סדר ליל ראש השנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סדר ליל ראש השנה הוא מנהג יהודי עתיק, מראשית תקופת התלמוד והגאונים. המנהג כולל אכילת מאכלים סימבוליים ואמירת תפילות במהלך סעודת הלילה של ראש השנה, אשר בשל היותה הסעודה הראשונה של השנה היא מקבלת חשיבות רבה במסורת היהודית. הכינוי הנפוץ למאכלים הסמליים הנאכלים במהלך הסדר הוא "סימנים" ויש המכנים אותם "ברכות", "ברכיות" או "יהי רצון" בשל התפילות הנאמרות עליהם. רבות מתפילות אלו הן בזיקה לשמות המאכלים, כלומר שם המאכל דומה מבחינת הצליל לתוכן הבקשה.

המנהג המקורי שהוזכר בתלמוד כלל אכילה של המינים "קרא", "רוביא", "כרתי", "סלקא" ו"תמרי" (פירוש שמות אלו בהמשך). בתקופות קדומות היו אף שנהגו רק לומר את הבקשות אך לא לאכול בפועל את המאכלים, מנהג שכמעט נעלם כיום. בתקופת הגאונים מוזכרת גם אכילת דבש, בשר שמן וראש כבש. בתקופת הראשונים הוזכרה גם אכילה של רימון, תפוח ודגים. רק בסוף תקופת הראשונים אוחד המנהג של אכילת הדבש עם מנהג אכילת התפוח למנהג המפורסם של אכילת תפוח בדבש (ראו לקמן). מאכלים רבים נוספו במרוצת הדורות, אשר שונים לעתים בקרב עדות ישראל השונות.

שולחן סדר ראש השנה

מנהג הסימנים התלמודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המנהג בדברי האמורא אביי בתלמוד הבבלי במסכת כריתות[1]:

"אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי."
תרגום: "אמר אביי: עכשיו שאמרת שלסימן יש חשיבות (מילולית: "סימן - דבר הוא") יהא רגיל אדם לאכול בראש השנה דלעת, לוביה, כרישה, תרד ותמר". (ראו לקמן בפסקה זיהוי המאכלים ואופן הכנתם באשר לפירושים אחרים לשמות ארמיים אלו.)

לעתים מכונים שמות אלו בראשי תיבות קרכס"ת (קרא, רוביא, כרתי, סלקא, תמרי) - בעיקר בחיבורים קדומים.

אכילה או ראיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסכת הוריות[2] מובאים דברי אביי בלשון אחרת: "יהא רגיל למיחזי בריש שתא", תרגום: "יהא אדם רגיל לראות בראש השנה", כלומר רק לראות ולא לאכול. במספר כתבי יד של התלמוד, גם במסכת כריתות הגרסה היא "למחזי" וכן רבים מהראשונים המצטטים את דברי אביי מצטטים אותו בלשון "למחזי" או לשון קרובה אחרת ולא ל"מיכל", וכנראה שגרסתם בתלמוד הייתה "למיחזי" גם במסכת כריתות‏[3]. לפי גרסה זו ייתכן שהמנהג היה רק להביא את הסימנים אך לא לאוכלם‏[4], וכן ניתן להסיק מתשובה מסוף תקופת הגאונים הנסובה על מנהגו של רב האי גאון, שאינה מזכירה כלל שהיה אוכל אותם אלא שהיו מביאים לפניו סל עם מינים אלו והיה לוקח כל אחד ואחד מהם ואומר עליו את הבקשה‏[5]. בתשובה אחרת מתקופת הגאונים[6] מצוין בפירוש שאוכלים רוביא וכרתי. גם ר' יעקב בן הרא"ש, הוא בעל הטורים, גורס "למיכל" וכן מציין ר' יוסף קארו בשולחן ערוך[7], וכך הוא המנהג הנפוץ כיום - לאכול את הסימנים ולא לראותם בלבד.

הבקשות הנלוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתשובה על מנהגו של רב האי גאון שהוזכרה לעיל מובא שהיו מביאים לפניו סל שבו מינים הללו והיה נוטל כל אחד מהם וכך היה אומר: "קרא - יקרע גזר דיננו, רוביא - ירבו זכויותינו, כרתי - יכרתו שונאינו, סילקא - יסתלקו חטאתינו, תמרי - ותמו עוונותינו או יתמו אויבינו"‏[5]. דהיינו - על כל מאכל אומרים בקשה הדומה מבחינת הצליל לשמו של המאכל. מנגד, ר' יוסף קארו בבית יוסף[8] מבין מדברי בעל הטורים שלשיטתו אין הכוונה להזכיר ממש את הבקשה אלא שהמאכלים מסמלים בקשות אלו. ברם, ככל הנראה בשל התשובה המפורשת מן הגאונים, מרבית הראשונים לא קבלו את סברת בעל הטורים וסבורים שיש לומר ממש את הבקשות, וכן פוסק ר' יוסף קארו עצמו בשולחן ערוך[7].

מתשובת הגאונים שהוזכרה לעיל משתמע לכאורה שמנהגו של רב האי גאון היה לומר רק "יסתלקו אויבינו", "ירבו זכויותינו" וכדומה, אך ר' דוד אבודרהם מציין שיש אומרים אותה בלשון תפלת "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שיקראו לפניך זכויותינו" וכו', ומנהג זה הוא המקובל כיום.

המאכלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגי דלועיים

כאמור לעיל, יסודו של המנהג הוא בדברי האמורא הבבלי אביי, שהזכיר את המינים: "קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי". המאכל היחיד שהוא קל לזיהוי מיידי הינו ה"תמרי" - תמר. זיהויים של יתר המאכלים סבוך יותר וקיימים זיהויים שונים ואופני הכנה הייחודיים לעדות ישראל השונות, כאשר יבואר לקמן.

קרא

קרא היא מין ממשפחת הדלועיים[9] אך לא ברור לחלוטין לאיזה מין הכוונה. המנהג הנפוץ לקחת דלעת אך יש נוהגים לקחת מין קישוא לבן (אף הקישוא הוא ממשפחת הדלועיים). באשר לאופן ההכנה קיימים מנהגים שונים - מנהג נפוץ אצל יהודי ספרד הוא להכין ריבת דלעת‏[10]. אצל יהדות לבנון נהוג להשתמש ב"ירק הקרעה, הוא מעין קישוא, שאותו חותכים ומבשלים עם גרגרי חומוס ותבלינים ומגישים חם"‏[11].

