נתיחה שלאחר המוות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נתיחה שלאחר המוותלועזית: post-mortem או Autopsia) היא כלי חשוב ברפואה המשמש ללמידה על המבנה האנטומי של גוף האדם.ניתוח המת, היא פעולת ביתור המבוצעת בגופו של נפטר, כדי ללמוד ולחקור נתונים רפואיים שונים. הנתיחה מאפשרת לצפות באופן ישיר כיצד הגוף נראה מבחינה מרחבית, וזאת בשונה מלימודים תאורטיים.

ניתוח המת בראי ההיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתוח מתים היה אסור אצל היוונים והרומאים העתיקים מטעמים דתיים. הנצרות הקדומה נחשבת כגורם העיקרי למניעת התפתחות מדע האנטומיה, עקב התנגדותה החריפה לכל ביתור של גוויות בני אדם. ניתוחי מתים התחילו בצורה מסודרת רק ב-1238 ונכנס אל האקדמיה האירופאית במהלך המאה ה-17 . האיש שנחשב לאבי האנטומיה המודרנית הוא וזאליוס, אשר ביצע נתיחות פומביות של גופות,

בעבר היה נהוג לבצע ניתוחי מחקר גם באנשים חיים – פעולה המכונה ויויסקציה. היתרון בשימוש בוויויסקציה לעומת נתיחה שלאחר המוות, הוא האפשרות לראות כיצד תהליכים שונים מתרחשים בגוף בפועל. לפי עקרונות המוסר המודרני אסור לנתח אדם רק לשם מחקר ומסיבה זו אין מבצעים יותר ויויסקציות.

חוק האנטומיה והפתולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת התשי"ג - 1953, חוקק "חוק האנטומיה והפתולוגיה" המסדיר את הטיפול בגויות במדינת ישראל באופן כללי בהתאם למטרות השונות של הנתיחות ומתייחס לשלשה סוגים עיקריים של ניתוחים בגוויות.

1. ביתור גויות לצורכי לימוד ומחקר

2. ניתוח לשם קביעת סיבת המוות

3. ניתוח לשם נטילת איבור לצורך ריפויו של אדם אחר

ביתור גויות לצורכי לימוד ומחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי החוק תמסר גוויתו של אדם שהסכים בכתב כי גופתו תמסר למטרות מדעיות לצורכי לימוד ומחקר

ברוב בתי הספר ללימוד רפואה בישראל יש מעבדות מיוחדות שבהן מנתחים גופות של אנשים שהביעו את רצונם לפני מותם שגופתם תשמש לצרכים מדעיים. ממצאי הנתיחות שלאחר המוות מספקים נתונים למחקרים רפואיים בתחומים רבים. כמו כן, הנתיחות משמשות לצורכי רפואה מונעת, כגון גילוי פגמים תורשתיים המשותפים לכמה מבני המשפחה.


שני סעיפים עיקריים של החוק הנוגעים לביתור גוויות לצורכי לימוד ומחקר :

א.לא יאוחר משנה מהיום שבו נתקבלה הגויה בבית הספר לרפואה יובאו הגויה וחלקיה המבותרים לקבורה לפי דיני העדה הדתית שעמה נמנה המת ובית הספר לרפואה ישא בכל הוצאות הקבורה.

ב.מותר לבית הספר לרפואה לשמור על הגויה או על חלקים ממנה, אם הסכים לכך הנפטר בכתב, או אם הרשאי לדרוש אותה לפי התקנות לא התנגד לכך תוך הזמן ובדרך שנקבעו בתקנות.

נתיחה לאחר המוות לצורכי המחקר בראי היהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהדות שוללת באופן עקרוני כל פגיעה גופנית בגופה, מפאת כבוד המת. במקרים חריגים התירו רבנים לבצע נתיחה כזו, אם היה בכך סיכוי סביר להציל חיים של אנשים אחרים, למשל - זיהוי חיידק הגורם למגפה. בנושא זה עדיין חלוקות הדעות בזרמים השונים ביהדות, כאשר רוב הזרמים ביהדות החרדית נוטים להימנע בכל מחיר מנתיחה שלאחר המוות, ואילו זרמים אחרים ביהדות מתירים נתיחה כזו ואף מעודדים מחקר מדעי, במידה והנפטר הסכים לכך לפני מותו. בשנת 1925 התעוררה בעיית ניתוח המת בראי הרפואה עם פתיחתה של הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית , הרבנות הראשית המורחבת לארץ ישראל פסקה "שאין הרבנות הראשית מתנגדת שבגופותיהם של אלה אשר הסכימו לזה מחיים בכתב, חתום על ידיהם מרצונם הטוב, ישתמשו לניתוחים אנטומיים לצורכי לימוד הרפואה בבית הספר לרפואה, בתנאי שישמרו על החלקים המנותחים להביאם לקבורה בכבוד כדין תורה".

ניתוח לשם קביעת סיבת המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרט למחקר מדעי, המטרה העיקרית של הנתיחה שלאחר המוות היא קביעה מדויקת ככל האפשר של סיבת המוות. קביעת סיבת המוות דרושה לצרכים חקירתיים במקרים של עבירה פלילית, והנתיחה משמשת לאיתור חפצים או חומרים בגופה כגון קליעים, להב שבור של סכין, שאריות רעלים וכדומה, היכולים לתרום לחקירת המקרה הפלילי (בישראל עוסק בכך המכון הלאומי לרפואה משפטית). בשנת תשמ"א-1980 נוסף לחוק האנטומיה והפתולוגיה סעיף הקובע " מותר לרופא לנתח גויה לשם קביעת סיבת המוות או כדי להשתמש בחלק ממנה לריפויו של אדם, אם נקבע בתעודה שנחתמה על ידי שלושה רופאים שהוסמכו לכך בהתאם לתקנות, כי הניתוח משמש לאחת המטרות האמורות" .

