נתן יהודה ברכר
 | |
| לידה |
1865 ולוצלאווק, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
1918 (בגיל 53 בערך) |
  | |
נתן יהודה ברכר (1865?, ולוצלאווק – מאי 1918, נובומירגורוד) היה שליח ציוני שהעלה את משפחתו ארצה, פעל במזרח אירופה ונרצח במהלך שירותו הציוני.
תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
נתן יהודה ברכר, בן אסתר, נולד באמצע שנות ה-60 של המאה ה-19 בעיר ולוצלאווק שעל גדת נהר הוויסלה. ברכר נמנה עם הגרעין המייסד של התנועה הציונית בוולוצלאווק ועסק בפעילות ציונית, לרבות מכירת שקלים לגאולת אדמות הארץ. הוא היה בעליה של חנות לממכר כלי מתכת וברזל בעיר,[1] והתחתן עם שרה, בת הרב בן-ציון שפירא (ילידת 1867, לודז'). בני הזוג הקימו את ביתם המשפחתי בוולוצלאווק, שם נולדו ששת ילדיהם הראשונים – ישראל (1895), חנה (1896), אברהם (1897), מאיר (1899), עזריה (1903) והדסה (1906). בניהם ובנותיהם חונכו ברוח מורשת הבית היהודי המודרני – הדלקת נֵרות וקידוש בקבלת השבת, חגיגת מועדי ישראל והנחלת השפה העברית על בוריָה. ביתם היה פתוח לרוחות תנועת ההשׂכלה הלאומית ותרבות הנאוֹרוּת החופשית.
נתן ברכר היה מהפעילים המרכזיים בתנועת 'חיבת ציון' בוולוצלאווק וסביבתה, ולימים השתתף בפעילות הקונגרסים הציוניים הראשונים בהנהגת בנימין זאב הרצל. בשלב מסוים הועתקה פעילוּתו מהעשייה במסגרת העירונית לדרג הלאומי בחוגו של מנחם אוסישקין. בתחילת העלייה השנייה החליטו שרה ונתן ברכר להגשים את חזונם הציוני ולעלות ארצה. הבן הבכור, ישראל בן ה-11, נשלח ארצה כ'חיל חלוץ' משפחתי, כמקובל בשנים ההן, והחל ללמוד בשנת 1906 במחזור השני בגימנסיה 'הרצליה'. ככל 'ילדי החוץ' שהגיעו ללא הוריהם התגורר בפנימייה ליָד הגימנסיה.[2]
בשנת 1908 עלתה משפחת ברכר ארצה והתגוררה בשכונת נווה-שלום, שקדמה לתל אביב. ברכר חזר לפרנס את משפחתו בעבודה ציונית באוקראינה. עם התחלת בניית שכונת אחוזת-בית עברה שרה עם ילדיה בשנת 1910 לחדר בבית משפחת זליבנסקי, ברחוב הרצל סמוך לגימנסיה העברית 'הרצליה'. בט"ו באלול תרס"ט (1 בספטמבר 1909) נולדו לשרה ונתן ברכר תאומים – זרובבל ואליפלט ברכר. כשנה וחצי לאחר לידת התאומים נפטרה האם שרה ברכר בכ"ד בשבט תרע"א (22 בפברואר 1911) משחפת, ונטמנה בבית הקברות טרומפלדור (ברחוב טרומפלדור בתל אביב).[3] נתן ברכר האב שב ארצה ממקום עבודתו באודסה כדי לסדר את ילדיו היתומים מאֵם. שני התינוקות הקטנים נמסרו למשפחות אומנוֹת, אולם לאחר תקופת זמן קצרה נפטרו ונטמנו בבית העלמין 'טרומפלדור'.