שעועית הלוביה, המזוהה בדרך-כלל עם המאכל "רוביא".
רוביא

ביחס לרוביא קיימים זיהויים רבים מאוד. הזיהוי המקובל ביותר הוא מין של שעועית הקרוי בערבית "לוביה". לעומת זאת, רש"י מזהה אותה עם התלתן אלא שכוונתו כנראה לתלתן המשנאית שהיא בעצם צמח החילבה ובהתאם לשיטה זו נהוג אצל יהדות תימן לקחת חילבה‏[12]. בתשובת רב האי גאון באוצר הגאונים‏[13] היא מזוהה עם פול המצרי, ויש אף מיהודי צפון אפריקה שנוהגים לאכול פול ממש‏[14] אך הרשב"ץ בחידושיו לראש השנה[15] מזהה את הפול המצרי הנזכר עם המין הנקרא בערבית "לוביא", וכפי שכתבנו לעיל - זהו הזיהוי הנפוץ. יש המזהים אותה עם השומר ויש עם השומשום[16]. יש שנהגו לאכול כרוב בראש השנה והציעו טעם למנהג אכילת הכרוב בזיהוי של הכרוב עם הרוביא, אך ככל הנראה אין לזיהוי זה על מה שיסמוך, וייתכן שהמנהג נובע מטעמים אחרים‏[17].

כרישה
כרתי

הכרתי הוא הכרישה. בקרב היהודים הספרדים דוברי הלאדינו ובקהילות אחרות במזרח התיכון כדוגמת יהדות לבנון, נהוג להכין ממנו מעין חביתת ירק, שיש המוסיפים לה גם בשר טחון ויש שעושים אותה פרווה. שמן של הקציצות בלאדינו הן "קפטיקאס די פראסה" או "אלבונדיגס די פראסה" (קציצות כרישה)‏[18].

סלקא

ככל הנראה הכוונה לתרד[19] ויש נוהגים לקחת סלק עלים (עלי מנגולד). ויש נוהגים לקחת את שורש הסלק ולא את העלים. כל הצמחים הללו (הסלק, עלי המנגולד והתרד) הם מאותה משפחה (סלקיים) ובשל כך הבעיה בזיהויים המדויק והשוני בין המנהגים.

בקרב היהודים הספרדים דוברי הלאדינו ובקהילות אחרות במזרח התיכון כדוגמת יהדות לבנון, משתמשים בעלי מנגולד או בתרד מהם נהוג להכין חביתת ירק בדומה לזאת של הכרתי. שמה בלאדינו הוא "קפטיקאס די פאזי" או "אלבונדיגס די פאזי" (קציצות תרד)‏[18].

אצל יהודי בבל נהוג כלל לא לאכול את הסלקא אלא רק לומר עליה את תפילת "יהי רצון"‏[20].

מאכלים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדברי אביי שהובאו לעיל נמצאנו למדים שאוכלים את הסימנים: קרא, רוביא, כרתי, סלקא ותמרים. החל מתקופת הגאונים התרחב המנהג ובמהלך הדורות נוספו סימנים רבים נוספים. כבר ר' יעקב בן הרא"ש, בעל הטורים, שחי בין המאות ה13 וה14 מציין כי בסוגיה זו "רבו המנהגים כל מקום ומקום לפי מנהגו"‏[7], ואם בימיו כן, על אחת כמה וכמה בדורות מאוחרים יותר, לפיכך אין המטרה כאן אלא ללקט את המנהגים הנפוצים.

בשר שמן ומיני מתיקה

בספר נחמיה[21] מובא שבראש השנה (ביום הראשון לחודש השביעי) התאספו העם ועזרא הסופר קרא לפניהם מדברי התורה. העם - בשמעם את דברי התורה פרצו בבכי. עזרא ונחמיה אמרו להם שאין להיות עצבים ביום זה בשל קדושתו אלא יש לאכול בו מאכלים שמנים ודברי מתיקה וכלשון הפסוק

וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם.

נחמיה פרק ח' פסוק י

בתשובת הגאונים שהוזכרה לעיל‏[6] מובא שנוהגים לאכול בשר שמן ולשתות דבש וכל דבר מתוק, בהתאם לפסוק הנזכר, ו"כדי שתהא כל השנה כולה מתוקה ועריבה, ולא יהא בה דבר רע ודבר צרה" כלשונו של רב נטרונאי גאון.

ריבות כמנהג יהודי לוב: תפוחים, חבושים, שזיפים, קישואים (מלמעלה עם כיוון השעון) ובאמצע תפוזים

במחזור ויטרי[22] מובאים שני מנהגים ביחס לסעודת ליל החג שהיו נוהגים בתקופתו (סוף המאה ה-12), מנהג בני צרפת (דהיינו צרפת הצפונית) ומנהג בני פרוונצא (פרובנס - דרום צרפת, להבדלים בין צרפת לפרובנס השוו נוסח צרפת לעומת נוסח פרובנס). בני צרפת אכלו תפוחים אדומים ואילו בני פרוונצא אכלו ענבים לבנים, תאנים לבנות וראש כבש (ביחס למנהג לאכול ראש כבש ראו להלן). התפוחים אותם אכלו בני צרפת והתאנים והענבים שאכלו בני פרובנס גם הם פירות מתוקים והם נאכלים מאותה סיבה של אכילת הדבש שנזכרה לעיל. הטעם למנהג פרובנס לאכול דווקא פירות לבנים הוא שהם מסמלים את הכפרה כחלק ממנהגים אחרים הקשורים בלבן בימים נוראים (מנהגים נוספים הדומים למנהג זה הם לבישת בגדי לבן ביום הכיפורים או החלפת הפרוכות ללבנות בימים הנוראים). מנהג אכילת תאנים עודנו קיים כיום במספר קהילות ספרדיות כאשכנזיות‏[23].