ניתוח לשם נטילת איבר לצורך ריפויו של אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

נטילת איברים מן האדם שנמצא במוות מוחי מתבצע הלב ממשיך לפעום ולהזרים דם, ועל ידי זה נשמרים האיברים עד להוצאתם לצורך ההשתלה. מראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 הוחל להשתמש גם בתורמים מתים שמתו מוות לבבי, בעיקר על ידי קבוצת משתילי האיברים מפיטסבורג שבארצות הברית. הבעיה המרכזית בלקיחת איברים להשתלה בשיטה זו היא ההרס של האיברים לאחר הפסקת זרימת הדם. כדי למנוע זאת יש לצנן את האיברים לפני שהם נפגעים. בשיטה אחת משתמשים בחולים שמתו מוות לבבי פתאומי, כגון לאחר חבלת ראש קשה או דום לב פתאומי, ובדרך כלל כאשר הדבר קורה בחדר מיון. על מנת לשמר את האיברים להשתלה יש לנקוט בשורה של צעדים רפואיים בתורם שהוגדר כמת מוות מוחי, הכוללים שמירה על ערכים תקינים של לחץ הדם, אלקטרוליטים, מאזן חומצי-בסיסי, ריווי החמצן, חום הגוף, תפקודי קרישת הדם, מצב הורמונלי ועוד[50]. יתר על כן, אמצעי שימור מתוחכמים ויעילים מאפשרים את החיות של האיברים לתקופה של שעות ארוכות, ובכך מאפשרים העברה יעילה של איברים ממרכזים רפואיים מרוחקים. הזמן העובר בין ניתוק האיבר מהתורם המת לבין תחילת שימורו נקרא תקופת האיסכמיה החמה, והזמן העובר בין תחילת הליכי השימור לבין חידוש אספקת הדם לאיבר הנתרם מכונה תקופת האיסכמיה הקרה. בתקופות האיסכמיה מצטברים חומרים רעילים בתאים, אשר גורמים לנזק ולהרס האיברים. על כן, ככל שתקופות האיסכמיה קצרות יותר, כך סיכויי האיבר המושתל לתפקד בצורה תקינה גדולים יותר. השימור מתבצע על ידי הזלפת תמיסות מיוחדות לכלי הדם של האיברים הנתרמים, כשהם מקוררים. השילוב בין ההרכבים הכימיים של התמיסות לבין קירור האיברים באמצעותם מפחית את יצירת החומרים הרעילים. מקובל להמליץ על זמן שימור של שתל כליה עד 24 שעות, שתל כבד עד 16 שעות, שתל לבלב עד 10 שעות, ושתל לב וריאות עד 3 שעות.

נטילת איברים בהלכה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצלת חיים היא ערך עליון ביהדות. הרבנות הראשית לישראל התירה תרומת איברים ומכירה במות גזע המוח כבמוות על פי חוקי ההלכה, על סמך פסיקותיו של הרב משה פיינשטיין. הגם שבין הרבנים עדיין לא הושגה אחדות-דעים בעניין תרומת האיברים, יש כמה סמכויות הלכתיות המאשרות תרומה זו ורואות בה מצווה. הנשענים על תרומת איברים ביהדות נוטים לצטט מספר שמות "ורפא ירפא" [שמות כ"א, י"ט] המצווה לעשות כל שביכולתנו להציל אדם ממחלה. וכן את רש"י המפרש שאסור לו לאדם לעמוד בחיבוק ידיים בעוד אפשר להציל אחר ממות "לא תעמוד על דם רעך" [ויקרא י"ט, ט"ז]. השולחן ערוך מעיר כי "…אפילו אם יש סכנה לחייך בהצלת אדם אחר, אל לך לדאוג יתר על המידה לחייך שלך."

נתיחה שלאחר המוות לשם נטילת איברים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2008 אושרו בכנסת שני חוקים הקשורים להשתלת איברים:

1. חוק השתלת איברים, התשס"ח-2008, שקובע כי אדם חי שתרם מאיבריו יקבל לאחר מתן התרומה מעמד של חולה במחלה כרונית שיהיה זכאי להטבות כספיות, פטור מתשלומים מסוימים, פיצויים ותעודת הוקרה מהמדינה. החוק אוסר סחר באיברים, קבלת תמורה בעבור איברים וכן איסור על תיווך לצורך השגת התרומה.

2. חוק מוות מוחי-נשימתי, התשס"ח-2008 המסדיר את אופן קביעתו של מוות מוחי-נשימתי. החוק קובע כי זמן המוות המוחי-נשימתי יהיה מצב בו מותו של האיש נקבע על ידי שני רופאים מוסמכים שלא טיפלו בחולה ולא ייצגו אינטרס של חולה אחר הזקוק להשתלה, על פי פרמטרים קבועים (העדר לחץ דם, העדר נשימה עצמאית, העדר תגובה של האישונים ורפלקסים נוספים). כמו כן, הפסקת פעילות המוח תיקבע באמצעות בדיקה במכשירים אובייקטיביים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יצחק רפאל, לשאלת ניתוחי מתים, הוצאת המפלגה הדתית הלאומית בישראל, תש"ד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתוחי מתים ביהדות ובמדינת ישראל:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]