סברא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף סברה (הלכה))
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הסברא מוצגת רק כמקור לדינים שאין להם מקור בתורה, וחסר הסבר על סברא בהקשר של טעמי הלכות.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הסברא מוצגת רק כמקור לדינים שאין להם מקור בתורה, וחסר הסבר על סברא בהקשר של טעמי הלכות.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

סברא היא הגדרה לנימוק לוגי הלכתי המצויה בשני אופנים:

  • תיאור של היגיון פשוט בעל תוקף אקסיומטי כזה שאינו נצרך לאיזכור מפורש בתורה או על פי דרשה, קיומה של סברא כזו נקבע על פי הגיון פשוט של חכמי התלמוד וכוחה תקף בכל הנושאים והיבטים ההלכתיים כדין דאורייתא. דוגמה למקרה כזה הוא הכלל שלא יהא חוטא נשכר.
  • טעם או נימוק המבקש להציע נטייה על פי הכרעה בשכל, מבלי להיות מוכח.

מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחה של הסברא בהלכה גדול כל כך, עד שכאשר ישנו פסוק מסוים המבהיר הלכה מסוימת שניתן להבין אותה מסברא שואלים חכמי התלמוד "למה לי קרא, סברא הוא" (=למה לנו פסוק? הרי סברא היא), כך למשל שואלת הגמרא על חכם שרצה לומר כי דין המוציא מחבירו עליו הראיה נלמד מהפסוק ”מי בעל דברים יגש אליהם”, למה צריכים אנו פסוק? הרי סברא היא שמי שרוצה להוציא מחבירו ולא טוב לו המצב הנוכחי הוא זה שצריך לחפש ראיות לדבריו, כמו שהחולה הוא זה שהולך לרופא ומוכיח לו שהוא חולה ורק אז יטפל בו הרופא ולא אם יבוא לרופא, כשאין לו סיבה הגיונית לחשוש שמא הוא חולה[1].

חשיבות הסברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש שטענו שדין שנלמד מסברא ייחשב כדין דאורייתא[2], אך יש שטענו שהוא עדיין ייחשב דרבנן[3] וכן משמע מלשון הראשונים[2].

גם הדינים הנלמדים מסברא, מתחלקים לשניים: ישנם כאלו שאין צורך לכל פסוק כדי להוכיח אותם כמו חיוב החזרת הלוואה כספית (שנלמדת מסברת ממוני גבך), וישנם כאלו שיש צורך לפסוק כדי לדעת אותם כמו דיני מזיק וניזק[4], אך גם הם מתקבלים על הדעת.

הרמב"ם כותב במשנה תורה, כי עלינו לקרב את התורה ככל האפשר לדרך הסברא, אך חלילה מלתלות אותה בסברא, ולקיים אותה רק כאשר מבינים את סברותיהם או בהתאם למסתבר.

בדומה כותב הרמב"ם:

שאיפת ההמון.... יותר חביב עליהם וערב לסכלותם לעשות את התורה והשכל שני קצוות הסותרים זה את זה, ומבארים כל דבר נגד המושכל וטוענים בו שהוא נס... בין במה שסופר ממה שכבר עבר, ובין במה שרואים במצב הנוכחי ובין במה שנאמר שהוא יארע בעתיד. ואנחנו שואפים לאחד בין התורה והמושכל... זולתי מה שנאמר בו בפירוש שהוא נס

רמב"ם, איגרת תחיית המתים)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך זה הוא קצרמר בנושא הלכה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.