באשכנז של ימי הביניים המאוחרים אוחד מנהג בני צרפת לאכול תפוח עם מנהג הגאונים לאכול דבש לכדי המנהג המפורסם לאכול תפוח בדבש עליו אמרו "תתחדש עלינו שנה מתוקה" כמובא בטור[7]. ממנהג זה התפשט מאוחר יותר, כנראה בסוף המאה ה-15, מנהג לטבל בדבש את פרוסת הלחם עליה מברכים את ברכת המוציא לחם מן הארץ במקום במלח הנהוג בשאר השנה‏[24]. המנהג הגיע בדורות מאוחרים גם לקהילות הספרדים אך התקבל שם תוך מספר הסתייגויות שהתקבלו בחלק מן הקהילות הספרדיות (אך לא בכולן): יש שהתנגדו לאכילת דבש בראש השנה (ראו לקמן הימנעות ממאכלים שונים) והמירו אותו בסוכר, הן בברכת המוציא והן בתפוח - אותו רקחו עם סוכר. הסתייגות נוספת היא מכך שהדבש או הסוכר החליפו את המלח הנהוג בשאר ימות השנה, והטענה כי לא ניתן לוותר על המלח, הביאו למנהג לטבל את הפרוסה גם במלח נוסף על הסוכר או הדבש‏[25].

מנהג אכילת מיני מתיקה הביא גם לידי כך שחלק מן הסימנים שנזכרו בתלמוד או סימנים אחרים נאכלו בצורה של ריבה או קומפוט. כך למשל בכמה קהילות ספרדיות מכינים ריבה מדלעת (קרא)‏[10] וכן מחבושים, תפוחים ומינים נוספים‏[26].

נהוג לאכול בראש השנה ראש דג, "כדי שנהיה לראש ולא לזנב".
ראש

מנהג אכילת ראש כבש מובא בתשובת מתקופת הגאונים‏[6] "כדי שישמענו הקדוש ברוך הוא לטובה בראש השנה וישימנו לראש ולא לזנב". כבר הוזכר לעיל בשם מחזור ויטרי שכך נהגו בני פרובנס, וכן מובא אצל ראשונים אחרים. יש מן הראשונים כדוגמת מהר"ם מרוטנבורג (המובא בטור[27]) שכתבו לאכול אייל, זכר לאייל שהקריב אברהם לאחר עקידת יצחק.

דגים

ר' דוד אבודרהם מזכיר שיש נוהגים לאכול דגים (כדי "לפרות ולרבות כדגים"). בדורות מאוחרים הוזכר שמי שקשה לו להשיג ראש איל יכול להמירו בראש של דג ובכך התמזג מנהג אכילת הדגים עם מנהג אכילת הראש. היו שהתנגדו לאכילת דגים בראש השנה ראו לקמן הימנעות ממאכלים שונים.

פרי חדש

כבר הזכרנו לעיל את מנהגם של בני פרובנס לאכול תאנים, ענבים וראש כבש. מנהג אחר של בני פרובנס, שהוזכר על ידי ר' אברהם בן נתן הירחי בספר המנהיג (המחבר חי במאות ה12 וה13, יליד פרובנס, למד בישיבות צרפת ולבסוף עקר לספרד ובספרו הוא מתאר את הבדלי המנהגים בין שלוש ארצות אלו) הוא "לקחת כל ענייני חידוש ולתת על השולחן בלילי ראש השנה לסימנא טבא (=לסימן טוב) לכל השנה הבאה"‏[28] המנהג נזכר גם אצל בעל הטורים כמנהג פרובנס‏[7].

בתקופה מאוחרת יותר שימש מנהג זה כדי לצאת מידי ספק האם לברך את ברכת שהחיינו בקידוש בלילו השני של החג. רש"י, בתשובה[29] סבור שיש לברך ברכת שהחיינו גם בקידוש הלילה השני כמו בכל יום טוב שני של גלויות, אך הוא חולק על רבותיו שסברו שאין לברך כי אם ביום הראשון, שכן שני ימי ראש השנה נחשבים כיום אחד ארוך ("יומא אריכתא" כלשון התלמוד). במהלך הדורות היו פוסקים שצידדו בכל אחת מן השיטות. על מנת לא להיכנס למחלוקת בין השיטות נהג מהר"ם מרוטנבורג[30] להביא יין חדש או בגד חדש בלילה השני ולכוון עליו באמירת ברכת שהחיינו. מכן נקבע המנהג להביא אל שולחן החג פרי חדש רק בלילה השני, על מנת לצאת מן הספק האם יש לברך ברכת שהחיינו בקידוש וכן פוסק ר' יוסף קארו בשולחן ערוך[31] אלא שהוא קובע, כדעת רש"י, שאם אין פרי חדש יש לברך את ברכת שהחיינו בכל מקרה.

אתרוג

ר' יעקב בן הרא"ש, בעל הטורים, גורס בדברי הגמרא המביאה את סימני קרכס"ת גם את האתרוג. אכילתו אינה נפוצה למדי אך נזכרת למשל אצל ר' חיים פלאג'י[32] הממליץ להכין ממנו ריבה. יש שנהגו לאוכלו בתור פרי חדש‏[33].

רימון
רימון

מקור המנהג לאכול רימון נמצא בדברי ר' דוד אבודרהם. הטעם לאכילתו הוא כדי ש"ירבו זכויותינו כרימון", על פי מימרה מהתלמוד[34] על הפסוק בספר שיר השירים "כפלח הרימון רקתך"‏[35]: "אמר ר' שמעון בן לקיש: אל תקרי "רַ‏קתך" אלא "רֵיקתך", שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון". בדורות מאוחרים היו שנהגו לאכול את הרימון דווקא ביום השני של ראש השנה, בשל היותו פרי חדש (ראו לעיל). גם בארצות רחוקות בהן כלל לא גדל הפרי היו שנהגו לאכולו‏[36].

ריאה

כמה מחכמי פרובנס בתקופת הראשונים כדוגמת ר' אברהם בן נתן הירחי[37] ור' אהרון הכהן מלוניל בספרו ארחות חיים[38] מציינים שאוכלים ריאה. ר' אהרון הכהן מלוניל מציין אף שהיא נאכלה עם דבש. מנהג זה השתמר בכמה מקהילות הספרדים גם כן, עד לימינו‏[39]. היא נאכלת משום שהיא קלה, ומבקשים שהשנה הבאה תהיה קלה כריאה ולא כבדה מעול הצרות.

חבושים

אכילת חבושים נפוצה בעיקר בארצות צפון אפריקה, בדרך כלל בצורת ריבה. נאכלים גם בשל טעמם המתוק או בשל היותם פרי חדש.

