נשים באביב הערבי במצרים

באירועי האביב הערבי במצרים (בערבית: الربيع العربي, תעתיק: אַ-רַבִּיע אל-עַרַבִּי) מילאו הנשים תפקיד מרכזי ונטלו חלק משמעותי בתכנון ההפגנות, בפרסומן, ואף בהשתתפות הפעילה בהן. אולם כאשר הסתיימו האירועים חזרו רבות מן הנשים לתפקידיהן המסורתיים, בעיקר במסגרת הפרטית-ביתית. בעת הנוכחית דומה שלאירועי התקופה לא הייתה השפעה רבה על מעמדן של הנשים, וגם היום, בשנת 2021, השתתפותן בפוליטיקה הציבורית במצרים מצומצמת.

כיכר תחריר, פברואר 2011

רקע היסטורי

האביב הערבי הוא שמם של רצף אירועים מרכזיים אשר התקיימו ועדיין מתקיימים ברוב מדינות המזרח התיכון, משנת 2010 ועד היום. אירועים אלו ביטאו את התנגדות האזרחים לסטטוס קוו הקיים ולמערכות הפוליטיות והחברתיות באזור. האביב הערבי הוביל לשינויים מטלטלים במזרח התיכון, בין היתר, להפלת משטרים, התגברות כוחם של ארגונים אסלאמיים, התדרדרות כלכלית וכן, השמעת קולה של האישה ושימתה במרכז השיח הציבורי. על השפעותיו ארוכות הטווח של האביב הערבי, קשה להצביע וזאת כיוון שהאירועים עוד בעיצומם.

האביב הערבי במצרים

המהומות במצרים החלו בינואר 2011 בהשראת האירועים בתוניסיה. ב-25 בינואר 2011, המכונה "יום המרד", יצאו עשרות אלפי מפגינים לרחבי מצרים, ומילאו את הכיכרות, המפורסמת ביניהן "כיכר א-תחריר" (כיכר השחרור) שהפכה לסמל המהפכה. קולות המחאה עלו מקבוצות שונות, ביניהן: חילוניים, דתיים, ליברלים, נשים וגברים. לעומת קבוצות אלו שהיו מפולגות ולא מאורגנות, תנועת האחים המוסלמים והקבוצות הסלפיות הקיצוניות הציגו חזית מגובשת יותר והשיגו תמיכה רבה בקרב ההמונים, דבר אשר הוביל לעלייתם של האחים המוסלמים לשלטון והפיכתו של מוחמד מורסי לנשיא מצריים בשנת 2012.

הנשים במצרים

כמו מדינות ערביות אחרות במזרח התיכון, מצרים היא מדינה מוסלמית המעניקה מקום משמעותי לחוקי השריעה בתהליך החקיקה. החוק המוסלמי משפיע על קביעת מקומה של האישה הן במרחב הציבורי והן במרחב הפרטי, על חוקי הנישואין-גירושין, חזקה על הילדים ועוד. בשנות ה-70 וה- 80 של המאה העשרים, התייחסה המדינה המצרית לנשים כאזרחיות סוג ב'. תחת שלטונו של אנואר סאדאת, חוקקו חוקים המסבירים את תפקידה של האישה בבית ואת תפקידה באסלאם, דבר אשר השריש וקיבע את מקומה של האישה במרחב הפרטי.

לצד קיבוע מעמדה של האישה ויחס המדינה המצרית לנשים כאזרחיות סוג ב', ניתן לראות כי ישנם אנשים אשר נקטו צעדים במטרה לשנות את המצב הקיים, לצאת נגד היחס המקבע את מעמדן של נשים כנחותות מהגברים ולקדם את מעמדן במצרים. אחת מהדמויות הבולטות ביותר לקידום מעמדה של האישה בחברה המצרית הייתה נוואל א-סעדאווי פורצת הדרך במאבק למען הנשים במצרים. בין היתר, היא פיתחה מודל פמיניסטי המשלב בתוכו מסורת אסלאמית ומסורת ערבית. א-סעדאווי, סופרת ופסיכיאטרית במקצועה אשר הוציאה כתב עת פמיניסטי בשנות ה-70 וה-80 שגרם לכך שנאסרה בכלא בתקופת שלטונו של אנואר סאדאת. כמו כן, היא התמודדה במהלך עבודתה עם בעיות של נשים במצרים וברחבי העולם. לטענתה, האיום הגדול ביותר על מעמדה של האישה היום היא הדת ולכן היא יוצאת באופן נחרץ נגד העלייה של הדת לשלטון. למרות תשומת הלב והזעם הרב שמשכה בעקבות ביקורותיה על החברות המוסלמיות ועל יחסן לנשים היא המשיכה לטפל בנושאים שנויים במחלוקת כמו: זנות ואלימות במשפחה. אחד המאבקים ביותר שהנהיגה הוא האיסור למילת נשים במצרים. בתור ילדה שחוותה את הטקס בעצמה, יצאה למאבק של כחמישים שנה. לבסוף, בשנת 2008, יצא איסור האוסר על מילת נשים במצרים, אך בפועל עדיין ישנם מנהיגים דתיים היוצאים נגד דבריה ואף מבצעים את הטקס.

