סאיגה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgסאיגה
סאיגה זכר
מצב שימור

מצב שימור: סכנת הכחדה חמורה (CR)

נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששמצב שימור: סכנת הכחדה חמורה
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: יונקים
סדרה: מכפילי פרסה
משפחה: פריים
תת־משפחה: צבאיים
שבט: Saigini
סוג: סאיגה
מין: סאיגה
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Saiga tatarica
‏(ליניאוס)
תחום תפוצה
תפוצת הסאיגה

██ תפוצה כללית בעבר

██ תפוצת תת-המין סאיגה מצוי כיום

██ תפוצת תת-המין סאיגה מונגולי כיום

סאיגה (שם מדעי: Saiga tatarica), הוא סוג של אנטילופה מתת-משפחת הצבאיים החיה במרכז אסיה. בעת גילויו של מפריס פרסה מוזר זה, הוא הפך לבעיה רצינית לטקסונומים וסיווגו האמיתי עדיין נתון בוויכוח. כאשר תואר לראשונה בשנת 1758, הוא סווג כסוג בתת-משפחת היעלים תחת השם המדעי "Capra tatarica", לאחר מכן הועבר לתת-משפחת הצבאיים לשבט "Antilopini", ולאחר מכן לשבט Saigini. כיום הסאיגה נחשב על ידי החוקרים כצורת ביניים בין כבשים לאנטילופות. "Saiga" הוא השם הרוסי לאנטילופה זאת; "tatarica" בלטינית הוא כינוי לאזור טטרסטן בחלק של רוסיה האירופית.

במקור אנטילופות הסאיגה אכלסו שטחים עצומים במרכז אסיה החל ממזרח מונגוליה וכלה בהרי הקרפטים. בסביבות 1920 התרחשה ירידת מספרים מהירה בה הם כמעט הושמדו לחלוטין אך למרב המזל הצליחו להתאושש. עד שנת 1950, היו מצויים בערבות ברית המועצות כשני מיליון אולם מאז האוכלוסייה שלהם הצטמצמה שוב בצורה דרסטית בעקבות קריסת ברית המועצות והתחלת ציד פרוע לבשר וכן לביקוש קרני הזכרים ברפואה הסינית. למרבה האירוניה, חלק מארגוני השימור כגון הקרן העולמית לשימור חיות הבר (WWF), עודדו בהתחלה ציד של אנטילופה זאת בגלל שחוטמה היה נחשב (ברפואה הסינית) כתחליף לקרן הקרנף השחור שמצבו אז היה קריטי; משום כך הסאיגה היא כיום בעל חיים נדיר המצוי בדרגת השימור החמורה (CR), ומספר הפרטים העולמי עומד כיום על 50,000 בלבד לעומת מיליונים בעבר. הסאיגה מצוי כיום במקום הראשון מבין בעלי החיים שאוכלוסייתם הצטמצמה באופן המהיר ביותר (95% ב-15 שנים בלבד). הסאיגה מצוי כיום בגן חיות אחד בלבד: "גן החיות של מוסקבה", ובעבר היה מצוי גם בגן החיות של סן דייגו וגן החיות של קלן (גרמניה).

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקריב ראש של זכר הסאיגה.

התכונה הבולטת ביותר של הסאיגה הוא חוטמו הגדול הדומה לחדק הטפיר או הדיק דיק ונראה כתלוי על הפה; החוטם משמש ככל הנראה לסינון האבק מהאוויר בקיץ, ולחימום האוויר הקר בחורף לפני שהוא מגיע לריאות. חוטם בשרני זה הוא גמיש מאוד ובעל מבנה ייחודי של עצמות מפותלות. פרוותו בקיץ דלילה ובצבע חום אדמדם בחלקו העליון וצהבהב בחלקו התחתון, ואילו בחורף הפרווה עבה וארוכה כמעט פי 70 ובצבע חום אפרפר בלחי וברגליים, ואפור בהיר-לבן בשאר הגוף. בטנו והחלק האחורי של זנבו לבנים, גופו עבה ונתמך על ידי רגליים דקות, ויש לו רעמה קטנה בתחתית הצוואר. אוזניו קטנות, זנבו קצר, ולצד עיניו הבינוניות יש בלוטות ריח גדולות ושחורות. לזכרים זוג קרניים אנכיות ושקופות למחצה, ובהם טבעות רק בחלק התחתון. הנקבות קטנות יותר מהזכרים.
מידות גופו של הסאיגה הם:
אורך ראשו וגופו של הזכר: 146-123 ס"מ.
אורך ראשה וגופה של הנקבה: 125-108 ס"מ.
אורך הזנב (לשני המינים): 13-6 ס"מ.
אורך הקרן (של הזכר): 25-20 ס"מ.
גובה כתף הזכר: 80-69 ס"מ.
גובה כתף הנקבה: 73-57 ס"מ.
משקל הזכר: 32-51 ק"ג.
משקל הנקבה: 21-41 ק"ג.