צימעס: גזרים מבושלים בדבש, לעתים קרובות בתוספת פירות יבשים.
שום

ר' מנחם בן זרח, מחכמי ספרד בסוף תקופת הראשונים, מציין שאוכלים שום[40], ומדבריו נראה שהוא גרס תוספת זו בתלמוד עצמו כחלק מסימני קרכס"ת. כן מוזכר השום בחלק מהגרסאות של ספר המנהיג של ר' אברהם בן נתן הירחי. אכילתו כסימן מקובלת בכמה מקהילות צפון אפריקה.

גזר

בעל מגן אברהם[41] כותב שיש לאכול כל דבר שמתאים בלשון המדוברת באותה מדינה למשמעות של רבייה. מכאן התפשט מנהג בקרב יהדות מזרח אירופה לאכול גזר (ובפרט צימעס) הנקרא ביידיש "מעהרן" שמשמעו גם "לרבות". הרחק ממזרח אירופה, הרב יוסף קאפח מציין כי גם בקרב יהדות תימן היו שאכלו גזר עליו אמרו "יגזרו אויבינו ושונאינו"‏[42].

חלות בצורות שונות

יש מיהודי אשכנז הנוהגים בראש השנה לאכול חלות בצורת סולם - משום שכתוב במדרש שה' עושה סולמות ברקיע ועל סולמות אלו "את זה מעלה ואת זה מוריד"‏[43]. לעומת זאת יש שנהגו לאכול חלות עגולות דווקא‏[44]. מנהג חסידי קרלין-סטולין לצייר על החלה צורה של יד[45].

טעם המנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]

פשרו של המנהג העסיק את החכמים שדנו בו כמעט מראשיתו, החל מתקופת הגאונים. חלק מן המאכלים (כדוגמת בשר שמן ומאכלים מתוקים) מסמלים את השמחה שבשנה החדשה, את השאיפות אליה או את הריבוי (רוביה, רימון, דגים וכדומה) בעיקר בזכויות ובקיום המצוות ("שירבו זכויותינו"). מנגד, מאכלים אחרים (סלקא, רוביא, תמרי ועוד) מבקשים את השמדת האויבים או השונאים.

מנחם המאירי, מגדולי הראשונים, בספרו "חיבור התשובה"‏[46] נותן פירוש אלגורי לבקשות להכרתת ה"שונאים" הנזכרים בתפילות ה"יהי-רצון": "הכוונה בהכרתת השונאים, רצונו לומר על הדעות הכוזבות והכוונות המחטיאות, כי הם השונאים והמשניאים שנאה אמיתית. לא שנתפלל עתה על אבדן האויבים, כי די לנו בהתפללנו על הצלת נפשותינו."

סדר הסעודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדר ליל ראש השנה כפי שנדפס במחזור כמנהג הספרדים בעיר וינה בשנת 1853. ליד כל מאכל מובא שמו העברי או הארמי, בתרגום ל"לעז" (לאדינו).

המנהג הנפוץ הוא לערוך את סדר אכילת הסימנים בסמוך לקידוש. יש שנוהגים לערוך אותו לפני נטילת ידיים וברכת המוציא לחם מן הארץ, ויש הנוהגים לעשותו דווקא לאחר ברכת המוציא. שני המנהגים נובעים משאיפה לצאת ידי חובה של כמה שיטות בהלכות ברכות. המנהג הראשון הוא כדי לצאת מספק האם יש לברך את ברכת בורא פרי העץ על התפוח בדבש (או שאר הפירות), כיוון שישנן שיטות בהלכה שסוברות שאין לברך עליו שהוא נפטר בברכת המוציא. לפי המנהג השני, הנפוץ יותר, יש חשש שאם יאכלו מן הסימנים יותר מכזית ייווצר ספק האם יש לברך אחריהם ברכה אחרונה או שהם נפטרים על ידי ברכת המזון בסוף הארוחה.

בסדרים רבים נוהגים לפתוח בתפוח בדבש את סדר אכילת הסימנים, כך למשל הסדר שנדפס במחזור וינה (שבתמונה) הוא: תפוח בדבש, כרתי, סלקא, תמרי, קרא, דגים וראש כבש‏[47]. אצל יהדות רומא מקובל הסדר הזה (בסוגרים הובאו הפירושים של הסימנים): תאנה, קרא (דלעת), רוביא (שומר), כרתי (כרישה), סלקא (עלי סלק - מנגולד), תמר, רימון, ראש כבש ודגים‏[48] בסדר זה סימני קרכס"ת נאכלים על פי הסדר בו הם נזכרו בתלמוד אך מקדימים לפני תאנה. היו שערערו על סדרים אלו כיוון שלפי דיני קדימה בברכות כאשר אוכלים מספר מיני פירות יש להקדים לברך על התמר לפני כל מין אחר עליו מברכים את ברכת בורא פרי העץ‏[49]. לפי שיטה זו הסדר בין המאכלים הוא: תמר, רוביא, כרתי, סלקא, קרעא, רמון, תפוח, ראש כבש.

בקרב יהדות ג'רבא קיים מנהג לפיו מפצלים את אכילת הסימנים לשני חלקים; בתחילת הסעודה אוכלים מהמינים המלוחים: קרא (דלעת), ראש כבש, לב, ריאה, סלקא (תרד), כרתי, רוביא (לוביא). בסוף הסעודה אוכלים מהפירות המתוקים: תמר, רימון, תפוח, תאנים וחבושים‏[50].

אצל האשכנזים מקובל בעיקר המנהג לאכול תפוח בדבש ולטבול פרוסת המוציא בדבש, שהוא כאמור חידושם של יהודי אשכנז של ימי הביניים המאוחרים. גם אכילת דג נפוצה בקהילות אשכנז‏[51] וכן אכילה של גזר בקרב יהדות מזרח אירופה. בין המנהגים הנפוצים פחות שהיו שהקפידו עליהם, ניתן למנות אכילת רימון‏[36], תאנה‏[23] וכן ראש כבש או איל‏[52] שבדרך כלל הוחלף בראש דג. דווקא אכילת סימני קרכס"ת שהם המנהג התלמודי העיקרי לא הייתה מקובלת דרך כלל בקהילות אשכנז, אלא בקצתן, כדוגמת עדת הפרושים[53] שקיבלה את המנהג כנראה בהשפעת הספרדים.

