סוויסאייר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סוויסאייר
Swissair logo.svg
Swissair-Flugzeug.jpg

מטוס של החברה
יאט"א
SR
ICAO
SWR
אות קריאה
Swissair
שנת ייסוד 1931
שנת פירוק 2002
בסיס פעולה מרכזי נמל התעופה הבינלאומי ציריך-קלוטן
בסיס פעולה משני נמל התעופה הבינלאומי ז'נבה-קוונטרן

נמל התעופה הבינלאומי יורואירפורט

הנהלה קלוטן
מועדון הנוסע המתמיד Qualiflyer
צי מטוסים 77
מספר יעדים 157
ברית חברות תעופה Qualiflyer
www.swissair.com
מטוס Convair 240 של סוויסאייר במנצ'סטר
מטוס קרוול של סוויסאייר ב1961
לוגו Sair
בואינג 747
טייסי סוויסאייר מפגינים במחאה על התנהלות בנק UBS בפרשה
בואינג 747
מטוס Pilatus PC-7 בנמל התעופה של בזל בשנת 1983

סוויסאייר (אנגלית Swiss Air Transport Company Limited; גרמנית Schweizerische Luftverkehr) הייתה חברת התעופה הלאומית של שווייץ, ואף כונתה "הבנק המעופף" בשל יציבותה הפיננסית, עד שפשטה את הרגל במרץ 2002 והתאחדה עם קרוסאייר (חברת תעופה אחרת).

הסיבות העיקריות לפשיטת הרגל היו ניהול כושל של בכירי החברה, ופיגועי 11 בספטמבר. ממשלת שווייץ ניסתה עד מרץ 2002 למנוע את פשיטת הרגל לא הצלחה.

תולדות החברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוויסאייר נוסדה במרץ 1931 כמיזוג בין החברות Balair ו-Ad Astra Aero, הראשונה לפעילותה העסיקה החברה 64 עובדים. באפריל 1932 רכשה החברה שני מטוסי L-9 Orion מתוצרת לוקהיד מרטין שהיו המהירים ביותר באותה תקופה, והיא הייתה החברה האירופאית הראשונה שרכשה מטוסים מתוצרת אמריקאית. בשנת 1934 הייתה סוויסאייר חברת התעופה הראשונה שהעסיקה דיילת. בשנת 1936 רכשה החברה מטוסי DC-2 ששימשו טיסות ללונדון, וב-1937 נרכשו מטוסי DC-3 שהיו גדולים יותר.

ב-27 באוגוסט 1939, ימים אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, סגרו צרפת וגרמניה את המרחב האווירי שלהן, וסוויסאייר הפסיקה את השירות לאמסטרדם, פריז, ולונדון. יומיים לאחר מכן החברה הייתה סגורה לגמרי בשל העובדה שמתוך 180 עובדים, 131 גויסו לצבא. במהלך המלחמה טסה החברה לברלין, רומא, וברצלונה, פעילותה של החברה הושעתה סופית באוגוסט 1944, והיא חזרה לפעול ביולי 1945.

לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1947 רכשה החברה מטוסי DC-6 ,DC-4, ו-קונבאייר CV-240 והחלה להפעיל טיסות לניו יורק, דרום אפריקה, ודרום אמריקה. ממשלת שווייץ רכשה 30.6% ממניות החברה ובכך הפכה לחברת הדגל של שווייץ. בשנת 1950 נבחר וולטר ברכטולד, מנהל חברת הרכבות השווייצרית, לנשיא מועצת המנהלים של סוויסאייר ושימש בתפקיד זה עד 1971.

ב-1953 הקימה סוויסאייר חברה לטיסות שכר בשם Balair שהשתמשה בתחילה במטוסים הישנים של סוויסאייר. ב-1956 הייתה החברה לקוח ההשקה האירופי של מטוסי DC-7, המטוסים איפשרו לחברה לטוס לניו יורק ללא חניית ביניים.