המין סאיגה מחולק לשני תת-מין:

  • סאיגה מצוי (Saiga tatarica tatarica), תת-המין שהיה נפוץ ביותר בעבר ומצוי כיום ברוסיה, קזחסטן, אוזבקיסטן, וטורקמניסטן. תת-מין זה סבל ירידה דרסטית במספרו ומצב שימורו מוגדר כ-"סכנת הכחדה חמורה" (CR).
  • סאיגה מונגולי (Saiga tatarica mongolica), תת-המין האנדמי למונגוליה. נמצא במצב טוב יותר מהראשון ומסווג ב"סכנת הכחדה" (EN).

תפוצה ובית גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסאיגה נפוץ כיום ברוסיה, מונגוליה, טורקמניסטן, אוזבקיסטן וקזחסטן, ובעבר היה נפוץ גם בסין העממית אך ניצוד שם עד הכחדה מוחלטת ב-1960; במהלך המאה ה-18 הסאיגה נכחד גם מאוקראינה, מולדובה ופולין. במהלך הנדודים בחורף חלק מאוכלוסיות הסאיגות של קזחסטן נכנסות לשטחים של טורקמניסטן ואוזבקיסטן. תפוצת אוכלוסיות הסאיגה כיום מחולקות לחמישה אזורים עיקריים: 1) מזרח מונגוליה; 2) מרכז קזחסטן; 3) דרום קזחסטן וצפון אוזבקיסטן; 4) מזרח קזחסטן (עם גלישה קטנה לכיוון רוסיה); 5) דרום-מזרח רוסיה.

הסאיגה חי באזורים צחיחים למחצה, הכוללים שטחי ערבות יבשים, ושטחי מרעה מדבריים למחצה של מרכז אסיה ואזור הים כספי. הסאיגה מעדיף מקומות פתוחים המאפשרים לו הימלטות מהירה מזאבים ובני אדם.

אקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכר (למעלה) וטלה עם אימו (למטה) בעונת הנדידה.
עדר סאיגות מעורב של זכרים ונקבות.

הסאיגה פעיל בעיקר בשעות היום, ועשוי לנוח בשעות הצהריים. פרסתן זה הוא אצן מהיר, והוא מסוגל להגיע למהירות של עד 80 קמ"ש. הסאיגות הם אנטילופות ביישניות, וכאשר הם מופתעים הם פותחים בריצה מהירה, גם אם הם עדרי ענק. בעוד שחוש השמיעה של הסאיגות אינו מפותח, חוש הראייה שלהם טוב מאוד והם יכולים לראות עד למרחק של ק"מ כשהם חשים בסכנה. תזונתו של הסאיגה מבוססת על עשבים, עשבי תיבול, חזזיות, צמחים המכילים מלח, ושיחים שונים; בתנאים נוחים, הסאיגה יבקר בבורות מים פעמיים בכל יום.