לצד א-סעדאווי, ישנם ניסיונות מתמשכים לבטל חוקים אשר פוגעים ומשעתקים את מעמדן של הנשים. אחד מהחוקים הבולטים ביותר הוא חוק הגירושין אשר הוענק בחוקי האסלאם ומקובע בשריעה. אחת מהבולטות לצאת במאבק לשינוי חוק הגירושין היא סוזן מובארכ (Suzanne Mubarak), אשתו של נשיאה לשעבר של מצרים, חוסני מובארכ. החוק משנה את מעמדה של האישה ומקנה לה את האפשרות להגיש בקשת גירושין. כמו כן, ישנו הסופר קאסם אמין שהיה מראשוני ההוגים בעולם הערבי אשר קראו למען שיפור מעמדן של נשים בעולם הערבי ובמצרים בפרט. אמין פרסם ספרים רבים הקוראים לביצוע רפורמות במעמדן של נשים, רעיונות שנשאבו בעיקר מתוך המחשבה האירופאית-המערבית. בין ספריו הבולטים: "שחרור האישה" ו"האישה החדשה". אמין מתאר בספריו כי החוק המוסלמי בבסיסו הגדיר כי אישה שווה לגבר והכריז על חירותה ועצמאותה, בזמן שבשאר העולם היא הייתה במעמד הנמוך ביותר. החוק המוסלמי העניק לה את כל זכויות האדם וקבע כי היא בעלת סמכות לא פחותה מזו של הגבר. לטענתו של אמין, הרגלים מגונים שאימצו במקומות שונים בהם האסלאם נפוץ ובעקבות שליטים עריצים ששלטו באומות הללו, השפיעו על מעמדה של האישה והגברים החלו לזלזל באישה החלשה. בספריו מדבר על זכותה של האישה לצאת ללמוד, על החשיבות בלימודי הקרוא והכתוב ולהכיר את העובדות המדעיות הבסיסיות בזכות הידע שתצבור והם שיובילו את האישה להיות אדם בעל יכולת הבנה ורצון משלו דבר אשר ישפיע על שיפור במעמדה. בעיניו של אמין, הקידמה והידע הם שמביאים לחירותו של האדם. אמין ספג ביקורות קשות מצד אנשי דת שמרניים אך לא הפסיק והמשיך בהוצאת ספרים והבעת דעותיו. אמונותיו השפיעו רבות על אינטלקטואליים מצרים נוספים כמו מוחמד חוסיין היכל ואחמד לוטפי א-סייד.

הנשים באביב הערבי במצרים

במסגרת ההפגנות השונות במצרים במטרה להפיל את משטרו של חוסני מובארכ נטלו נשים חלק משמעותי ותרמו באופן שווה לצד הגברים. אולם על אף ההשתתפות פורצת הדרך של הנשים, ניתן לראות כי כשנה וחצי לאחר הפלתו של מובארכ, האוכלוסייה הנשית נדחקה לשוליים.

