סוב יודיצה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סוב יודיצהלטינית: sub judice, בדיון), הוא מונח המתאר פסיקה שנמצאת בדיון בבית המשפט, בטרם ניתן פסק הדין. עיקרון הסוב-יודיצה טוען שאסור לכלי תקשורת לחוות דעה על הפסיקה לפני שמוכרז פסק הדין. ההיגיון מאחורי העיקרון הזה נועד להבטיח את הזכות להליך הוגן, והוא נובע מחשש שבבואו לדון בתיק, עשויה דעת השופט ליטות בעקבות המפורסם בתקשורת, וייפגע שיקול דעתו המקצועי.

במדינות רבות לא נכלל עקרון הסוב יודיצה בספר החוקים.

עקרון הסוב יודיצה בא להגן על הערך לפיו אדם חף מפשע עד שיוכח אחרת. אולם במהותו, סותר עיקרון זה עקרונות חשובים אחרים - חופש העיתונות וחופש המידע. התנגשות ערכים זו יוצרת שטח אפור לפיו יש לבחון כל מקרה לגופו.

הסוב יודיצה בחוק הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 41 לחוק בתי המשפט תשי"ז-1957 (שלימים היה לסעיף 71 בחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984) קבע:

(א) לא יפרסם אדם דבר על עניין פלילי התלוי ועומד בבית משפט, במטרה להשפיע על ההליך או על תוצאותיו, אם יש בפרסום כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו.
לעניין סעיף קטן זה, "במטרה" - גם מתוך ראיה מראש את ההשפעה על ההליך או על תוצאותיו כאפשרות קרובה לודאי.
(ב) יראו עניין פלילי כתלוי ועומד בבית משפט משעה שהוגשה לבית המשפט באותו עניין בקשה למתן צו מעצר או משעה שהוגש לו כתב אישום, לפי המוקדם, עד שהחליט התובע שלא להגיש כתב אישום, ואם הוגש כתב אישום - עד סיום ההליכים.
(ג) איסור הפרסום אינו חל על פרסום ידיעה בתום לב על דבר שנאמר או שאירע בישיבה פומבית של בית משפט.
(ד) העובר על הוראות סעיף זה, דינו - מאסר שנה אחת.

במקור, עסק הסעיף גם בדין אזרחי, אולם בשנת 2001 הוא שונה, וכעת הוא כולל רק את הדין הפלילי.

לדברי השופט צבי ברנזון שנאמרו בשנת 1963, העיתונות בישראל בדרך כלל "נוהגת בהתאפקות ובמתינות במה שנוגע למשפטים תלויים ועומדים". בית המשפט העליון התייחס לראשונה להפרת עיקרון הסוביודיצה בשנת 1963 כאשר בהקשר של משפטו של רפאל בליץ, שהואשם ברצח המהנדס פיאטלי, כתב העיתון מעריב שהנאשם כפר באשמה בבית המשפט אך לפני תחילת המשפט הוא השיב תשובה אחרת לשאלת עיתונאי‏[1]. עורך מעריב והכתב הורשעו על ידי בית המשפט המחוזי בהפרת איסור הסוב יודיצה ובית המשפט העליון דחה את ערעורם וקבע שלא יאפשר לעיתונות להתערב במשפטים‏[2][3].

החוק מאפשר דרכי מילוט לעיתונאים הנאשמים בהפרתו: התביעה מחויבת להוכיח שפרסום החשוד לפי סעיף זה אכן נכתב במטרה להשפיע על ההליך. כמו כן, עליה להוכיח היעדר תום לב.

לא נרשמו מקרים רבים שבהם הייתה התייחסות משפטית (מלבד החוק עצמו) לסוב יודיצה. מתחילת שנות ה-60 ועד 1981 לא הוגשו תביעות בנושא, באותה שנה הועמדה לדין והורשעה על ידי השופט אהרן ברק, העיתונאית אורלי אזולאי מידיעות אחרונות זאת בגין ראיון אוהד עם מורשע בעבירה פלילית, שפורסם יומיים לפני מתן גזר דינו‏[4]. מקרה מפורסם אחר נוגע לפרשת איוואן דמיאניוק. עורך דינו של דמיאניוק, יורם שפטל, הגיש תלונה במשטרת ירקון נגד מערכת ידיעות אחרונות, העורך, דב יודקובסקי, והעיתונאי נח קליגר, בגין עבירה על החוק הנ"ל במסגרת משפטו של דמיאניוק. המשטרה הודיעה לשפטל על כוונתה שלא לחקור את המקרה. בתגובה, עתר שפטל לבג"ץ, שפסק כי על היועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום נגד השניים‏[5]. לאחר הגשת כתב האישום, השניים הורשעו בבית משפט השלום.

בפועל, הפרת הסוב יודיצה איננה בין התלונות והביקורות המופנות תדיר לעבר כלי התקשורת בישראל, למרות שעבירה זו נעשית על ידי התקשורת מדי יום ביומו: אופן סיקור התקשורת את פרשת המינויים הפוליטיים של צחי הנגבי, לדוגמה, נגועים, לכאורה, בהפרה של עקרון הסוב יודיצה. בפסק הדין בעניינו של חיים רמון[6], יש התייחסות מפורשת של השופטים לסוגיה זו:

Cquote2.svg

לטעמנו, בתיק זה נחצו כל הקווים האדומים, המושג סוב-יודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו. תוכן עדויות פורסם באמצעי התקשורת, טרם עדים השמיעו את עדותם וכך התוודענו, במספר מקרים, ל"זיהום" עדויות. האיסור שלא לפרסם את עדות המתלוננת הופר ברגל גסה על ידי פרסום מילולי של העימות, שהיווה חלק אינטגרלי של העדות. ראיות מתיק המוצגים, לרבות צילומים, פורסמו ברבים, טרם ביהמ"ש אמר את דברו. אמצעי התקשורת עשו שימוש נלוז בבדיקות פוליגרף לשלוש עדות ההגנה האחרונות, בנסיון ליצור בציבור את התחושה שהמשפט מתנהל בתקשורת ולא בבית משפט.

תחושתנו הייתה שנעשים ניסיונות, לעתים על ידי מסרים מוסווים, לעתים בבוטות, להטות משפט. ליבנו היה גס בנאמר. לנו השופטים אין אלא את צו מצפוננו והוא הוא בלבד שמנחה אותנו.

Cquote3.svg

ביולי 2013 הביעה שופטת בית המשפט העליון, אסתר חיות, את דעתה כי איסור הסוב יודיצה הפך לאות מתה, עקב העדיפות הניתנת לחופש הביטוי וכן עקב ריבוי דרכי התקשורת, ההופך את האכיפה לבלתי אפשרית.‏[7]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]