בשנת 1957 החלה בטיסות למזרח הרחוק. באותה שנה סייעה לאיש העסקים היווני אריסטוטלס אונאסיס להקים את חברת התעופה היוונית אולימפיק איירליינס. בשנת 1960 רכשה סוויסאייר מטוסי קרוול, קונבאייר 990, ו-DC-8, ובשנת 1966 הייתה לקוח ההשקה של מטוס DC-9.

ב-1969 הציגה החברה תוכנית להסכם שיתוף פעולה עם החברות UTA, פינאייר, סקנדינביאן איירליינס, KLM, ואוסטריאן איירליינס, אולם תוכנית זו לא יצאה אל הפועל. בשנות ה-70 נרכשו מטוסי בואינג 747, MD-11, DC-10, ופוקר 100. והחברה החלה לטוס לסין. בשנת 1984 הייתה סוויסאייר לקוח ההשקה של איירבוס A310.

הבנק המעופף[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1960 נהנתה החברה משגשוג כלכלי, שנבעו בין היתר מהמונופול שהיה לסוויסאייר, ובשל הנייטרליות הפוליטית של שווייץ, סוויסאייר יכלה לטוס ליעדים רבים. גם מיקומה הגאוגרפי במרכז אירופה, סייעה לה כתחנת מעבר לנוסעים בטיסות המשך. באותן שנים קיבלה החברה פרסים רבים על אמינות, בטיחות, ואיכות.

בשל התחרות בשוק התעופה, לאחר שבשנת 1978 הוקמה חברת תעופה פרטית בשם קרוסאייר (Crossair) שהפעילה טיסות אזוריות, אימצה סוויסאייר אסטרטגיה של פיזור סיכונים, והשקיעה את יתרות המזומנים שלה ברכישת חברות קייטרינג, תחזוקת מטוסים, טיפול במטענים, ודיוטי פרי. חסרונה של אסטרטגיה זו הייתה שהנהלת החברה התעסקה בניהול פיננסי במקום להשקיע בחברת התעופה.

ברית Qualiflyer[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1990 הקימה סוויסאייר יחד עם החברות AOM, טורקיש איירליינס, סבנה, טאפ פורטוגל, אוסטריאן איירליינס, וקרוסאייר, ברית חברות תעופה בשם ברית Qualiflyer.

באותה שנה לא יכלה סוויסאייר לשלם דיבידנד לבעלי המניות, בשל עליית מחירי הדלק כתוצאה ממלחמת המפרץ.

בדצמבר 1992 הצביעו אזרחי שווייץ במשאל עם שלא להצטרף למדינות ההאזור הכלכלי האירופי, החלטה זאת גרמה נזק רב לסוויסאייר, שלא יכלה להעלות נוסעים בחניות ביניים.

בשנת 1993 הוצע מיזוג בין סוויסאייר לחברות KLM ,SAS, ואוסטריאן איירליינס, לפרויקט ניתן השם אלקאזר (Alcazar בספרדית: טירה) אולם תוכנית זאת לא יצאה אל הפועל, בשל התנגדות של קבוצות לאומיות שונות.

אסטרטגיית הצייד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל כישלון פרויקט אלקאזר החליטו בחברה על "אסטרטגיית הצייד", שמטרתה להגדיל את נתח השוק של החברה על ידי רכישת חברות תעופה אחרות.

ב-1995 רכשה סוויסאייר 49% ממניות חברת התעופה הבלגית סבנה, למרות שסבנה עצמה הייתה בחובות כבדים.

בשנת 1997 הייתה סוויסאייר אחת מחברות הבת בקבוצת Sair.

בשנת 1998 רכשה סוויסאייר 34% ממניות חברת התעופה האיטלקית Volareweb, ו49% ממניות אייר אירופה, 37% ממניות החברה הפולנית לוט, 20% ממניות סאות' אפריקן איירווייז, 49% ממניות חברת התעופה הגרמנית LTU.

פשיטת הרגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלחץ ממשלת בלגיה, הגדילה סוויסאייר את כמות מניות סבנה שהיו ברשותה ל-85%. כמו כן על מנת לשמור על המניות שרכשה בחברות הזרות, נדרשה סוויסאייר להשקיע עוד כספים רבים.

