נקע בקרסול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מראה של קרסול יומיים לאחר נקע מתון (דרגה II)

נקע בקרסול הוא פגיעה נפוצה ברצועות מפרק הקרסול. מדי יום נוקעים את קרסוליהם אחד מכל עשרת אלפים אנשים‏[1]. שבעה עד עשרה אחוזים מהפונים לחדרי מיון בסקנדינביה סובלים מנקעים וכחמישית מהמבקרים במרפאות חוץ אורתופדיות בבריטניה‏[2].

טיפול שמרני (ללא התערבות ניתוחית) מוביל להחלמה מלאה ברוב המקרים. טיפול המתחיל מיד לאחר הפציעה, הכולל RICE בימיו הראשונים, הפעלה מוקדמת של הקרסול ושיקום תפקודו מוביל להחלמה המהירה ביותר. בהיעדר שיקום ממושך של שליטה בקרסול, הסיכוי לנקע חוזר בקרסול הוא כפול מהסיכוי לנקוע קרסול שלא ננקע קודם לכן‏[2].

פתופיזיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקע מתרחש כאשר עומס המופעל על מערכת הרצועות במפרק עולה על כוחן של הרצועות. כתוצאה מהעומס אחת הרצועות או יותר נפגעת ונמתחת (קרע מיקרוסקופי המכונה נקע מדרגה I או נקע קל), נקרעת חלקית (נקע מדרגה II או נקע מתון) או נקרעת לחלוטין (נקע מדרגה III או נקע קשה).

רוב הנקעים בקרסול מערבים את החלק הצידי של המפרק. הם מתרחשים בתנועה חזקה בקרסול הכוללת הפניה של כף הרגל כלפי פנים בזמן תנועה (הליכה או ריצה) או בעת נחיתה מקפיצה. אם מנח הקרסול בעת הפגיעה הוא כפיפה כפית, הסיכוי לנקע עולה. רצועת השוקית והערקום הקדמית, היא הרצועה החלשה ביותר בקרסול, נפגעת בשיעור הגדול ביותר. בשיעור נמוך יותר נפגעת גם רצועת השוקית והעקב. פגיעה ברצועות אחרות היא אפשרית אך נדירה יותר. לעתים נפגעים מבנים נוספים בקרסול, כגון סחוס הערקום, גידים ועצבים[3][1].

נקעים בקרסול מתרחשים בעיקר בעת פעילויות ספורט ופנאי, רובם באנשים צעירים. כמחצית מהפציעות הקשורות לכדורסל ומעט מפחות משליש מהפציעות הקשורות לכדורגל הן נקעים בקרסול‏[1].

אבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תולדות החולה כוללים סיפור של תנועה חדה וכואבת של הקרסול. לאחר הפציעה מתוארים כאב, נפיחות בחלק הצידי-קדמי של הקרסול וקושי בהנעת הקרסול ובתפקודו. בנקעים מתונים וקשים מופיע לרוב שטף דם תת-עורי. בנקעים קשים מתואר לעתים קושי לשאת משקל על הרגל הפצועה.

תוצאות מדויקות יותר לבדיקה מושגות כאשר היא נערכת ארבעה עד חמישה ימים לאחר הפציעה ולא מיד לאחריה‏[1]. בבדיקה פיזיקלית נמתחות רצועות הקרסול כדי להעריך את שלמותן. רגישות במישושן יכולה לאשש את החשד לפגיעה ברצועות. הבדיקה כוללת מישוש של בליטות העצם משני צידי הקרסול (הפטישונים) על מנת לשלול אפשרות של שבר. כדי לשלול פגיעות אפשריות נוספות, נבדקים רצועות קרסול נוספות, גידי השרירים השוקיתיים, גבששת עצם המסרק החמישית ומפרק השוקה והשוקית התחתון[3].

צילום רנטגן יכול להדגים שבר בעצמות הקרסול. אפשרות שהחשד לקיומה עולה כאשר גיל הפצוע עולה, מתגלה רגישות במישוש הפטישון הצידי של עצם השוקית ותולדות החולה כוללים תיאור של קושי בנשיאת משקל‏[4].

