נתן החכם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רחה מקבלת את פני אביה "נתן החכם", בציורו של מאוריצי גוטליב משנת 1877.

נתן החכםגרמנית: Nathan der Weise) הוא מחזה מאת גוטהולד אפרים לסינג, החשוב במחזאי גרמניה של תקופת הנאורות. המחזה, שיצא לאור בשנת 1779, מציג דרמה אידאולוגית המוקיעה את צרות האופקים הדתית ומעלה על נס את עקרונות הסובלנות והאחווה בין הדתות, ובפרט בין היהדות לנצרות. המחזה נחשב לנקודת מפנה ביחסה של התרבות הגרמנית ליהדות גרמניה, שעד לאותה נקודה ראתה בה את התגלמות הרוע ודחקה אותה ככל שיכלה הרחק מהקונצנזוס התרבותי.

הקריאה לשילוב היהודים במרקם החיים הנוצרי-גרמני הקימה מתנגדים רבים למחזה. הכנסייה אסרה על העלאת המחזה בתקופת חייו של לסינג. 150 שנים לאחר מכן גם הנאצים החרימו את המחזה, יחד עם עבודה נוספת של לסינג: "היהודים" (Die Juden).

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה מתרחש בארץ ישראל בתקופת ימי הביניים, אז מביס הצבא המוסלמי בראשות צלאח א-דין את הצלבנים. צלבן צעיר הנופל בשבי הצבא המוסלמי אך רגע בטרם הוצאתו להורג, חונן אותו א-דין ומשלח אותו לחופשי. הצלבן משוטט בירושלים ונקלע לשריפה המתחוללת בבית סוחר יהודי המכונה "נתן החכם", מציל את בתו רחה מן האש ומתאהב בה. המחזה מתאר כיצד השלושה מגשרים על הפערים בין שלוש הדתות יהדות, אסלאם ונצרות.

משל הטבעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולת הכותרת של המחזה היא משל הטבעות (בגרמנית: Ringparabel), שנתן החכם מספר לצלאח א-דין כאשר זה שואל אותו איזו דת היא הנכונה מבין השלוש. המוטיב של משל הטבעות היה קיים באגדות ימי-הביניים הגרמניות, וגרסתו במחזה היא כלהלן:

טבעת מלכותית המעניקה לעונד אותה חן ונועם בעיני אלוהים והבריות, עוברת בירושה מאב לבן האהוב ביותר. כאשר הגיעה הטבעת לאב בעל שלושה בנים, שאותם אהב באותה מידה, הוא הבטיח את הטבעת לכל אחד מהם. כדי לעמוד בהבטחתו, הוא יצר שני העתקים מושלמים של הטבעת המקורית, כך שלא ניתן היה לזהות מי משלוש הטבעות היא המקורית ומי היא הזיוף. על ערש דווי העניק המלך טבעת אחת לכל אחד מבניו, ונפטר.

האחים התווכחו ביניהם למי נתן האב את הטבעת האמיתית, אך שופט חכם התריע בפניהם שלא ניתן להכריע בסוגיה שכן אף אחד לא יכול לשלול את הטענה שלמעשה שלוש הטבעות הן זיוף ושהטבעת המקורית בכלל אבדה. השופט המשיך וטען שמשום כך כל אחד מהבנים צריך להתאמץ ולחיות את חייו כאילו הטבעת שהוא עונד היא זו המקורית ולא לחכות לכוחות הטבעת לעשות זאת באופן על-טבעי.

נתן החכם השווה את הטבעות לשלוש הדתות, וטען שכל אחד מבני הדתות חי את חייו לפי מה שלמד מאלו שהוא מעריך. צלאח א-דין אהב את משלו של נתן.[1]

דמות נתן החכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסינג, שקיים חברות ארוכת שנים עם משה מנדלסון, הנציח במחזה את ידידותם של השניים. דמותו של נתן החכם, גיבורו היהודי של המחזה, עוצבה בדמותו של מנדלסון והייתה סמל לרעיונות ההשכלה: אחוות אנשים בעלי דעות שונות היא אפשרית, ואהבת המין האנושי היא ציווי מוסרי. הוא הוצג בדמות היהודי הגרמני החדש, זה השואף לחיות על פי עקרונות הדת היהודית ולקיים את מצוותיה לצד בקיאות בתרבות החילונית וסובלנות לדתות אחרות.

הצירוף "נתן החכם" הפך לכינוי מוכר בעברית, ודוד בן-גוריון נהג לקרוא כך לנתן אלתרמן. עיריית תל אביב-יפו קראה לאחד מרחובותיה "נתן החכם" (רחוב לסינג לשעבר).

המחזה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה זכה לתרגומים שונים לעברית, מידי אברהם בר גוטלובר, תרצה אתר ויוסף צור. אך בעוד שהמחזה מוצג עד היום בתיאטראות רבים ברחבי העולם, ובייחוד במדינות דוברות גרמנית, הוא הועלה פעמיים בלבד בישראל:

  • ההפקה הראשונה עלתה בתיאטרון הבימה ב-25 באוקטובר 1966 בתרגומה של תרצה אתר, אך זו הוצגה 25 פעמים בלבד.[2]
  • המחזה זכה לביצוע מחודש שעלה לראשונה ב-5 במרץ 2004 בבימויו של דורון תבורי ובביצועם של תשעה שחקנים ישראלים שהתכנסו לצורך כך מיוזמתם משישה תיאטראות שונים בארץ בהפקה שעלתה מחוץ למסגרת של תיאטרון וללא תקציב או שכר.[3] ההפקה עלתה כדי להציע אלטרנטיבה למה שכונה בידי תבורי "השתלטות תרבות הרייטינג על התיאטרון הישראלי"‏[4]

בנוסף, המחזה הונצח על ידי עיריית תל אביב-יפו, שקראה על שמו רחוב חד-סטרי המונה כיום 18 בתים משותפים, מתחיל ברחוב בן יהודה במערב, ומסתיים כעבור כ-200 מטרים ברחוב אמיל זולא במזרח (רחוב לסינג לשעבר).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Iris Shagrir, "The Parable of the Three Rings: A Revision of Its History,” Journal of Medieval History 23, 1997, pp.163-177.
  2. ^ נתן החכם, ארכיון הבימה.
  3. ^ נתן החכם, ארכיון הקאמרי.
  4. ^ מרב יודילוביץ', זהירות: תיאטרון, ynet,‏ 3 במרץ 2004.