סאיאט נובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דיוקן של סאיאט נובה מאת הצייר א.ק. קוג'ויאן משנת 1945

סאיאט נובה (ארמנית Սայաթ-Նովա' בגאורגית: საიათ-ნოვა בפרסית سایات ‌نووا, באזרית Sayad Nova, שמו בלידה הרוטיון סאיאטיאן, בארמנית: Հարություն Սայադյան, ‏ 14 ביוני 1712 טביליסי - 22 בספטמבר 1795 טביליסי) הוא משורר ו זמר-מחבר -"אשוג" - ארמני, כומר. חיבר והלחין שירים בכמה משפות אזור הקווקז ושירת האהבה שלו הפכה למורשת משותפת לעמי גאורגיה, ארמניה ואזרבייג'ן. אימץ את הכינוי "סאיאט נובה" שאחת המשמעויות המשוערות שלו,כנראה ממקור פרסי, היא "מלך השירים".

רקע משפחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאיאט נובה נולד בשנת 1712 כהרוּטיוּן סאיאטיאן (ארוּטין, לפי הניב הארמני המקומי בטביליסי, או ארוטיוּן סאיאדיאן) בעיר טביליסי בגאורגיה כבן למשפחה ארמנית עניה. (כמו בנוגע לפרטים רבים בקורות חייו גם סביב שנת לידתו היו בעבר השערות שונות - 1722, 1717 או 1722. שנת 1712 שנתמכה על ידי הביוגרף הראשון של האמן, גאורג אחוורדיאן, נבחרה כסבירה ביותר). לפי גרסה אחרת (של הנסיך המלומד תאימורז בגרטיוני), האמן ואמו היו צמיתים של משפחת המלוכה הגאורגית בגרטיוני באחוזתה בסנאין, עיר עתירת מנזרים מצפון ארמניה. אביו, מחטסי קאראפט סאיאטיאן, בעל מלאכה במקצועו, חי בצעירותו בחלב. הוא היה נוצרי אדוק ואף עשה בזמנו עלייה לרגל לירושלים, משם התואר "מחטסי" שמובנו "שעלה לירושלים" (מהערבי "מקדסי" או המילה הארמית המקבילה). אמו של המשורר, שרה, הייתה ילידת סאנאין,וחיה שנים רבות בשכונה הארמנית אוולאבּארי בטביליסי. אחרי הנישואים בני הזוג התגוררו בשכונה זו.

שנות ילדותו וצעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייו של האמן לוטים בערפל כשפרטים שונים, לפעמים סותרים, מופקים מתוך הצהרות או רמזים שבשיריו. הצטיין מגיל צעיר בכתיבת שירים ולחנים ובנגינה בקמנצ'ה, צ'ונגורילאוטה הגאורגית) והטנבור (הדומה לטאר הקווקזי). רוב יצירותיו חוברו בין השנים 1730-1759. ‏[1] לא ברור אם קיבל השכלה מסודרת בבית ספר. לפי ו.ס. נלבנדיאן, למד בבית הספר של מנזר ארמני בסנאין. שלט היטב לא רק בארמנית וגאורגית אלא גם בכמה ניבים של השפה הטורקית-אזרית וגם בפרסית, לרבות בגרסה הבלוג'ית הספרותית שלה. כדי לעזור בפרנסת המשפחה למד מלאכת האריגה מילדותו ולדברי אחברדיאן, היה מיומן אף בכך. אומרים שהמציא סוג של נול נייד שהיה יכול להשתמש בו בבית. עד אז הממדים הגדולים של הנולים בסביבתו איפשרו לעבוד בהם רק מחוץ לבתים. בשלב מסוים, מגיל 18 עזב ארוטיון סאיאטיאן את עיסוקו במלאכת האריגה והיה ל"אשיג", או לפי המינוח הארמני "גוסאן" או "קוסאן" - זמר-יוצר נווד. בשיריו הביע דברי חכמה ומוסר, הוקיע את עוולות העולם, את היהירות והשחיתות, אך הנושא הראשי שלהם היה האהבה. שיריו בשפות השונות לא חזרו על עצמם אף פעם, לא בצורה ולא בתוכן. לעומת זאת נראו כמשלימים זה את זה. הם התאפיינו בשפה מוזיקלית מקורית שילבה את המסורת המלודית הארמנית עם יסודות קצביים של המסורות המוזיקליות של הגאורגים, האזרים והפרסים. ‏[2]

מקור הכינוי "סאיאט נובה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארוטיון סאיאטיאן קרא לעצמו בשיריו "סאיאט נובה". לכינוי זה, המקורב בצלילים לשם משפחת אביו, הוצעו הסברים רבים: "הצייד הידוע", "המורה החדש", "מלך השירים", "אדון המוזיקה" ,"חוטף לבבות השירים" , "לוכד המנגינות". כולם התבררו כחסרי יסוד, כאשר המשמעות הסבירה והקרובה יותר לאמת היא "הנכד של סאיאט". למרות זאת בעיני העם מובן כינויו ממשיך להיות "מלך השירים".