ברכר נאלץ לשוב לשליחותו באודסה, בתקופת כהונתו של אוסישקין בנשיאות הוועד ליישוב ארץ ישראל. הוא עבד שם בהוצאה לאור 'מוריה' שהקים חיים נחמן ביאליק, ובשליחותו יצא להפצת רעיון התחייה הלאומי והספרות הציונית בקהילות ישראל ברחבי פולין, אוקראינה ורוסיה. הוא היה נואם ('מגיד') ציוני שהתמסר להטפת הרעיון הציוני, והצליח במשימתו בכישרון ובדבֵקות. ברכר השתתף בוועידת 'חובבי ציון' (האסֵפה הכללית השמינית של 'חברת התמיכה לבני-ישראל עובדי-אדמה ובעלי-מלאכה בסוריה ובארץ ישראל') באודסה בשנת תרע"ב (1912), במחיצת אוסישקין, ביאליק, הרב יהודה לייבּ פישמן-מימון, מנחם שינקין ועוד.[4]
לאחר מות שרה אשתו תִכנן ברכר להתיישב במרחביה בעמק יזרעאל,[5] אולם מלחמת העולם הראשונה קטעה את תוכניתו. בפרוץ המלחמה גורשו בניו מארץ ישראל למצרים, ומשם לאודסה. רק הבת חנה ברכר נשארה בחוות העלמות של חנה מייזל בכִנרת. כשגרמניה כבשה את פולין העתיק ברכר את פעילותו לפלך חרסון ולפלך פודוליה ופעל גם בפלך קייב. במהלך שליחותו להפצת התרבות העברית והציונית נרצח נתן יהודה ברכר בחודש מאי 1918 על ידי אחת הכנופיות של הגנרל האוקראיני פֶטְלוּרָה, שתקפה את הקהילות היהודיות שמסביב לטאלנה.
על נסיבות הריגתו העיד שמואל אוסישקין, בנו של מנחם אוסישקין, שהיה בן 19 שנים בעת הרצח:[6] במאי 1918 החליט המרכז הציוני של רוסיה לערוך שבוע ארץ-ישראלי ברחבי המדינה לאיסוף כספים לקרן הפוליטית של ההנהלה הציונית. לימים נודע, שמטרתה העיקרית של הקרן הייתה להבטיח את מימונו של 'ועד הצירים', שיצא בימים ההם לארץ ישראל. [...] גם הוועד של גליל אודסה החליט לערוך מגבית. בימים ההם היה שלום שווארץ יושב ראש הוועד. מזכיר הוועד היה שמואל רבינוביץ, צעיר שהיה פועל במשך כמה שנים בכפר-אוריה ובמקומות אחרים בארץ ישראל וחזר לרוסיה לזמן-מה ונתקע שם בגלל המלחמה. [...] השבוע הארץ-ישראלי אמנם היה צריך להימשך שבוע אחד, אך בגליל אודסה נמשך כשלושה חודשים בגלל מיעוט הפעילים וריבוי המקומות שהיה צריך לבקר בהם. הגליל חולק לארבעה אזורים, שמרכזיהם יליסביטגראד (כיום קירובוגרד), באלטה, ניקולאיב ואודסה. כאשר נסתיים ה'שבוע' באזור אחד, החלו הפעולות באזור אחר, וכל הכוחות רוכזו באזור החדש. האזור הראשון שבו התחיל ה'שבוע' היה זה של יליסביטגראד. שליח מטעם ועד הגליל, סטודנט ששמו זכצר, נסע למקום לארגון העניינים הראשוניים, וימים אחדים לאחר מכן נסעו שלושה תועמלנים מאודסה: חברי מימי הסתדרות התלמידים הציונים ברוך ויינשטיין, התועמלן הוותיק [נתן יהודה] ברכר ואנוכי. יליסביטגראד הייתה עיר גדולה בת מאה אלף נפש, בערך, וכמו כל עיר בנובו-רוסיה היו רחובותיה רחבים, ולאורכם עצים וירק רב. התנועה הציונית בעיר לא הייתה זקוקה, למעשה, לכוחות נוספים, שכן במשך עשרות בשנים פעל בה זאב טיומקין, ופעולתו הסתכמה בנאומים באסֵפת-עם אחת. [...] לפני שנסעתי [לבקר בעיר המחוז אלכסנדריה ושלוש העיירות דמיטרובקה, זנמינקה ונובאיה-פראגה] ליוויתי את ברכר לעגלת הסוסים שעמדה להביאו לנובו-מירגורוד [כיום נובומירהורוד, Новомиргород], שאליה לא הגיעה רכבת. לא העליתי על הדעת, שלא יחזור עוד. במחוז השתוללה אז מרידת איכרים נגד הגרמנים, והמורדים פרצו לנובו-מירגורוד. בין חפציו של ברכר מצאו כמה מן המפות של ארץ ישראל שהוציאה בשעתה הסתדרות התלמידים הציונים באודסה, ובראותם אותיות בלתי מובנות האשימו את ברכר שהוא מרגל גרמני, ובו במקום הרגוהו.[7]
במהפכה הקומוניסטית בברית המועצות נספה הבן מאיר ברכר ב-1918 באודסה בשורות הצבא האדום, שזה מקרוב הוקם. שלושת הבנים – אברהם, עזריה והדסה ברכר, חזרו ארצה בספינה 'רוסלאן' בחנוכה תר"ף (דצמבר 1919),[8] והיו מהגרעין המייסד של קבוצת קריית-ענבים. ישראל ברכר חזר ארצה בשנת 1920, ולאחר חמש שנות הוראה במנחמיה הפך לכתב הראשון של עיתון "הארץ" בצפון.[9]
הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיזבון נתן יהודה ברכר מופקד בארכיון הציוני המרכזי ("משפחת ברכר").
