נתיחה שלאחר המוות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נתיחה שלאחר המוותלועזית: post-mortem או Autopsia) היא כלי חשוב ברפואה המשמש ללמידה על המבנה האנטומי של גוף האדם. ניתוח המת, היא פעולת ביתור המבוצעת בגופו של נפטר, כדי ללמוד ולחקור נתונים רפואיים שונים. הנתיחה מאפשרת לצפות באופן ישיר כיצד הגוף נראה מבחינה מרחבית, וזאת בשונה מלימודים תאורטיים.

ניתוח המת בראי ההיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתוח מתים היה אסור אצל היוונים והרומאים העתיקים מטעמים דתיים. הנצרות הקדומה נחשבת כגורם העיקרי למניעת התפתחות מדע האנטומיה, עקב התנגדותה החריפה לכל ביתור של גוויות בני אדם. ניתוחי מתים התחילו בצורה מסודרת רק ב-1238 ונכנס אל האקדמיה האירופאית במהלך המאה ה-17 . האיש שנחשב לאבי האנטומיה המודרנית הוא וזאליוס, אשר ביצע נתיחות פומביות של גופות.

בעבר היה נהוג לבצע ניתוחי מחקר גם באנשים חיים – פעולה המכונה ויויסקציה. היתרון בשימוש בוויויסקציה לעומת נתיחה שלאחר המוות, הוא האפשרות לראות כיצד תהליכים שונים מתרחשים בגוף בפועל. לפי עקרונות המוסר המודרני אסור לנתח אדם רק לשם מחקר ומסיבה זו אין מבצעים יותר ויויסקציות.

סיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתוחים לאחר המוות מבוצעים משלוש סיבות עיקריות:

  1. ביתור גויות לצורכי לימוד ומחקר
  2. ניתוח לשם קביעת סיבת המוות
  3. ניתוח לשם נטילת איבר לצורך ריפויו של אדם אחר

ביתור גויות לצורכי לימוד ומחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי החוק תימסר גוויתו של אדם שהסכים בכתב כי גופתו תימסר למטרות מדעיות לצורכי לימוד ומחקר.

ברוב בתי הספר ללימוד רפואה בישראל יש מעבדות מיוחדות שבהן מנתחים גופות של אנשים שהביעו את רצונם לפני מותם שגופתם תשמש לצרכים מדעיים. ממצאי הנתיחות שלאחר המוות מספקים נתונים למחקרים רפואיים בתחומים רבים. כמו כן, הנתיחות משמשות לצורכי רפואה מונעת, כגון גילוי פגמים תורשתיים המשותפים לכמה מבני המשפחה.


שני סעיפים עיקריים של החוק הנוגעים לביתור גוויות לצורכי לימוד ומחקר:

א. לא יאוחר משנה מהיום שבו נתקבלה הגויה בבית הספר לרפואה יובאו הגויה וחלקיה המבותרים לקבורה לפי דיני העדה הדתית שעמה נמנה המת ובית הספר לרפואה ישא בכל הוצאות הקבורה.
ב. מותר לבית הספר לרפואה לשמור על הגויה או על חלקים ממנה, אם הסכים לכך הנפטר בכתב, או אם הרשאי לדרוש אותה לפי התקנות לא התנגד לכך תוך הזמן ובדרך שנקבעו בתקנות.

ניתוח לשם קביעת סיבת המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרט למחקר מדעי, המטרה העיקרית של הנתיחה שלאחר המוות היא קביעה מדויקת ככל האפשר של סיבת המוות. קביעת סיבת המוות דרושה לצרכים חקירתיים במקרים של עבירה פלילית, והנתיחה משמשת לאיתור חפצים או חומרים בגופה כגון קליעים, להב שבור של סכין, שאריות רעלים וכדומה, היכולים לתרום לחקירת המקרה הפלילי (בישראל עוסק בכך המכון הלאומי לרפואה משפטית). בשנת תשמ"א-1980 נוסף לחוק האנטומיה והפתולוגיה סעיף הקובע "מותר לרופא לנתח גויה לשם קביעת סיבת המוות או כדי להשתמש בחלק ממנה לריפויו של אדם, אם נקבע בתעודה שנחתמה על ידי שלושה רופאים שהוסמכו לכך בהתאם לתקנות, כי הניתוח משמש לאחת המטרות האמורות".

ניתוח לשם נטילת איבר לצורך ריפויו של אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתוח לשם נטילת איבר צריך להתבצע בסמוך למות האדם. חלק מהאיברים נלקחים מאנשים שעברו מוות מוחי, כאשר הלב ממשיך לפעום ולהזרים דם באופן מלאכותי, ועל ידי זה נשמרים האיברים עד להוצאתם לצורך ההשתלה.