בעקבות רכישות אלו, התחזית הפיננסית של החברה בשנת 2000, הייתה הפסד של בין 3,250,000,000 ל-4,450,000,000 פרנקים שווייצרים בשלוש שנים הבאות. למרות זאת היו בחברה תוכניות לרכישת חברת התעופה האיטלקית אליטליה.

בקיץ 2000 התפרסמה בעיתונות מצבה הכלכלי של הקבוצה, בממוצע הפסידו סוויסאייר וסבנה בכול יום מיליון פרנק.

בקיץ 2001 ניסתה סוויסאייר למכור את אחזקותיה בחברות הזרות, אולם מהלך זה נכשל בעקבות הפיחות שנוצר בשוק התעופה אחרי פיגועי 11 בספטמבר. ב-17 בספטמבר בקשה החברה ערבות פדרלית ממשלת שווייץ על מיליארד פרנק, אולם המועצה הפדרלית לא אישרה את מתן הערבות.
ב-1 באוקטובר הציעו שני הבנקים הגדולים בשווייץ לקנות את מניות סוויסאייר וחברת הבת שלה קרוסאייר, ולהקים חברת תעופה חדשה.
ב-2 באוקטובר יתרת המזומנים של החברה הספיקה לדלק לטיסות הבוקר בלבד, לאחר מכן לא הסכימו ספקי הדלק למכור לה דלק בהקפה.
בשעות הצהרים החליט מנכ"ל החברה מריו קורטי להפסיק את פעילותה אלפי נוסעים "נתקעו" ברחבי העולם, וצוותים של החברה שהיו בחו"ל נאלצו לשלם מכספם על בתי המלון בהם שהו.
למחרת עזבו אלפי לקוחות את בנק UBS במחאה על התנהלותו בפרשה. ב-4 באוקטובר הפגינו מול בניין הנהלת הבנק בבזל כ-10,000 עובדים של החברה ותומכיהם.
ב-5 באוקטובר קיבלה החברה כ-450,000,000 פרנק אשראי ממשלת שווייץ, ההלוואה נועדה לבסס את החברה החדשה סוויס.
ב-1 באפריל 2002 נחת המטוס האחרון של החברה מסן פאולו. מהקמתה בשנת 1931 עד 2002 טסו עם סוויסאייר יותר מ-260 מיליון נוסעים.

הגורמים לפשיטת הרגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגלל המשפט האזרחי המתמשך, גורם כלשהו של כישלון קבוצת SAir טרם הובהר. הגורמים הבאים נחשבים לחשובים ביותר:

  • דירקטוריון החברה בחר באסטרטגיה של רכישת חברות תעופה, במקום להצטרף לברית קיימת. חברות ברית סטאר אלייאנס רצו לצרף את סוויסאייר, אך בשל השפעתה החזקה של לופטהנזה בברית, חלופה זו נדחתה על ידי הנהלת סוויסאייר.
  • הנהלת החברה לא העריכו נכונה את הבעיות שייווצרו על ידי רכישה של חברות תעופה בחובות כבדים. ההחלטה לרכוש את חברת התעופה הבלגית סבנה, והגרמנית LTU, התקבלו למרות הצורך בהזרמת כספים באופן תמידי.
  • פיקוח מעט על ידי הדירקטוריון, על יישום מציאותי של אסטרטגית "הצייד".
  • מתקפת הטרור על מרכז הסחר העולמי גרמו לירידה חדה בכמות הנוסעים והחמירו את נזילות המזומנים של החברה.

התהליך המשפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפט נפתח במרס 2006 לאחר חמש שנים של חקירת האשמות נגד 19 איש, חברי מועצת המנהלים, על זיוף מסמכים וניהול כושל. פסק הדין ניתן בחודש יוני 2007, הנתבעים כולם זוכו לחלוטין וקיבלו פיצויים בין 80,000 ל -500,000 פרנקים. ממשלת בלגיה ערערה על ההחלטה.

תאונות ותקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך 71 שנות פעילותה של סוויסאייר נהרגו כ-390 איש בתאונות:

צי המטוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפשיטת הרגל היו בצי סוויסאייר המטוסים הבאים:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סוויסאייר בוויקישיתוף