בניו של נתן ברכר, אברהם ועזריה קריתי (לאחר עִברוּת שמם), היו ממייסדי קריית-ענבים. בתחילת שנות ה-20 (במאה ה-20) הם נטעו לזכר אביהם חורשת אורנים קטנה על מִפלס גבוה בצלע ההר מדרום-מזרח לקיבוץ. החורשה נתחמה בסלעים גדולים מאוד שבגלל צורתם דמוית המזבח, קיבלו את השם 'המזבח'. בקרבות לפריצת המצור על ירושלים בפרוץ מלחמת העצמאות, כשהובאו חללי חטיבת הפלמ"ח 'הראל' למנוחות בבית העלמין של קריית-ענבים השקיפו עליהם חורשת האורנים ואבני ה'מזבח' בדרכם האחרונה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ דב שחרי, "אלכסנדרוב דקוי' ודובז'ין על גדול הויסלה", ולוצלבק והסביבה: ספר זיכרון, תל אביב: ארגון יוצאי ולוצלבק והסביבה בישראל ובארצות הברית, תשכ"ז, עמ' 818; יהודה גרינבוים, "ההסתדרות הציונית", ולוצלבק והסביבה: ספר זיכרון, תל אביב: ארגון יוצאי ולוצלבק והסביבה בישראל ובארצות הברית, תשכ"ז, עמ' 176 (176–191).
- ^ ד"ר ברוך בן-יהודה, סיפורה של גימנסיה הרצליה, תל אביב: הוצאת גימנסיה הרצליה, תש"ל (1970), עמ' 512, 641 706.
- ^ צבי קרול וצדוק לינמן, בית-הקברות הישן בתל אביב ברחוב טרומפלדור, תל אביב, ת"ש (1939), עמ' נ"ב.
- ^ אריה צנציפר (רפאלי), פעמי הגאולה: ספר הציונות הרוסית מראשית 'חיבת ציון' עד מהפיכת 1917, תל אביב: הוצאת נ. טברסקי, תשי"ב (1951), עמ' 85.
- ^ אורי שפר, מרחביה: סיפורו של מושב, תל אביב: מלוא, תש"ם (1979), עמ' 36.
- ^ שמואל אוסישקין, אמא אודסה, ירושלים: הספרייה הציונית על-יד ההסתדרות הציונית העולמית, תשמ"ד, עמ' 158–160.
- ^ מיקום בית העלמין היהודי זְלָאטִיפול [Zlatipol, Златополь] בעיר נוֹבוֹמִירגוֹרוֹד במפת גוגל, 2018: https://www.google.com/maps/place/48°48'46.0%22N+31°39'35.0%22E/@48.8125999,31.6595537,275m/data=!3m1!1e3!4m5!3m4!1s0x0:0x0!8m2!3d48.8127778!4d31.6597222
- ^ אריה צנציפר (רפאלי), במאבק לגאולה: ספר הציונות הרוסית ממהפיכת 1917 עד ימינו, תל אביב: 'דבר' ו'עיינות', תשט"ז (1956), עמ' 103.
- ^ עדות מפורטת על הוראתו במושבה מנחמיה מפורטת בתיק 2/685S, בארכיון הציוני המרכזי.