נתן בירנבוים
ערך זה עוסק בהוגה הדעות הציוני טובע המונח "ציונות". אם התכוונתם לשחמטאי הנודע, ראו נתן בירנבוים (שחמטאי).
נתן בירנבוים (לעתים: בירנבאום; בגרמנית: Nathan Birnbaum) (16 במאי 1864 – 2 באפריל 1937), שנודע, בין היתר, בשם העט מתתיהו אחר,[1] היה הוגה דעות יהודי ציוני, אשר נודע, בין השאר, כמי שטבע את המונח "ציונות". במהלך מלחמת העולם הראשונה חזר בתשובה, הצטרף לתנועת אגודת ישראל והיה למזכירה.
תוכן עניינים |
תולדות חייו ופועלו[עריכה]
בירנבוים נולד בווינה בירת אוסטריה. בצעירותו למד בבתי ספר גרמניים והתרחק משמירת מצוות. בהיותו בן חמש עשרה הוציא, מתוך תודעה לאומית, חוברת נגד ההתבוללות.
בשנת 1881 הצטרף לתנועת חיבת ציון, ושנה לאחר מכן הקים עם ראובן בירר ומשה שנירר את "אגודת קדימה"[2] – אגודת הסטודנטים היהודית הראשונה באוסטריה. היה פעיל בהפצת רעיונות התחייה הלאומית, ובשנת 1885 הוציא לאור עלון שהוקדש לרעיון חיבת ציון ונקרא בעברית השתחררות עצמית (אוטואמנציפציה). ב-1 באפריל 1890 טבע בעיתונו את המונח "ציונות" ('ציוניזמוס'), לתיאור תנועת "חובבי ציון".
למד באוניברסיטת וינה ובשנת 1897 קיבל תואר דוקטור למשפטים. באותה שנה השתתף בקונגרס הציוני הראשון כמזכיר הראשון של הוועד הפועל הציוני המצומצם, שנוהל על ידי הרצל, אשר אימץ את השם שקבע בירנבוים לתנועה. לבירנבוים היו חילוקי דעות עם הרצל בנוגע למטרת הציונות: לפי הרצל המגמה הייתה הגשמה לאומית, ולפי בירנבוים המגמה הייתה הבלטת חשיבותה של התרבות הלאומית בתנועה הציונית. בשנת 1898 עזב את התנועה הציונית ונעשה אחד מדובריה של "הלאומיות הגלותית". הוא העדיף פעילות מדינית בארצות הגולה לשם השגת אוטונומיה לאומית תרבותית של יהודים בארצות בהם ישבו, במקום הגשמת התוכנית הציונית מדינית.
ב-1907 העמיד עצמו לבחירה במחוז בוצ'אץ' לפרלמנט האוסטרי, אולם לא נבחר.
בירנבוים עסק בתעמולה ספרותית עניפה לפרסום דעותיו. בשנת 1908 היה בין יוזמי "ועידת הסופרים היהודים" בצ'רנוביץ, שבה הוכרזה היידיש כשפה הלאומית של העם היהודי.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה חזר בתשובה, הצטרף לאגודת ישראל והיה מזכיר התנועה. הוא דרש "קידוש החיים היהודיים לשם הגשמתו של היעוד הרוחני של עם ישראל", ותקף את היהדות החרדית שלטענתו פעלה כ"מאובנת". הוא הטיף ליסוד חבר "עולים" שדרך חייהם המוסרית תשמש מופת לאחרים ותכשיר את הקרקע לעלייה הרוחנית של העם היהודי.[3] בשנות ה-20 של המאה ה-20 התגבש סביבו חוג של סופרים חרדיים, שכלל את בנימין מינץ [4]. בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, עזב בירנבוים את גרמניה והתיישב בהולנד, שם המשיך לפרסם כתבי עת ומאמרים.
בירנבוים נפטר ב-2 באפריל 1937 בסכוונינגן שבהולנד.
בנו האחד של בירנבוים היה הצייר, הקריקטוריסט, הסופר והמשורר האקספרסיוניסטי אוריאל בירנבוים (1894–1956).
בן נוסף, שלמה (סאָלאָמאָן) אשר בירנבוים, היה חוקר יידיש חשוב, שעקר מגרמניה ללונדון בשנת 1933. בנו של שלמה אשר (ונכדו של נתן בירנבוים) הוא יעקב בירנבאום (יליד 1926), אשר היה לוחם למען יהודי ברית המועצות.[5] ראו גם יידישיזם.
ספריו[עריכה]
- עם ה', באתר HebrewBooks
- כתבים נבחרים, באתר HebrewBooks
- דברי העולים, באתר HebrewBooks
ספריו ביידיש[עריכה]
- גאטס פאלק, באתר HebrewBooks
- אין גלות ביי יודען, באתר HebrewBooks
- פון אנ'אפיקורוס גיווארן א מאמין, באתר HebrewBooks
לקריאה נוספת[עריכה]
- אליעזר שביד, מול "שאלות קיום היהדות" : לחקר הגותו של נתן בירנבאום על הציונות, בתוך: חיים אבני, גדעון שמעוני (עורכים), הציונות ומתנגדיה, ירושלים: הספרייה הציונית, תש"ן-1990, עמ' 319-301.
- מיכאל קוהנטופף, "נתן בירנבוים. ביוגרפיה", טיבינגן, 1990 (בגרמנית)
קישורים חיצוניים[עריכה]
- נתן בירנבוים, באתר הסוכנות היהודית
- נתן בירנבוים, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת" עם מספר מאמרים מספרו "כתבים נבחרים".
- ד"ר נתן בירנבוים ז"ל: ליום השנה השישים לפטירתו: כולל לקט מדבריו (מתורגמים לעברית), המעיין, ניסן תשנ"ז-1997
- דוד ישעיהו זילברבוש, מפנקס זכרונותי: נתן בירנבוים – המנהיג הראשון לציוני אוסטריה, תל אביב: ועד יובל השמונים, תרצ"ו-1936, בפרויקט בן יהודה
- נתן בירנבאום בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
הערות שוליים[עריכה]
- ^ על שם אלישע בן אבויה. בירנבוים הרבה להשתמש בשם עט זה, אך עשה שימוש בשמות עט נוספים, ובהם: Dr. N. Birner, Mathias Palme, Anton Skart, Theodor Schwarz ו-Pantarhei.
- ^ אגודת קדימה, באתר הסוכנות היהודית.
- ^ יוסף פונד, "המאמין האובד בין גורדי שחקים בעקבות העולים של ד"ר נתן בירנבוים", מורשת ישראל, 6, מאי 2009, עמ' 126–150.
- ^ שר הדואר בנימין מינץ נפטר אחרי מחלה קשה, דבר, 31 במאי 1961המשך.
- ^ יוסי קליין הלוי, "יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה" (חלק א', ב', ג', ד', ה', ו', ז'), בתוך: "תכלת", ירושלים: מרכז שלם.