בדומה לכך, המנהג ברבות מקהילות הספרדיות במערב אירופה הוא שלא לאכול את הסימנים, למעט תפוח בדבש. הרב שם טוב גאגין, שהיה חכם העדה הספרדית-פורטוגזית באנגליה, כותב בספרו "כתר שם טוב" ששאל את חזני הקהילה האם ישנם עוד שנוהגים את המנהג הזה אצלם, והם השיבו שרק מעט יהודים שבאו ללונדון מגיברלטר וממרוקו שומרים על מנהג זה אך הוא הולך ונעלם‏[54]. לעומת זאת, במחזור של הרב דוד די סולה פול כמנהג הספרדים בניו יורק, מוזכר סדר הסימנים‏[55] ומצוין כי הוא נהוג "בבתים רבים".

זמן עריכת הסדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנהג הנפוץ ברוב קהילות ישראל הוא לערוך את הסדר הנזכר בסעודת הלילה של שני הלילות של ראש השנה. מנהג זה נתמך על ידי כמה מהראשונים‏[56] וכן סבורים כל אחרוני הפוסקים הספרדים[57] וחלק מן האשכנזים[58]. מנהג פחות נפוץ, המקובל בחלק מעדות האשכנזים, הוא לערוך את הסדר רק בלילה הראשון של ראש השנה‏[59]. כן מציין הרב יוסף קאפח כי אצל יהודי תימן נהגו לערוך את הסדר בלילה הראשון‏[42]. מנהגים נדירים יותר הם עריכת הסדר גם בסעודות היום או אפילו בכל עשרת ימי תשובה‏[60].

כלל המאכלים והבקשות עליהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטבלה הבאה מובאים בסדר אלפביתי המאכלים שהוזכרו לעיל, הברכה אותה אומרים בעת אכילתם וסיכום ההתייחסויות לכל מאכל שהובאו לעיל. כל ברכה מתחילה במלים "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו...". לברכות אלו קיימים נוסחים רבים ואין שום אפשרות להקיף את כולם, לפיכך הובאו הנוסחים העקריים והנפוצים.

הסימנים וברכותיהם לפי סדר אלפביתי
שם המאכל נוסח הברכה הערות
אתרוג אין גרסה של בעל הטורים בתלמוד כחלק מסימני קרכס"ת
גזר שיגזרו אויבינו

נוסח אחר:שתגזור עלינו גזירות טובות

מקובל בעיקר ביהדות מזרח אירופה כי הגזר נקרא "מעהרן" ביידיש שמשמעה לרבות
דבש אין מוזכר אצל הגאונים על פי ספר נחמיה

ממנהג זה נפוצה אכילה של מאכלים עם דבש: תפוח בדבש, טיבול פרוסת המוציא בדבש, ריאה בדבש ועוד

בדורות מאוחרים יש שהתנגדו לאכילת דבש והמירו אותו בסוכר

דג שנפרה ונרבה כדגים מוזכר לראשונה על ידי חכמים מספרד של המאה ה-14 (למשל אבודרהם, רשב"ץ)

הגיע גם ליהדות אשכנז

יש קהילות ספרדיות שנמנעות מלאכלו

חבושים שתהא שנה זו טובה ומתוקה ושיצאו חבושי עמך ישראל ממאסרם לאורה מקובל במספר קהילות ספרדיות, בעיקר בצפון אפריקה
כרתי שיכרתו אויביך ושונאיך (נוסח אחר: אויבינו ושונאינו) וכל מבקשי רעתינו מסימני קרכס"ת

זיהוי: כרישה

סלקא שיסתלקו אויביך ושונאיך (נוסח אחר: אויבינו ושונאינו) וכל מבקשי רעתינו מסימני קרכס"ת

זיהוי: ממשפחת הסלקיים - תרד, עלי מנגולד או סלק

פרי חדש אין מובא בלילה השני כדי לצאת מידי הספק האם מברכים שהחיינו בקידוש
קרא שתקרע רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכויותינו מסימני קרכס"ת

זיהוי: ממשפחת הדלועיים - דלעת או מין קישוא לבן

ראש כבש או ראש דג שנהיה לראש ולא לזנב

על ראש כבש יש מוסיפים: ותזכור לנו אילו של יצחק

מנהג מתקופת הגאונים
רוביא שירבו זכויותינו (הנוהגים לקחת לוביה מוסיפים: ותלבבנו) מסימני קרכס"ת

זיהוי נפוץ: לוביה (מין שעועית). זיהויים נוספים: חילבה, פול, שומשום, שומר

ריאה שתהיה שנה זו קלה עלינו כריאה מקור המנהג אצל יהדות פרובנס של המאה ה-12

מקובל במספר קהילות ספרדיות

רימון שנהיה מלאים מצוות כרימון

נוסח אחר: שירבו זכויותינו כרימון

מוזכר באבודרהם (מחכמי ספרד במאה ה-14)

נפוץ בקהילות הספרדים ובחלק מהאשכנזים

יש אוכלים אותו רק ביום השני בתור פרי חדש

שום שיתמו אויבינו יש שגרסו שום כחלק מסימני קרכס"ת

אכילתו מקובלת בכמה קהילות בצפון אפריקה

שומשום שנפרה ונרבה כשומשומין ראו לעיל שיש מזהים אותו עם "רוביא"

אכילתו מקובלת בכמה קהילות בצפון אפריקה

תאנה שתהא שנה זו טובה ומתוקה עלינו כדבלה

נוסח אחר: שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה מראשית השנה ועד אחרית השנה

מקור המנהג אצל יהודי פרובנס והוא השתמר בכמה קהילות
תמר שיתמו אויביך ושונאיך (נוסח אחר: אויבינו ושונאינו) וכל מבקשי רעתינו מסימני קרכס"ת
תפוח בדבש או סוכר שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה (יש מוסיפים: כדבש; יש מוסיפים: מראשית השנה ועד אחרית השנה) מוצא המנהג ביהדות אשכנז של ימי הביניים המאוחרים

איחוד ממנהג אכילת דבש של הגאונים ואכילת תפוח של יהודי צרפת

המנהג הגיע מיהדות אשכנז גם ליהדות ספרד

הימנעות ממאכלים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה למאכלים שאוכלים משום סימן טוב, ישנם מאכלים שנמנעים מאכילתם משום היותם סימן רע או מסיבות אחרות כאשר יפורט להלן:

  • אגוזים: בקהילות אשכנז נמנעו מלאכול אגוזים בראש השנה, מחמת שני טעמים: האחד, שהאגוזים מרבים ליחה, וקיים חשש שיטרידו את המתפללים בזמן התקיעה בשופר, שעה שנדרשת דממה מוחלטת; ונימוק נוסף הוא כיון שאגוז הוא בגימטריה "חטא" (בלי האות "א" שאינה נשמעת בקריאה), ומן הראוי להימנע בראש השנה מכל דבר המזכיר חטא‏[61].
  • קפה שחור: יש שנהגו לא לשתות לשתות קפה ללא סוכר בשל טעמו המר וההימנעות ממאכלים מרים. יש שנהגו בכלל לא לשתותו בשל צבעו השחור, שנתפס כמבשר רעות‏[62].

