשובתו לרופא ששאל אותו מדוע זירז את האמנציפציה ליהודים לאחר גלותו בשנת 1816:

Cquote2.svg

תשוקתי העיקרית הייתה לשחרר את היהודים ולהפכם לאזרחים מן השורה. רציתי להרעיף עליהם את כל הזכויות שנובעות משוויון, חירות ואחווה, אותן זכויות מהם נהנו הקתולים והפרוטסטנטים. משאלת ליבי היא שהיהודים יקבלו יחס של אחים, כמו היינו כולנו חלק מהיהדות. כפועל יוצא מכך, סברתי שהדבר יביא לצרפת שפע רב שכן היהודים רבים במספר והם יבואו בהמוניהם לצרפת על מנת להנות מזכויות רבות יותר מאלו שקיימות בכל מדינה אחרת. ללא מאורעות 1814, רוב היהודים באירופה היו מגיעים לצרפת שבה שוויון, אחווה, וחירות מצפים להם ושבה הם יכולים לשרת את המדינה כאזרחים מהמנין.

Cquote3.svg
נפוליאון

נפוליאון ומדינה יהודית בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייתכן שבמהלך המצור על עכו (1799) הכין נפוליאון הצהרה להכרזת מדינה יהודית בפלסטינה, שפורסמה (כך טוענים) בתור מנשר נפוליאון אל היהודים (אפריל 1799). עם זאת, עצם קיום המסמך המאשש אותה מוטל בספק. ההיסטוריון אנרי לוארנס רואה במסמך זיוף, ומביא ראיות לכך שההצהרה מעולם לא נכתבה‏[1]. המצור הסתיים בתבוסה לצרפתים והתוכנית, אם הייתה כזו, מעולם לא קרמה עור וגידים. היסטוריונים אחרים, בהם נתן שור בספרו "נפוליאון וארץ הקודש", מאמינים שההצהרה נבעה בעיקר מטעמי תעמולה ושנפוליאון לא היה רציני בכוונותיו להקים מדינה יהודית. יש הסבורים שההצהרה נעשתה במטרה לקנות את ליבו של חיים פרחי, היועץ היהודי לשליט של עכו, אחמד אל ג'זאר.

מורשת נפוליאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהסירו את שלשלאות הפאודליזם של מרכז אירופה ובהציגו את רעיון השוויון של המהפכה הצרפתית השיג נפוליאון יותר עבור האמנציפציה היהודית מאשר הושג במהלך 3 המאות שקדמו לו. מועצת הכנסייה של ווסטפליה, הפכה מודל לחיקוי עבור מחוזות נוספים בגרמניה עד לנפילת נפוליאון. מצבם של היהודים במחוזות הריין השתפר באופן קבוע כתוצאה מחשיפתם לנפוליאון ולנציגיו. היינריך היינה וכן לודויג בורן כתבו על אודות מחויבותם לעקרונותיו הליברליים של נפוליאון. יהודי גרמניה במיוחד ראו בנפוליאון כנושאי הדגל של האמנציפציה בגרמניה. כאשר היהודים בחרו שמות משפחה, חלקם רצו להביע את תודתם לנפוליאון על ידי בחירת שם המשפחה "Schöntheil" (שונטהייל) שהוא תרגום לגרמנית של בונפרטה. אגדות בנושא פעילותו של נפוליאון החלו לצוץ בקהילות היהודים. פרימו לוי סיפר שיהודי איטליה בחרו בשם נפוליאון על מנת להכיר באיש ששיחרר אותם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Laurens, Henry, Orientales I, Autour de l'expédition d'Égypte, pp.123-143, CNRS Éd (2004), ISBN 2-271-06193-8