החוק בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית ימי המדינה לא הוסדר נושא ניתוחים לאחר המוות ונטען שאי אישור החוק מנע לימודי רפואה בישראל[1]. בשנת התשי"ג - 1953, חוקק "חוק האנטומיה והפתולוגיה" המסדיר את הטיפול בגויות במדינת ישראל באופן כללי בהתאם למטרות השונות של הנתיחות. על פי החוק, אין לנתח גוויה אלא ברשות המשפחה, אלא בנסיבות מיוחדות. בפועל, בתי החולים ביצעו ניתוחי מתים רבים מאוד בלא רשות המשפחות. במפלגות הדתיות טענו שהחוק לא כובד ושבפועל מבוצעות נתיחות רבות בניגוד לחוק‏[2][3]. באוגוסט 1959 קבעה ועדת החוקה של הכנסת שקיימת פרקטיקה של ניתוחי מתים בניגוד לחוק‏[4]. המפלגות הדתיות ניסו במשך שנים לתקן את החוק באופן שאוסר באוםפן מוחלט ניתוחים ללא אישור המשפחה, אך ללא הצלחה‏[5]. מקרים של ניתוחים של חרדים שנפטרו, כמו זה של הרבנית רחל נאדל מבני ברק[6] הביאו להפגנות נגד הממשלה בדרישה לאפשר לאנשים זכות מוחלטת לקבוע האם הם או קרובי משפחתם ינותחו לאחר המוות‏[7]. הממסד הרפואי התנגד למתן זכות וטו למשפחה על ניתוחי מתים בטענה שהניתוחים הכרחיים לרפואה‏[8]. במספר מקרים, בני משפחה העלימו את גופת קרוביהם מבית החולים מחשש לביצוע ניתוח לאחר המוות בגופה, נגד רצונם‏[9].

לאחר המהפך, ההסכם הקואליציוני של אגודת ישראל עם הליכוד קבע שחוק האנטומיה והפתולוגיה יתוקן כדרישת הדתיים. בסוף 1980 תוקן לבסוף החוק בהליך מזורז. בנובמבר 1980 עבר החוק בקריאה ראשונה‏[10] ולאחר דיונים בוועדה שהתקיימו במתח רב‏[11] אושר החוק בתחילת דצמבר לאחר גיוס מלא של הקואליציה והאופוזיציה‏[12].

נתיחה לאחר המוות לצורכי המחקר בראי היהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהדות שוללת באופן עקרוני כל פגיעה גופנית בגופה, מפאת כבוד המת. במקרים חריגים התירו רבנים לבצע נתיחה כזו, אם היה בכך סיכוי סביר להציל חיים של אנשים אחרים, למשל - זיהוי חיידק הגורם למגפה. בנושא זה עדיין חלוקות הדעות בזרמים השונים ביהדות, כאשר רוב הזרמים ביהדות החרדית נוטים להימנע בכל מחיר מנתיחה שלאחר המוות, ואילו זרמים אחרים ביהדות מתירים נתיחה כזו ואף מעודדים מחקר מדעי, אם הנפטר הסכים לכך לפני מותו. בשנת 1925 התעוררה בעיית ניתוח המת בראי הרפואה עם פתיחתה של הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית, הרבנות הראשית המורחבת לארץ ישראל פסקה "שאין הרבנות הראשית מתנגדת שבגופותיהם של אלה אשר הסכימו לזה מחיים בכתב, חתום על ידיהם מרצונם הטוב, ישתמשו לניתוחים אנטומיים לצורכי לימוד הרפואה בבית הספר לרפואה, בתנאי שישמרו על החלקים המנותחים להביאם לקבורה בכבוד כדין תורה".

נטילת איברים בהלכה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצלת חיים היא ערך עליון ביהדות. הרבנות הראשית לישראל התירה תרומת איברים ומכירה במות גזע המוח כבמוות על פי חוקי ההלכה, על סמך פסיקותיו של הרב משה פיינשטיין. הגם שבין הרבנים עדיין לא הושגה אחדות-דעים בעניין תרומת האיברים, יש כמה סמכויות הלכתיות המאשרות תרומה זו ורואות בה מצווה. הנשענים על תרומת איברים ביהדות נוטים לצטט מספר שמות "ורפא ירפא" [שמות כ"א, י"ט] המצווה לעשות כל שביכולתנו להציל אדם ממחלה. וכן את רש"י המפרש שאסור לו לאדם לעמוד בחיבוק ידיים בעוד אפשר להציל אחר ממות "לא תעמוד על דם רעך" [ויקרא י"ט, ט"ז]. השולחן ערוך מעיר כי "…אפילו אם יש סכנה לחייך בהצלת אדם אחר, אל לך לדאוג יתר על המידה לחייך שלך."

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יצחק רפאל, לשאלת ניתוחי מתים, הוצאת המפלגה הדתית הלאומית בישראל, תש"ד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתוחי מתים ביהדות ובמדינת ישראל:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]