ישנם מאכלים שבקהילות מסוימות נחשבים כחלק מהסימנים אותם אוכלים בצורה טקסית, ואילו בקהילות אחרות דווקא נמנעו מלאוכלם לעתים מחשש שהם מהווים דווקא סימן רע או מטעמים בתורת הקבלה:

  • דגים: הרשב"ץ בחידושיו לראש השנה מביא שיש אוכלים דגים, אך לדעתו אין לאכול דג, כיוון שמצינו בספר נחמיה[63] כתיב בצורה "דאג" ונראה שהוא מלשון דאגה ולכן יש להימנע מלאוכלו, והוא הובא להלכה על ידי כמה מאחרוני הספרדים כדוגמת הרב חיד"א בספרו ברכי יוסף ור' יוסף חיים בספרו בן איש חי, אך למעשה המנהג לאכול דג עודנו קיים בחלק מן הקהילות הספרדיות שכן אכילתו נזכרת במחזורים רבים בנוסח הספרדים וגם הרב יוסף משאש בשו"ת "מים חיים"‏[64] מציין כי "בערי המערב‏[65] יש שאוכלים ויש שאינם אוכלים אך פה בערי המזרח‏[66] לית דחש לזה (=אין מי שחושש לכך) וכולי עלמא (=כל העולם) אוכלים אותם וכן אני נוהג ואינני חושש לדג אחד בכל התנ"ך צפון וטמון בין פסוקי דנחמיה בתוספת אל"ף". בקהילות האשכנזים כלל לא חששו לעניין זה כפי עדותו של ר' אפרים זלמן מרגליות, המביא את דברי הרשב"ץ ומציין‏[51] "אבל במדינותינו מחזרים אחרי דגים" (ההדגשה אינה במקור).
  • דבש (מוחלף בסוכר): ר' חיים פלאג'י, מגדולי חכמי טורקיה במאה ה19 כותב בספרו "מועד לכל חי"‏[67] שאין לאכול תפוח בדבש אלא בסוכר. ככל הנראה הסיבה לכך היא שבמקומו היו חששות כשרות בדבש, שכן ר' אברהם חמוי, מחכמי ארם צובא במחזור "בית דין"‏[68] המביא את דברי ר' חיים פלאג'י, מציין שבארם צובא אין חשש כשרות בדבש ודווקא בסוכר קיים חשש ולכן עדיף דווקא הדבש. לעומת זאת, בנו של ר' חיים פלאג'י, ר' רחמים נסים יצחק פלאג'י[69] מביא טעם להימנעות מדבש על פי הקבלה. על כל פנים - בקהילות ספרדיות רבות נמנעו מאכילת דבש בראש השנה ואכלו תמורתו סוכר.
  • ענבים ותאנים: ראינו לעיל שבני פרובנס באמצע ימי הביניים נהגו לאכול ענבים ותאנים לבנים. מנגד, בתקופות מאוחרות יותר הובעה התנגדות לסימנים אלו. על פי המובא בספר מעשה רב[70] נהג הגר"א לא לאכול ענבים "על פי הסוד". היו שכתבו שאין לאכול תאנים מטעמים שונים, העקרי ביניהם הוא הקשרן לחטא אדם הראשון[71]. ביחס לענבים מסייג ר' יעקב חיים סופר[72] את דברי הגר"א ומציין כי ההימנעות היא רק מענבים שחורים, אך ענבים לבנים - אדרבא, סימן טוב הם.
  • כף החיים - מציין שישנם לעתים בעיות של נגיעות חרקים בחלק מהסימנים וכדאי לשים לב לדרך הבדיקה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות תורנית קלאסית לא צוינה כאן, שכן על ספרים אלו או על מחבריהם קיימים ערכים בוויקיפדיה, אליהם יש הפניה בהערה בהם הם נזכרים כמקור.

ספרי מנהג
  • אוצר מנהגי חב"ד: יהושע מונדשיין, אוצר מנהגי חב"ד, ירושלים, ה'תשנ"ה [1995]
  • הליכות תימן: יוסף קאפח, הליכות תימן, ירושלים, ה'תש"כ [1960]
  • כתר שם טוב: שם טוב גאגין, כתר שם טוב חלק שישי - טעמי המנהגים בנוסח התפלות לראש וליום כפור והשינויים בין נוסחאי התפלות של הספרדים שבמזרח ובין הספרדים שבמערב ובין אחינו האשכנזים, לונדון, ה'תשט"ז [1955]
  • אשר וסרטיל (עורך), ילקוט מנהגים: ממנהגיהם של שבטי ישראל, ירושלים ה'תשנ"ו [1996]. מתוכם צוטטו:
    • מנהגי בוכרא - מאת גיורא פוזיילוב
    • מנהגי בבל - מאת אברהם בן יעקב
    • מנהגי הפרושים - ממנהגיהם של יהודי אשכנז (פרושים) בארץ-ישראל מאת בצלאל לנדוי
  • מנהגי אמשטרדם: יהודה ברילמן, ספר מנהגי אמשטרדם והוא מנהגים דק"ק אשכנזים אמשטרדם, ירושלים, ה'תשס"ב [2002]
  • מנהגי קומרנא: אברהם אבא זיס, מנהגי קומרנא, תל אביב, ה'תשכ"ה [1965]
  • ספר מטעמים: יצחק ליפיעץ משעדליץ, ספר מטעמי"ם (=מקורים טובים על מנהגי ישראל מקודשים), וורשה, ה'תר"ן [1890]
  • שער המפקד: רפאל אהרון בן שמעון, שער המפקד - והוא אסיפת דינים מנהגי עיר קדשינו ותפארתינו ירושלים תבנה ותכונן, נוא אמון (=אלכסנדריה), ה'תרס"ח [1908]
מחזורים
  • מחזור איש מצליח: המחזור המדויק לראש השנה איש מצליח, בני ברק, ה'תש"ס [2000]
  • מחזור די-סולה: דוד די סולה פול, תפלות לראש השנה כפי מנהג הספרדים באמריקא עם תרגום אנגלי, ניו יורק, ה'תרצ"ז [1937]
  • מחזור וינה: ראובן ברוך, מחזור לראש השנה מנהג ספרד בקהילות קדושות בקושטאנטינה ומדינות מזרח ומערב ואיטאלייא יצ"ו, וינה ה'תרי"ג [1853]
ספרי בישול
  • הבישול היהודי: קלאודיה רודן, ספר הבישול היהודי מזרח ומערב, 1998
  • הבישול הלבנוני: גרסיה גרגו, הבישול הלבנוני, 2002
  • המטבח הספרדי ירושלמי: רחל טלבי-קדמי, רשליקה: ניחוח המטבח הירושלמי ספרדי המסורתי, ללא ציון שנה
  • מטעמי צפון אפריקה: פסקל פרץ, מטעמי צפון אפריקה: טוניס, מרוקו, אלג'יר, לוב, 1983

