נתינים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נתינים, מעמד חברתי שהתקיים בישראל בתקופת שיבת ציון ובית המקדש השני ונזכר בספרי עזרא ונחמיה. הנתינים היו קשורים לעבודת הפולחן במקדש, אך נמנים בסוף רשימות המשרתים לאחר הכוהנים, הלווים, המשוררים והשוערים, ומכאן שתפקידם נחשב כזוטר ביותר.
על פי שמותיהם[1] ניכר כי מוצאם היה נוכרי ומסתבר שהיו צאצאים של עובדי מקדש שהגיעו עם כיבוש עמים קרובים לישראל בימי בית ראשון[2].
בתקופה מאוחרת יותר, קבעו חז"ל איסור על הנתינים לבוא בקהל ישראל [3] והשוו להם מעמד יוחסין דומה לזה של ממזרים. אמנם, בתקופה שהאיסור נקבע, נתינים כבר לא התקיימו באופן מעשי ושימשו מושג עיוני-הלכתי בלבד. נראה כי בפועל, בימי בית שני, לא היו הגבלות חיתון כלשהם על הנתינים[4].
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- נתינים, אנציקלופדית מקרא-גשר
[עריכה] הערות שוליים
- ^ עזרא ב, מג-נד
- ^ מלכים א, ט כא
- ^ משנה, קידושין ד א ועוד
- ^ באמנת נחמיה (י כט) הם נחשבים כיהודים לכל דבר