הסאיגה הוא חיה נודדת ללא שטח קבוע, והוא נודד כל שנה ממרעה הקיץ בערבה עשבונית למרעה החורף באזורים מדבריים. קבוצות גדולות של סאיגה נודדות דרומה בבוא החורף, ועוברים כל יום מרחק של 120-72 קילומטרים עם ראש שפוף; חוטמם המיוחד עוזר להם לסנן את האבק הרב שעולה מרגליהם.
עונת הרבייה מתחילה בסוף נובמבר והזכרים אוספים "הרמון" של 30-15 נקבות ומגינים עליהם ועל הטריטוריה שלהם באגרסיביות. במהלך העונה הזכרים מנפחים את אפם, וקווצות השיער שמתחת לעיניהם מכוסות בהפרשה דביקה. זכרים אוכלים מעט מאוד בעונת הייחום, ומבלים את מרבית זמנם בקרבות אכזריים שלעתים קרובות מסתיימים במוות. שיעור התמותה של הזכרים בתקופה זו הוא גבוה מאוד, ויכול להגיע לכ-90 אחוזים בשל תשישות מפגעי מזג האוויר והקרבות ביחד, שטפי דם וטריפה.
הזכרים ששרדו מתחילים לנדוד צפונה בסוף אפריל. בשלב זה מתחילה תקופת ההמלטה, כאשר כל הנקבות ממליטות תוך שבועיים טלה אחד ולעתים קרובות שניים לאחר תקופת הריון של 140 ימים; הטלאים מוסתרים בימים הראשונים לחייהם בצמחיה הדלילה שבאזור ואימם מגיע מידי פעם להניקם; כ 10-8 ימים בלבד לאחר הלידה, הנקבות והטלאים החדשים יצאו לדרך בעקבות הזכרים, בעדרים המוניים של עד 200,000 פרטים. כאשר הם מגיעים למרעה הקיץ הם מתפלגים לקבוצות קטנות של 40-30 פרטים וכך מבלים את תקופה זאת; לקראת הסתיו הקבוצות קטנות מתאחדות והופכות לעדר ענקי, המתחיל שוב בנדידה המונית בחורף וחוזר חלילה.

הטלאים נגמלים לאחר 4-3 חודשים, ומגיעים לבגרות לאחר 8 חודשים לנקבות ו-20 חודשים לזכרים. תוחלת חייו של הסאיגה היא 10-6 שנים, אולם בדרך כלל הם אינם שורדים יותר מ-4 שנים כך שהאוכלוסייה תמיד מתחדשת.

איומים ושימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי סאיגה זכר שניצוד על ידי זוג זאבים ליד בור מים. עמק נהר צ'ו, קזחסטן. 3 נובמבר 1955.

אויביו של הסאיגה הבוגר בטבע הם בעיקר זאבים המסוגלים להתחרות במהירות ריצתו, ואילו שועלים, ועופות דורסים מהווים איום לטלאים.

נקבת הסאיגה (מניקה תאומים) על מטבע קזחי.

כל האוכלוסיות של הסאיגה סבלו בצורה חמורה מאובדן בית-הגידול, ציד בלתי חוקי והפרעה אנושית עד שמצבם כיום מוגדר כ"סכנת הכחדה חמורה" (CR). בצורת או חורפים קשים, וכן מחלות והלחץ מטריפת זאבים עשויים גם הם להאיץ את ירידת האוכלוסייה. בברית המועצות לשעבר הסאיגה היה נתון תחת פיקוח חמור, עד כדי כך שהאוכלוסייה הגיעה לכמעט מיליון פרטים. הפיקוח הנוכחי על הסאיגה בפדרציה הרוסית התפרק בשל ציד נרחב מאוד לבשר (בדרך כלל באזורים בלתי נגישים שעליהם אין פיקוח). הקרניים של זכרי הסאיגה מבוקשים מאוד ברפואה הסינית המסורתית ומאמינים כי יש להם סגולה נגד מחלות שונות כגון שבץ. הציד לא החוקי המתמקד בזכרים יוצר מצב שבאוכלוסייה יש הרבה יותר נקבות מאשר זכרים. תוחלת החיים הממוצעת של הסאיגה היא נמוכה מאוד, והמחסור בזכרים גורם לכך שהנקבות לא יתרבו. גורם עיקרי נוסף לירידה של הסאיגה הוא רעיית יתר בשדות המרעה שלו, אובדן בית הגידול שלו על ידי שריפות ובניית כבישים ותעלות.

פעולות שימור של מין זה כוללות אזורי המלטה וייחום מוגנים. ברוסיה וקזחסטן הסאיגה נאסר לציד (אם כי מתבצע ציד בלתי חוקי); מבין כל המדינות המצב הטוב ביותר נמצא במונגוליה שבה הסאיגה מוגן כבר מ-1930. מלבד זאת הסאיגה מופיע באמנת וושינגטון וכן באמנת בון. בהתחשב בכך שהציד הלא חוקי לצריכה ביתית הוא האיום המרכזי כיום, חיזוק אכיפת החוק נגדו הוא הפעולה הכי קריטית כיום.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]