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דף ו, א
  2. ^ דף יב, עמוד א
  3. ^ למשל המחזור ויטרי (מהדורת הורוויץ, עמוד 362), המאירי (חיבור התשובה עמוד 265), שיבולי הלקט סימן רפ"ג וכן הבית יוסף (אורח חיים סימן תקפ"ג). ר' אברהם בן נתן הירחי בספר המנהיג גורס "לנקוט".
  4. ^ כתר שם טוב עמוד 96
  5. ^ 5.0 5.1 תשובה זו נזכרת במספר מקורות החל מתקופת הראשונים. בצורתה המלאה ביותר היא נמצאת באוצר הגאונים מסכת ראש השנה עמוד 52 סימן צ"ב.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 תשובה זו הוזכרה על ידי כמה מן הראשונים, ראו אוצר הגאונים מסכת ראש השנה עמוד 53 סימן צ"ד. התשובה דנה במנהגי אכילה שונים הקשורים בראש השנה, ובפרט מזכירה את מנהג אכילת הסימנים, ראש כבש, בשר שמן, דבש ומיני מתיקה. תשובה זו דומה לתשובה של רב נטרונאי גאון אך בתשובת רב נטרונאי לא נזכר מנהג הסימנים, אך כן נזכר בו שאר העניינים. מנגד, רב נטרונאי גאון מזכיר הימנעות ממאכלים מבושלים עם חומץ שאינה נזכרת בתשובה האנונימית.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 אורח חיים סימן תקפ"ג סעיף א'
  8. ^ סימן תקפ"ג
  9. ^ בתשובת רב האי גאון (אוצר הגאונים ראש השנה סימן צ"ב עמוד 52), נזכר "דלועין"
  10. ^ 10.0 10.1 הבישול היהודי, עמוד 466.
  11. ^ הבישול הלבנוני, עמוד 97
  12. ^ הליכות תימן עמוד 12
  13. ^ ראש השנה, סימן צ"ב עמוד 52
  14. ^ מטעמי צפון אפריקה, עמוד 246
  15. ^ דף כ"ה עמוד א' [1]
  16. ^ שער המפקד עמוד קכ"ז מזכיר את השומר והשומשום וכותב שבערי המערב (=מרוקו) נהגו לקחת אותם בנוסף על הלוביא כדי לצאת ידי חובת כל השיטות.
  17. ^ בקהילות בהן אכלו כרוב אכלו היה מאכל אחר שנחשב כ"רוביא", ראו בספר "פקודת אלעזר" לר' אלעזר בן טובו (מחכמי עדת המערביים בירושלים) חלק שלישי, סימן תקפ"ג ביחס למנהג במרוקו, ובמנהגי בוכרא פרק ג',ג',8.
  18. ^ 18.0 18.1 ראו: הבישול היהודי, עמוד 304; הבישול הלבנוני, עמוד 97; המטבח הספרדי-ירושלמי, עמוד 18.
  19. ^ כך מפורש בתשובה של רב האי גאון באוצר האגונים ראש השנה סימן צ"ב
  20. ^ ר' יוסף חיים בבן איש חי (שנה שנייה פרשת נשא, אות ח') מציין כי הסלק נגוע בתולעים וחרקים ולכן הוא ממליץ שבראש השנה יביאו אותו על השולחן לראותו בלבד בשביל הבקשה. המנהג נזכר אצל אברהם בן יעקב בחיבורו ממנהגי יהדות בבל בתוך: ילקוט מנהגים בעריכת אשר ורסטיל, ירושלים התשנ"ו, פרק ג',ג', 5. היסוד לאמירת בקשה בלבד בלי לאכול את הסימן הוא עתיק למדיי, כפי שנזכר לעיל בסעיף אכילה או ראיה בלבד.
  21. ^ פרק ח'
  22. ^ מהדורת הורוויץ, עמוד 362
  23. ^ 23.0 23.1 אצל הספרדים ראו למשל מחזור איש מצליח לראש השנה, עמוד 46. אצל האיטלקים ראו בסדר לראש השנה של יהודי רומא כאן. אצל האשכנזים ראו מנהגי אמשטרדם ג',ה',ט"ז. אצל החסידים ראו אוצר מנהגי חב"ד, ראש השנה, סימן קמ"ט
  24. ^ לבוש ומגן אברהם סימן תקפ"ג סעיף ב'
  25. ^ כן כותב ר' יעקב חיים סופר בספרו כף החיים (תקפ"ג, אות ד). מנהג זה קיים גם בכמה מקהילות החסידים, ראו למשל מנהגי קומרנא עמוד צ"ג סימן תלט [2]. ברם ר' משה כלפון הכהן בספרו "ברית כהונה" (מערכת "ראש השנה") משיג עליו בטענה שמבחינה הלכתית המלח שקול לסוכר לכל דבר ועניין, שכן כמו שהמלח משמר מאכלים, כך גם הסוכר.
  26. ^ למשל ר' חיים פלאג'י בספרו מועד לכל חי (סימן י"ב סעיף כ"ג) בהתייחסו למנהג לאכול אתרוג לסימן (ראו בסעיף מאכלים נוספים התייחסות לכך), כותב שאלו הנוהגים כן "טוב להם שיעשו מתיקה מהם כדי להמתיק להבאים לבקר בראש השנה".
  27. ^ אורח חיים סימן תקפ"ג סעיף ב'
