נתינים

נתינים (עַם הגבעונים) היו קבוצה אתנית נבדלת בארץ ישראל בתקופת המקרא, אשר הפכה למעמד חברתי נחות בעם ישראל. על פי המסופר בספר יהושע, ספר עזרא ובספר נחמיה, הם נמצאו בארץ בתקופת התנחלות השבטים, תקופת שיבת ציון ותקופת בית שני.

מוצאם

מקור הקבוצה בחיווים תושבי גבעון שכרתו ברית במרמה עם יהושע בן נון וצורפו בעקבות הברית לעם ישראל, אך זכו למעמד נמוך. לפי המסופר בספר עזרא הם עסקו בעבודת הפולחן בבית המקדש, אך תפקידם נחשב לזוטר ביותר, שכן הם נמנים בסוף רשימות המשרתים, לאחר הכוהנים, הלווים, המשוררים והשוערים. על פי שמותיהם ניכר כי מוצאם היה נוכרי, ומסתבר שהם היו צאצאים של עובדי מקדש שהגיעו עם כיבוש עמים קרובים לישראל בימי בית ראשון.

חז"ל קבעו איסור על הנתינים לבוא בקהל ישראל והשוו להם מעמד יוחסין דומה לזה של ממזרים. אסור זה נקבע על ידי משה רבנו, שקבע להם מעמד כעבדים, וכנלמד מהפסוק "מחוטב עיציך עד שואב מימיך" ומכאן שהיה להם מעמד מיוחד ולא נחשבו בכלל ישראל^{[דרושה הבהרה]}, אם כי תוקף הגזירה היה רק לאותו הדור בלבד, יהושע בן נון גזר עליהם כל זמן שבית המקדש היה קיים, ואילו דוד המלך גזר עליהם לנצח‏.

פרשת יהושע בן נון

הסיבה שיהושע בן נון גזר עבדות על הנתינים, הייתה מכיוון שגירותם הייתה ברמיה. הנתינים היו משבע האומות שחיו בארץ ישראל, ונאסר לקבל מהם גרים. הנתינים, שינו את לבושיהם התחפשו לעם מארץ רחוקה בשם "גבעונים", וביקשו מיהושע בן נון שיקבלם כגרים. יהושע בן נון אכן קיבלם כגרים, ונשיאי העידה אף נשבעו להם להם שלא יגעו בהם לרעה ולאחר מכן התברר תרמייתם. למרות שהשבועה הייתה בטעות ולאחר רמייה, לא רצה יהושע בן נון להרוג את הגבעונים, מפני איסור חילול השם, ומינה את הגבעונים לחוטבי עצים ושואבי מים‏.

פרשת שאול המלך והגבעונים

שאול המלך, השמיד את נוב עיר הכוהנים שהיו מפרנסים את הגבעונים, בעקבות כך הייתה לגבעונים עליו תרעומת קשה. זמן רב לאחר שמלך דוד המלך, הייתה בצורת גשמים קשה. לאחר שלא התברר חטא מסוים בעבורו ראוי לבוא עונש זה, הוא שאל באורים ותומים, והוא קיבל תשובה שעונש זה הוא באשר האל תובע את עלבונם של הגבעונים. דוד המלך קרא לגבעונים, וניסה לפייס אותם, אך הם לא התפייסו. כאשר דוד המלך ביקש מהם מה רצונם לקבל בעבור שיתפייסו, הם ביקשו לתלות שבעה אנשים ממשפחתו של שאול המלך, וזאת למרות כל מאמצי הפיוס שדוד המלך ניסה לפייס אותם.

דוד המלך קבע, כי למרות האיסור "ובנים לא ימותו על אבות", יש לעבור עבירה זו, למרות עקירת פסוק זה, למען יתקדש שם הקדוש ברוך הוא, ויתוקן המעוות שעשה שאול המלך עם הגבעונים, שמנע את פרנסתם,. בית הדין הם הפילו גורל, והגבעונים תלו שבעה מצאצאי שאול המלך.

גזירת דוד המלך

בעקבות מעשה זה, גזר דוד המלך שאין הגבעונים ראויים לידבק בעם ישראל, שכן שלושה סימנים יש באומה זו, רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, ומשמתברר שעם זה אכזר ואינם מוכנים לקבל פיוסים, אין הם ראויים לידבק באומה זו, והוא גזר עליהם עבדות, דבר המונע מהם להתחתן עם עם ישראל, שכן יהודי אסור בעבד, כנלמד מהפסוק "לא יהיה קדש".

על פי זה פוסק הרמב"ם‏:

	כל מי שיש בו עזות פנים או אכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד, חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא. שסימני ישראל האומה הקדושה ביישנין רחמנים וגומלי חסדים. ובגבעונים הוא אומר והגבעונים לא מבני ישראל המה, לפי שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא רחמו על בני שאול ולא גמלו לישראל חסד למחול לבני מלכם, והם עשו עמהם חסד והחיום בתחלה

.

לפי הסבר הפני יהושע‏ האיסור המוטל על שבע האומות, עליהם נאמר "לא תתחתן בם", הוא רק על הדור הראשון, לאחר הגירות, ואילו צאציהם נחשבים ליהודים לכל דבר, ולכן האיסור של לא תתחתן בם מוטל רק על הדור הראשון. לאחר שמשה רבנו גזר על הדור הראשון שיהיו עבדים, שואבי מים וחוטבי עצים, הוגבלה גירותם, ואין בניהם נחשבים ליהודים, רק אם היו מתגיירים שוב כהלכה, ואז היה איסור "לא תתחתן בם" רק על הדור השני. לאחר שגם על הדור השני נגזרה גזירת שואבי המים מפי יהושע בן נון לאחר התרמית שביצעו, נותר האיסור עד חורבן בית המקדש, אלא שדוד המלך גזר שוב עליהם שישארו חוטבי עצים ושואבי מים לנצח.

ראו גם

• עשרת היוחסין

לקריאה נוספת

• אברהם אבן-שושן, נתינים, קונקורדנציה חדשה לתורה נביאים וכתובים, ירושלים: הוצאת המִלון החדש, 2000.
• יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974.
• הערך: נתינים, לכסיקון מקראי, (עורכים: מנחם סולאלי ומשה ברכוז), תל אביב: הוצאת דביר, תשכ"ה-1965, עמ' 662.

קישורים חיצוניים

• נתינים, אנציקלופדית מקרא-גשר