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוצאות הטובות והמהירות ביותר לטיפול בנקע מושגות בעזרת טיפול תפקודי מוקדם‏[5][6][1][7]. גיבוס הקרסול או קיבועו גורם לתוצאות לוואי מזיקות ומעכב החלמה מלאה‏[8][6][1][7]. טיפול תפקודי עדיף גם על ניתוח‏[1][7].

בימים שמיד לאחר הפציעה מטפלים בקרסול לפי עקרונות RICE, קרי מנוחה, קירור, חבישה והגבהה של הקרסול. הנחת קרח על הקרסול ונטילת תרופות מקבוצת נוגדי דלקת שאינם סטרואידים בשלב הראשון מקצרים את הזמן להחלמה מלאה‏[9].

הטיפול התפקודי מכוון להנעת הקרסול ולנשיאת משקל עליו מוקדם ככל שניתן. הנעת הקרסול ומתיחה של רקמותיו מחזירה את מלוא טווח התנועה הנורמלי של הקרסול. נשיאת המשקל מאפשרת תרגול ושיקום פרופריאוספטיבי (התחושה העמוקה של מנח הקרסול). כאשר מתאפשרת נשיאת משקל מלאה על הקרסול, מתורגלים שרירי הקרסול כדי לשפר את כוחם ואת הסיבולת שלהם. בשלב האחרון של השיקום, מתורגל תפקוד ברמה גבוהה כמו ריצה וקפיצות ותפקוד לפי רמת התפקוד הרגילה של המשוקם‏[6].

נקעים פוגעים ביציבות הקרסול ומעלים את הסיכוי לנקעים חוזרים. מספר דרכים הוצעו למניעת נקעים חוזרים, מתוכם תרגול פרופריאוספטיבי, קרסוליות וחבישות בעזרת טייפ מתאים נמצאו כמקטינים את הסיכוי לנקע חוזר‏[10][1][7]. חיזוק שרירי הקרסול יעיל עוד יותר מקרסוליות וחבישות‏[6]. נעליים גבוהות, למרות יתרונותיהן הביו-מכניים, בפועל הן חסרות השפעה על שיעור הנקעים החוזרים‏[1].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Renström PA, Konradsen L. Ankle ligament injuries. British journal of sports medicine. 1997 Mar;31(1):11-20. PMID 9132202
  • Robin A. McKenzie, Human Extremities: Mechanical Diagnosis and Therapy, Orthopedic Physical Therapy Products, 2000, pp. 265–269. ISBN 0958364702
  • Patrick McMahon, Current Diagnosis and Treatment in Sports Medicine, McGraw-Hill, 2007, pp. 109–111. ISBN 0071410635

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 1.8 Renström & Konradsen, 1997
  2. ^ 2.0 2.1 McKenzie, 2000
  3. ^ 3.0 3.1 McMahon, 2007
  4. ^ Dunlop MG, Beattie TF, White GK, Raab GM, Doull RI. Guidelines for selective radiological assessment of inversion ankle injuries. British medical journal (Clinical research ed.). 1986 Sep 6;293(6547):603-5. PMID 3092948
  5. ^ Shrier I. Treatment of lateral collateral ligament sprains of the ankle: a critical appraisal of the literature. Clinical journal of sport medicine. 1995 Jul;5(3):187-95. PMID 7670975
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 Zöch C, Fialka-Moser V, Quittan M. Rehabilitation of ligamentous ankle injuries: a review of recent studies. British journal of sports medicine. 2003 Aug;37(4):291-5. PMID 12893710
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 Osborne MD, Rizzo TD Jr. Prevention and treatment of ankle sprain in athletes. Sports medicine (Auckland, N.Z.). 2003;33(15):1145-50. PMID 14719982
  8. ^ Møller-Larsen F, Wethelund JO, Jurik AG, de Carvalho A, Lucht U. Comparison of three different treatments for ruptured lateral ankle ligaments. Acta orthopaedica Scandinavica. 1988 Oct;59(5):564-6. PMID 3142203
  9. ^ Ogilvie-Harris DJ, Gilbart M. Treatment modalities for soft tissue injuries of the ankle: a critical review. Clinical journal of sport medicine. 1995 Jul;5(3):175-86. PMID 7670974
  10. ^ Tropp H, Askling C, Gillquist J. Prevention of ankle sprains. The American journal of sports medicine. 1985 Jul-Aug;13(4):259-62. PMID 3927758

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.