  28. ^ מהדורת רפאל עמוד ש"ד. גם במחזור ויטרי (סימן שכ"ג, מהדורת הורוויץ עמוד 362) מובא "כל דבר חדש וקל טוב לסימן טוב לכל ישראל". ברם הניסוח "ענייני חידוש" או "כל דבר חדש" אינו בהכרח חד משמעי ושמא אינו עוסק דווקא בפרי חדש אלא במאכלים המסמלים התחדשות.
  29. ^ התשובה מובאת בספרים דבי רש"י: מחזור ויטרי סימן ש"כ (מהדורת הורוויץ עמוד 356-357), הפרדס סימן קס"ו, סדר רש"י עמ' 77, וצוטטה על ידי ראשונים רבים
  30. ^ ראו בית יוסף סימן ת"ר אות ב-ג
  31. ^ סימן ת"ר סעיף ב'
  32. ^ מועד לכל חי, סימן י"ב סעיף כ"ג
  33. ^ שער המפקד, עמוד קכח
  34. ^ מימרא זו נזכרת בתלמוד בכמה מקומות. ראו למשל במסכת עירובין דף י"ט
  35. ^ שיר השירים, ו', ד'
  36. ^ 36.0 36.1 ראו למשל אוצר מנהגי חב"ד, ראש השנה, סימנים קמ"ב-קמ"ד עמודים פ'-פ"א שמציין שהאדמו"ר מחב"ד נהג לאכול רימון.
  37. ^ ספר המנהיג מהדורת רפאל עמוד ש"ה
  38. ^ דין סדר תפלת ראש השנה, סימן ד'
  39. ^ ראו למשל אצל ר' חיים פלאג'י בספרו מועד לכל חי סימן י"ב אות כ"ה וכן במחזור איש מצליח לראש השנה עמוד 143 ובמנהגי בוכרא פרק ג',ג',8
  40. ^ צידה לדרך מאמר ד', כלל ה', פרק ראשון
  41. ^ תחילת סימן תקפ"ג
  42. ^ 42.0 42.1 הליכות תימן עמוד 12
  43. ^ ספר מטעמים עמוד 99, אות י"ח [3]. כתר שם טוב, עמוד 102
  44. ^ ראו אוצר מנהגי חב"ד, ראש השנה, עמוד קכ"ט סימן ע"ה
  45. ^ מנהגי חסידות קרלין-סטלין בסוף סידור התפילה כמנהג החסידות "בית אהרן וישראל", ירושלים ה'תשמ"ד
  46. ^ מאמר ב' פרק ב' (עמוד 266).
  47. ^ במחזור זכור לאברהם (מחזור נפוץ בקהילות ספרדיות רבות, נדפס בעיר ליוורנו הסדר זהה אלא שנוספו גם רוביא ורימון אחרי הקרא
  48. ^ [4].
  49. ^ למעט זיתים, אלא שהזיתים בדרך כלל אינם חלק מסימני הסדר
  50. ^ מחזור איש מצליח עמודים 142-147
  51. ^ 51.0 51.1 מטה אפרים, סימן תקפ"ג סעיף ג'
  52. ^ למשל מהר"ם מרוטנברג הקפיד לאכול ראש איל, וגם בתקופה מאוחרת נזכרת אכילת ראש כבש במנהגי קהילות מסוימות כדוגמת קהל האשכנזים באמסטרדם (ראו מנהגי אמשטרדם פרק ג', ה', ט"ו).
  53. ^ כתר שם טוב עמוד 100. מנהגי הפרושים פרק ג', י"ז, 8.
  54. ^ כתר שם טוב, עמוד 101
  55. ^ מחזור די-סולה, עמודים 91-93. סדר הסימנים אינו דומה לסדרים הנפוצים והרי הוא: תמר, רימון, תפוח, קרא, כרתי, סלקא, ראש (כבש או דג).
  56. ^ למשל ר' אברהם בן נתן הירחי בספר המנהיג שהמנהג הוא "בלילי ראש השנה" (הלכות ראש השנה מהדורת רפאל עמוד ש"ד).
  57. ^ בראשם בעל חמדת ימים והרב חיד"א במחזיק ברכה סימן תקפ"ג אות ב'
  58. ^ למשל האליה רבה (סימן תקפ"ג ס"ק א').
  59. ^ למשל כך סבור ר' שניאור זלמן מלאדי בסידורו ובעל בני יששכר (מאמרי חודש תשרי, מאמר ב, אות י"א).
  60. ^ לדיון נרחב בסוגיה ראו מאמר מאת הרב יצחק טסלר, "אכילת הסימנים בר"ה, מתי?" בתוך אור ישראל: קובץ לענייני הלכה ומנהג, שנה ד גיליון א (יג), ניו יורק תשנ"ט.
  61. ^ מהרי"ל הלכות שופר סימן ב, רמ"א סימן תקפג סעיף ב
  62. ^ אברהם בן יעקב, ממנהגי יהדות בבל בתוך: ילקוט מנהגים בעריכת אשר ורסטיל, ירושלים התשנ"ו, פרק ג',ג',8. [5]
  63. ^ פרק י"ג פסוק ט"ז
  64. ^ סימן רמ"ג
  65. ^ כלומר מרוקו
  66. ^ כוונתו כנראה לאלג'יריה שהרי כיהן כרב בעיר תלמסאן והיא מכונה מזרח בשל היותה מזרחית למרוקו ארץ הולדתו (ראו למשל בהקדמתו לשו"ת "פה תלמסאן...אחת מערי מזרח")
  67. ^ סימן י"ב סעיף ט"ז
  68. ^ ליוורנו, תרל"ט - דיני סעודת ליל ראש השנה אות י"ז דף ל'
  69. ^ יפה ללב, סימן תקפ"ג, חלק ג' אות א'; חלק ה' אות ז'.
  70. ^ סימן ר"י
  71. ^ ראו למשל אצל ר' רחמים נסים יצחק פלאג'י בספרו ההלכתי "יפה ללב" סימן תקפ"ג, חלק ה' אות ז'.
  72. ^ כף החיים סימן תקפ"ג, כ"ג
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.