אישה מצריה מפגינה בכיכר א-תחריר

השתתפות הנשים בהפגנות

לאורך האירועים, נשים רבות היו דומיננטיות בארגון ההפגנות ובהפצת הידע בקרב האזרחים. על מנת להפיץ את ההפגנות, להביע את דעותיהן ולהעביר מסרים הן השתמשו באינטרנט, רשתות חברתיות, יו-טיוב, טוויטר, בלוגים ואף בערוצי הטלוויזיה. התקשורת הייתה כלי מרכזי לקידום מעמדן של הנשים. באמצעותה הן יכלו לפרסם תמונות, סרטוני וידאו או מאמרים ומצאו את הדרך לתקשר בדרכים חדשות. תרומתן של הנשים פתחה את הדרך לשיחות על תפקידן החשוב בחברה, על לימודי רפואה ומחשבים, ועל החופש להתחתן עם בחירי ליבן. יציאתן של נשים לרחובות לא יצאה רק נגד הסטראוטיפים כלפי הנשים הערביות בשוליים, שרבות מהן מדוכאות וסובלות מאלימות, אלא גם ביטאה את רצונן לשנות את המציאות ואת גורלן. אחת הנשים הבולטות במהפכת 2011, הייתה אסמאא' מחפוז (Asmaa Mahfouz), אקטיביסטית בת 26, שהפיצה ביו-טיוב סרט הקורא לכלל הגברים להצטרף אליה ואל אחיותיה במאבק נגד השלטון של מובארכ. נשים נוספות שהיוו סמל ובלטו באירועים ברחובות היו יסמין אל מהארי (Yasmin El-Mehairy), שהנז אחמד (Shahnaz Ahmed) ודליה זיאדה (Dalia Ziada), שנבחרה לאחת מבין 150 הנשים המשפיעות בעולם. זו אינה הפעם הראשונה בה נשים משתתפות בהפגנות במצרים. בשנת 1919 היה לנשים תפקיד מרכזי בהפגנות נגד המשטר הבריטי. באותה תקופה הקימה הודה שעראווי (Huda Shaarawi), את התנועה הפמיניסטית במצרים והפכה לסמל הנשי במהפכה בשנות העשרים. אבל בסיום ההתקוממות, בשנת 1922, מצאו את עצמן הנשים נדחקות לשוליים עם עליית מפלגת הוופד. הימצאותן של נשים רבות במרכז העניינים בהפגנות, הצלחתן בפרסום והבאתן לידי השיח בציבור, מצביע על כך שנשים הצליחו לתת השראה לאנשים רבים ולגייסם למאבק. למרות זאת, הן לא הבטיחו לעצמן התקדמות פוליטית ומעמדית.

היחס השלילי כלפי הנשים בהפגנות

הנשים שהיו בראש המאבק וחלקו את הבמה עם הגברים נאבקו בהטרדות מיניות, אלימות והוקעה מילולית. במהלך ההפגנות, הובאו עדויות לכך שנשים הותקפו על ידי חיילים, שוטרים, ולעיתים גם על ידי בני משפחותיהן. כשהתלוננו הן נאלצו לעבור בדיקות בתולין משפילות, נאנסו והוטרדו מינית. ההטרדות וההתקפות הללו באו בטענה כי הבנות ישנות באוהלים לצד הבנים במהלך ההפגנות ולא הייתה הפרדה בין הנשים לבין הגברים כנדרש בחברה המצרית.

נשים מפגינות בכיכר א-תחריר

לאחר ההפגנות

אירועי האביב הערבי הובילו לבחירות ולשינויי משטר במצרים ובכמה מדינות ערביות אחרות. עליית המפלגות האסלאמיות במצרים הדאיגה רבים שחששו לעתיד המדינה והתריעו נגד התייחסותן לנושא המשפחה והמגדר. המפגינים שהיו בחזית המאבק, ביניהם הנשים, נדחקו לשוליים. תחת שלטונו של מורסי, נשים התמודדו עם לחץ מצד המדינה, מהסמכות הדתית ומהאזרחים ברחובות אשר ציפו מהן להתלבש ולהתנהג כראוי, לפי ראות עיניהם. הטענה הרווחת הייתה שמעמדן של הנשים היה טוב יותר לפני המהפכות, תחת שלטונו של מובארכ. בבחירות 2012, עם ניצחונם של מורסי והאחים המוסלמים והחלפת השלטון הדיקטטורי החילוני בשלטון האסלאמי, נקבע גם מקומן של הנשים במערך הפוליטי. מתוך 498 מקומות בפרלמנט, רק 12 אוישו על ידי נשים. כמו כן, כל המועמדים שלקחו חלק במרוץ לנשיאות היו גברים. לאחר תקופת שלטון קצרה של האחים המוסלמים ומורסי, החלו שוב מהומות במדינה, וגם בהן נטלו הנשים בחלק מרכזי. בעקבות המהומות נטל הצבא את רסן השלטון בהפיכה שקטה בשנת 2013, ומפקדו, עבד אל-פתאח א-סיסי, נבחר לנשיא. מקומן של הנשים השתפר במידת מה עם עלייתו לשלטון והשיפור מצא ביטוי גם בחוקה החדשה שנכתבה בשנת 2014. בחוקה, ניתן לראות סעיפים המתייחסים למעמדה של האישה ולקידומה בחברה המצרית בין היתר: סעיף הדן בשוויון שבין גברים לנשים, חוק הבחירות שבכל רשות מקומית רבע מהמושבים מוקצה לנשים ועוד.

