נתיבה בן יהודה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נתיבה בן יהודה, 2009

נתיבה בן יהודה (26 ביולי 1928, תשעה באב ה'תרפ"ח28 בפברואר 2011, כ"ד באדר א' ה'תשע"א) הייתה לוחמת פלמ"ח, סופרת, שדרנית רדיו ומילונאית של לשון הסלנג העברי. חלק חשוב מפעילותה הקדישה לשמירת מורשת הזמר העברי, במיוחד זה שקדם להקמת מדינת ישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתיבה בן יהודה, 2003

נתיבה בן יהודה נולדה בתל אביב, בתם השלישית של יפה טורקניץ (שעלתה בשנת 1905 עם הוריה גאולה ואהרן טורקניץ מהעיר קובל שבווהלין), וד"ר ברוך בן יהודה, שהיה מנהל הגימנסיה הרצליה, ונודע כחמור-סבר וקפדן. היא למדה בגימנסיה, ובהמשך השתלמה בלימודי לשון עברית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, וכן למדה אמנות בבצלאל. לפני מלחמת העצמאות התאמנה בהדיפת כדור ברזל ובהטלת כידון, כדי לקחת חלק במשחקים האולימפיים של 1948, אולם המלחמה שינתה את תוכניותיה: היא התנדבה לחטיבת יפתח של הפלמ"ח ושימשה כקצינת חבלה ולוחמת מן השורה, ואף כמפעילת הדוידקה היחידה שהייתה בצפת. כבר אז הפכה לדמות בולטת, וזכתה לתואר "השדה (הג'דה) הבלונדינית". היא טענה בראיון למעריב כי יגאל אלון "הדביק" לה כינוי זה למורת רוחה.‏[1] עם קום המדינה עבדה במחלקת הדוברות של משרד העבודה בניהולו של זלמן חן.

כסופרת ומילונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן יהודה כתבה למעלה מ-20 ספרים העוסקים בלשון העברית, בקורות ירושלים וארץ ישראל ותולדות הזמר העברי. היא כתבה יחד עם דן בן אמוץ את הספר "מילון עולמי לעברית מדוברת", שהוא מילון לסלנג העברי, שראה אור ב-1972. מלחמתה בזכות הסלנג מוסברת בין היתר כהתנגדות להשפעת אביה הקפדן, שהתעקש על עברית תקנית.

ב-1980, בהיותה בת 52, אובחן גידול בראשה, ונקבע כי נותרה לה כשנת חיים אחת. בעקבות כך, היא התפטרה מעבודתה כדי שתוכל להקדיש את זמנה לכתיבת זיכרונותיה ממלחמת העצמאות. בסוף אותה שנה פרסמה את האוטוביוגרפיה: "1948-(בין הספירות)- 1980". ממצאי הרופא ותחזיותיו התגלו כשגויות לגמרי, אולם בן יהודה החליטה להישאר בביתה ולהמשיך בכתיבה, ופרסמה שני ספרי המשך לספרה האישי. בשנים שלאחר מכן פרסמה את חלקו השני של "מילון עולמי לעברית מדוברת", וכן ספרים רבים. בעקבות ספרה "אוטוביוגרפיה בשיר וזמר", שראה אור בשנת 1990, נוצרה תוכנית רדיו בקול ישראל, בה שחזרו מפיק התוכנית גיל אלדמע וצוות זמרים שירים מראשית הציונות.

כשדרנית רדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1995-2009 הנחתה בן יהודה תוכנית רדיו לילית אישית בשם "נתיבה מדברת ומקשיבה".‏[2] התוכנית התבססה על שילוב בין שיחות עם מאזינים והשמעת שירים מימי ראשית הציונות ועד קום המדינה. היא ביקשה מהמאזינים שעלו לשידור לספר ולדבר רק על דברים טובים וחיוביים, בניגוד לרוב תוכניות הרדיו האחרות. התוכנית, ששודרה בימי רביעי בלילה, זכתה להצלחה רבה. בחמש השנים הראשונות לשידורה של התוכנית ליווה אותה איזי מן ושימש עורך המוזיקה ומגיש לצדה.

אופיה והוקרה על פועלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן יהודה נודעה בחדות לשונה ובאופיה העממי. היא הייתה מהדוברות הרהוטות של דור תש"ח ושילבה ידע רחב יחד עם חוש הומור וצורת התנהגות ישירה. אופיה זה התבטא למשל בעזיבתה את אולפן הטלוויזיה בעיצומו של שידור חי על אודות דן בן אמוץ ב-1992, במחאה על התבטאות המנחה גבי גזית, או באימרותיה הישירות. היא טענה שהיא שכבה עם הרבה בחורים בפלמ"ח "למרות שלא התייחסו אליי בתור החתיכה. הייתי נורא מכוערת". על הפמיניזם אמרה "אני לא יכולה להיות חלק מהתאגדות כזו של נשים יחד נגד קיפוח. אני מימשתי כל החיים את הפמיניזם שלי. אני, כשאני מרגישה קיפוח, אני צועקת. כשלא קיבלתי את הדרגה שהגיעה לי... צעקתי על המנהל שלי: 'מה יש, לא מוצאים חן בעיניך אברי המין שלי?'".‏[3]

בשנת 1993 קיבלה את פרס ראש הממשלה ליוצרים. בשנת 1998 הייתה אחת משלושת הזוכים בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. בשנת 2004 הוענק לה התואר "יקירת ירושלים". בעקבות תוכנית הרדיו של בן יהודה, כתב לכבודה הפזמונאי דודו ברק את הפזמון "נתיבה", בביצועה של הזמרת רונית אופיר. בינואר 2013 יצא לאור בהוצאת כתר הספר "מחברות נתיבה: נתיבה בן יהודה ומלחמתה במשטרת העברית", המכיל את עזבונה הלשוני וכן התכתבות ענפה שלה עם ציבור הקוראים.

בן יהודה נפטרה בשנת 2011, בגיל 82, בקיבוץ לוחמי הגטאות, ונקברה ביישוב כליל.‏[4]

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דן בן-אמוץ, נתיבה בן-יהודה, מלון עולמי לעברית מדוברת, ירושלים: א' לוין-אפשטין, 1972. (ראה אור במספר מהדורות. כרך ב: מלון אחול-מניוקי לעברית מדוברת, ראה אור בהוצאת זמורה-ביתן, תשמ"ב 1982.)
  • 1948 – בין הספירות: רומן על התחלת המלחמה, ירושלים: כתר, 1981.‏[5]
  • ברכות וקללות: אוסף פרטי, ירושלים: כתר, 1984.
  • מבעד לעבותות: רומן על שלושה חודשים ב-1948, ירושלים: דומינו, 1985.
  • ירושלים מבפנוכו: לחיות בירושלים ולמות בה – מצחוק, תל אביב: עידנים, 1988.
  • אוטוביוגרפיה בשיר וזמר, ירושלים: כתר, 1990. (תווים)
  • כשפרצה המדינה: דוקיורומן על מה שהיה איתי במשך "ההפוגה" הראשונה בחודש השני של המדינה 11.6–9.7.1948, ירושלים: כתר, 1991.

לאחר מותה:

  • מחברות נתיבה: נתיבה בן-יהודה ומלחמתה במשטרת העברית; ליקט וערך: רוביק רוזנטל, ירושלים: כתר, 2013.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטה:

מפולמוסיה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]