זמר ומשורר חצר בטביליסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשיא הקריירה שלו הרשמית הגיע סאיאט נובה בחצרו של מלך גאורגיה, ארקלה השני. לפי גרסאות שונות, היה בהתחלה צמית של יורש הכתר של ממלכת כארתלי-קאחתי וחבר בפמלייתו. היכרותו עם המלך ארקלה נעשתה בנסיבות שונות בהתאם לכל אגדה ואגדה. גרסה אחת מספרת כי סאיאט נובה נחטף על ידי לזגינים שפלשו פעם אחר פעם לטביליסי ושמלך גאורגיה קנה אותו לאחר מכן בשוק עבדים או במקום אחר בעת מסע בטורקיה. המלך ארקלה השני היה זה שהבחין בהמשך בכישוריו וקרא לו להישאר בחצרו כמשורר וזמר של המלך. מעשיה אחרת מספרת כי האמן השתתף במסע צבאי של נאדיר שאה מזרחה, כחבר בפמלייתו של ארקלה השני. זאת הסיבה שאיזכורי בלוג'יסטן ואפגניסטן בשירי סאיאט נובה נכתבו כמו מנקודת מבט של מישהו שראה את המקומות בעיניו. (לפי אי. סטפניאן). לפי מעשיה אחרת המלך הבחין בו לרגל הזמנת מוזיקאי הממלכה ל כינוס המג'ליס (הפרלמנט) של גאורגיה.

עם מינויו של סאיאט נובה לזמר ולמוזיקאי - "סזנדאר" - של מלך גאורגיה, התחילה מסורת ה"אשוגים" , זמרי העם הגאורגים, אחרי שעד אז בחצר בטביליסי היו מזמינים מפרס זמרים כאלה. המלך העניק למשורר מעמד מכובד ביותר, כשפרט לעבודתו האמנותית, שיחק סאיאט נובה גם תפקיד דיפלומטי, קיבל שליחות לטורקיה ועזר בכריתת ברית בין גאורגיה, ארמניה ושירוואן נגד האימפריה הפרסית. {לפי אי.סטפניאן). כאשר, כפי שמצא החוקר הגאורגי מתאצמינדלי (זכריה צ'יצ'ינאדזה), כמה מהאצילים האשימו את הזמר בחתרנות בגלל שירים שהוקיעו את מוסד הצמיתות וכשדרשו לאסור עליו לכתוב, המלך לא התייחס בהתחלה לטענותיהם. בסופו של דבר, הצטברות של דברי רכיל והשמצות נגדו הביאו לגירושו מהחצר המלך. אמנם הורשה לשוב כעבור 2 -3 שנים אבל כעבור פרק זמן נוסף גורש סופית. לפי האגדה הגירוש נגרם על ידי התאהבותו באחות המלך, הנסיכה אנה בטונישווילי, או ,לפי גרסאות אחרות, בבתו של המלך. מאותו רגע נאלץ סאיאט נובה לעזוב הכל ולנדוד כמו טרובדור כל שאר ימי חייו.

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל הנראה בעקבות תככי אויביו, הוגלה הזמר למנזר הארמני אנזלי במחוז גילן שבפרס ואולץ לכפר את עוונותיו כנזיר תחת השם סטפאנוס. אחרי תקופה מסוימת הותר לו לחזור לגאורגיה. בשנת 1759 הוסמך ככומר של הכנסייה האפוסטולית הארמנית וכיהן ככלי קודש של הכפר קאחי. אבל בשנת 1768 אשתו מרמאר נפטרה והשאירה אותו לבד עם ארבעה ילדים: שני בנים - אוגאן ומליכּסט, ושתי בנות - שרה ומרים. אחרי שהוענקה לו דרגת הוורדאפט - כומר מלומד - , נשלח סאיאט נובה למנזר הארפאט ביישוב לורי בצפון ארמניה. לפי מקורות אחרים בחר בחיי נזירות בהארפאט בעקבות האבל אחרי מות אשתו. סאיאט נובה שרת ככומר ביישובים שונים, כולל העיר טביליסי והמנזר הארפאט. בשנת 1795 נרצח במנזר בידי הפולש האירני הקג'ארי אגה מוחמד חאן. סאיאט נובה הובא לקבורה בקתדרלת גיאורגי הקדוש (סוּרב קבוֹרק) בטביליסי.

הכניסה לקתדרלה הארמנית קבורק הקדוש בטביליסי, שבה נמצא קברו של סאיאט נובה

.

יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרדו עד לימינו כ60 שירים של סאיאט נובה בשפה הארמנית, כ34 בשפה הגאורגית ו115 בטורקית-אזרית. בשנת 1852 החוקר ואספן שירי העם פ.אחברדוב (1818-1861) הוציא לאור במוסקבה את הקובץ הראשון של שיריו בארמנית. בשנת 1914 פורסם קובץ שירים מובחרים בבאקו ו"קובץ כלל השירים" בשנת 1932 בעיר ירבאן.

מקורות וקישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Sayat-Nova, a 18th century troubadour - a biographical and literary study, Corpus Scriptorum Christianorum Orientalium, vol.571 Subsidia tomus 91,Peeters, Louvain , (באנגלית: צ'ארלס דוסט - סאיאט-נובה, טרובדור מהמאה ה-18, מחקר ביוגרפי וספרותי, גוף הכתבים הנורצים המזרחיים, כרך 571, תוספות כרך 91, האוניברסיטה הקתולית האמריקאית ואוניברסיטה קתולית, הוצאת פטרס לוון, 1997)

לפי האנציקלופדיה המוזיקלית ב 6 כרכים (עורך:י.וו. קלדיש, ההוצאות "סוביטסקאיה אנציקלופדיה" ו"סוביטסקי קומפוזיטור" 1973-1982 כרך ד, 1978.

לפי האנציקלופדיה הספרותית ב12 כרכים מ 1929-1939 כרך 10, 1937.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ C.Dowset (1997) p.4
  2. ^ נ.טגמיזיאן (1978)