ויכוח בין שני נרטיבים

בנושא מקומה של האישה באירועי האביב הערבי קיים ויכוח בין שני נרטיבים. על פי הנרטיב הראשון, כי לנשים מקום חשוב בחברה הערבית בכלל ובאירועי האביב הערבי בפרט. כפי שצוין, הנשים נטלו חלק משמעותי בארגון ההפגנות השונות, יזמו מפגשים שונים והשתתפו בהעברת המסרים. נוכחותן הדומיננטית שיקפה את סירובן להיות מושתקות מעצם היותן נשים ואת רצונן לדאוג למדינה. כמו כן, רואות את עצמן ככוח בלתי נפרד מהחברה הערבית וכסמל למאבק של שחרור החברה מדיקטטורה. ביטוי לנרטיב זה ניתן לראות במספר הרב של הבלוגים שנשים פרסמו במהלך האירועים על מנת לקרוא לנשים אחרות להצטרף במאבק ובהפגנות. לדוגמה, נוהא חוסייני (Noha Husseini), בת 16, המתארת כי בבתי קפה תלויים שלטים של זמרות פופ כמו ריהאנה וביונסה והיא מסבירה כי אף אישה לא שואפת להפוך לזמרת פופ אלא רוצה להצליח כאישה עצמאית. על פי הנרטיב השני, מקומן של נשים הוא בספירה הביתית. נרטיב המציג כי למרות השתתפותן של הנשים בהפגנות ובאירועי האביב הערבי, והשפעתן הרבה על ההתרחשויות השונות, עדיין קיימת הציפייה והצורך שנשים יהיו כפופות לגברים, מתוך טענה כי כבוד המשפחה הוא ערך עליון וכי תפקידן המסורתי הוא לדאוג לבעליהן, ילדיהן ולהישאר בבית. כמו כן, ניתן לראות כי השתתפותן בהפגנות עוררה תשומת לב רבה וביקורת רבה, בטענה כי הן מביישות את האישה. ההתנהגות, הלבוש, שיתוף הפעולה והקשר הצמוד לגברים מוציאים לאישה שם רע, מה שהשפיע על היחס האלים כלפיהן, הזלזול שבא לאחר ההפגנות וחיזוק הטענה כי עליהן לחזור לספירה הביתית. דוגמה לנרטיב זה היא דבריה של דוברת האחים המוסלמים אשר טענה כי אין בעייתיות בייצוג מועט של נשים בפרלמנט, וכן בקמפיין של אישה שהתמודדה לבחירות בפרלמנט, שתמונת בעלה מוצגת בקמפיין ולא תמונתה.

סיכום

אלפי נשים לקחו חלק באירועי האביב הערבי במצרים, למען השינוי והחופש לאחר תקופה ארוכה שבה סבלו מדיכוי חברתי, כלכלי, חופש הביטוי והזכות לבחור. אין ספק כי נשים היו בעלות תפקיד משמעותי בהפגנות ובמלחמה נגד שחיתות השלטון במסגרת אירועי האביב הערבי. אך מיד לאחר התפטרותו של מובארכ וסיום ההפגנות, אותן הנשים שנאבקו ברחובות חזרו לספירה המשפחתית ונשלטו על ידי הדת והחוקה. נשים עדיין ממשיכות להתמודד עם אפליה הן במרחב הפרטי והן במרחב הציבורי.

ראו גם

• ההפיכה במצרים (2011)
• ההפיכה במצרים (2013)

לקריאה נוספת

• Dyer Emily, "Egypt's Shame: Why Violence against Women has soared after Mubarak", 2014, Foreign Affairs

קישורים חיצוניים

• חוקת מצרים 2014