סוזן סונטג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף סוזן זונטג)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סוזן סונטג, 1994

סוזן סונטגאנגלית: Susan Sontag; ‏28 בינואר 193328 בדצמבר 2004) הייתה סופרת, במאית קולנוע, פילוסופית, מומחית בתורת הספרות ופעילה פוליטית יהודיה-אמריקאית.

סונטג התבטאה בסוגיות פוליטיות וחברתיות בכתב ובעל פה וכן נסעה אל אזורי עימות, ובכלל זה בתקופת מלחמת וייטנאם והמצור על סרייבו. היא כתבה בהרחבה על צילום, תרבות ותקשורת, איידס וחולי, זכויות אדם, וקומוניזם ואידאולוגיה שמאלנית. המאמרים ונאומיה לפעמים גררו ביקורת. The New York Review of Books הכתיר אותה כ"אחת מהמבקרים החשובים ביותר בדורה"[1].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברה של סוזן סונטג בבית הקברות מונפרנאס בפריז

סונטג נולדה בשם סוזן רוזנבלט בעיר ניו יורק, לג'ק ולמילדרד רוזנבלט, שניהם יהודים אמריקאים. אביה היה פרוון בסין ושם מת ממחלת השחפת ב- 1939 כאשר סוזן הייתה בת חמש. שבע שנים לאחר מות אביה, נישאה אמה בשנית לנתן סונטג, קברניט בצבא ארה"ב. לסוזן ואחותה ג'ודית ניתן שם משפחתו של אביהן החורג, אף שמעולם לא אימצן באופן חוקי. סונטג לא קיבלה חינוך דתי וטענה שלא נכנס לבית הכנסת ועד אמצע שנות העשרים לחייה[2].

רוב שנות ילדותה ונעוריה עברו עליה בעיר טוסון באריזונה ובגיל 15 סיימה את לימודי התיכון בלוס אנג'לס, בתיכון צפון הוליווד (North Hollywood High School). לאחר סיום לימודי התיכון החלה בלימודי תואר ראשון באוניברסיטת ברקלי, אולם במהלך הלימודים עברה ללמוד באוניברסיטת שיקגו משום הערכה רבה לתוכנית הליבה של האוניברסיטה. היא למדה פילוסופיה, היסטוריה עתיקה וספרות וסיימה תואר ראשון. בעת לימודיה בשיקגו היא ומייק ניקולס הפכו לחברים טובים[3]. היא למדה באוניברסיטת הרווארד לתואר שני, בתחילה למדה ספרות עם פרי מילר והארי לוין, לפני שעברה לפילוסופיה ותאולוגיה תחת פאול טיליך, יעקב טאובס, רפאל הדגמות ומורטון לבן. עם סיום התואר היא המשיכה בלימודי הדוקטורט בהרווארד במטפיזיקה, אתיקה, פילוסופיה יוונית ופילוסופיה קונטיננטלית תאולוגיה.

עם סיום לימודי הדוקטורט זכתה סונטג במלגת מחקר מטעם American ssociation of University Women's לשנה אקדמית בסנט אן קולג' באוניברסיטת אוקספורד, לשם היא נסעה ללא בנה ובעלה. היא לא סיימה את תקופת מלגת המחקר באוקספורד והמשיכה לסורבון בפריז. בפריז היא התחברה עם אמנים גולים, אינטלקטואלים ואנשי רוח. סונטג מציינת את תקופתה בפריז כתקופה החשובה ביותר בחייה. תקופה זו היוותה הבסיס לחיבור האינטלקטואלי ואומנותי עם התרבות הצרפתית.

עוד בתקופת לימודיה בשיקגו, בהיותה בת 17, נישאה למרצה זוטר לסוציולוגיה פיליפ ריף, לאחר שזה חיזר אחריה במשך 10 ימים. הם התגרשו לאחר שמונה שנות נישואים. במהלך הנישואים נולד לזוג בן - דייויד ריף. ריף היה לימים לעורך הספרותי של אמו בהוצאת הספרים פרר, שטראוס וג'ירו ואף סופר בזכות עצמו.

סונטג הייתה ביסקסואלית, ועל משיכתה לנשים כתבה בפירוט כבר בגיל 15 ביומנה האישי. ‏‏‏[4] ‏‏‏[5] בשנות ה-70 המוקדמות היא ניהלה מערכת יחסים עם השחקנית הצרפתייה ניקול סטפני (1923 – 2007) ‏‏‏[6] ובהמשך הייתה בת זוגן של הצלמת אנני ליבוביץ', הכריאוגרפית לוזיאנה צ'יילדס ושל התסריטאית מריה אירין פורנס.‏‏‏[7] סונטג הייתה פתוחה כלפי נטייתה המינית, ואף דיברה על כך בהרחבה בראיון לעיתון הבריטי הגארדיאן בשנת 2000. ‏‏‏[8]

עבודתה הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוזן סונטג החלה את עבודה הספרותית בעודה מלמדת פילוסופיה באוניברסיטת העיר ניו יורק וב- Sarah Lawrence College. במקביל היא גם לימדה עם מוריה פילוסופיה של הדת באוניברסיטת קולומביה בין השנים 1960-1964. ב- 1965 היא סיימה את הקריירה האקדמית שלה והתמסרה לכתיבת ספרות ומסות.

ב- 1963, היא פרסמה רומן ניסיוני בשם המיטיב ( The Benefactor), בעקבותיו, ארבע שנים, מאוחר יותר התפרסם ספרה  Death Kit . למרות שלא פרסמה מספר רב של ספרים, סונטאג החשיבה את עצמה בעיקר כסופרת . הסיפור הקצר שלה "The Way We Live" יצא לאור וזכה לשבחים רבים בניו יורקר 1986[9]. הסיפור מתאר את ראשיתו של משבר האיידס בראשית שנות השמונים בארה"ב, בשעה שהמחלה החלה לגבות קרבנות מבני האליטה התרבותית בניו יורק. סיפור מסופר כולו בצורה של שברי שיחה, איזכורים ולחישות. הוא מסופר על ידי מספר רב של חברים של איש עלום שם, ששוכב חולה בבית חולים. למרות שהאיידס היתה מחלה לא ידועה לרבים שקראו את הסיפור כאשר הוא הופיע לראשונה, הוא זכה להצלחה ופופולריות. הסיפור נחשב יצירת הדגל על מחלת איידס שנים ארוכות[10].

סונטג זכתה להצלחה מאוחרת כסופרת עם רב-המכר (The Volcano Lover (1992. בגיל 67, פרסמה את הרומן האחרון שלה באמריקה (2000). היא כתבה וביימה ארבעה סרטים וכן כתבה מספר מחזות.

הגותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמריה של סונטג הם אלו שהביאו לה הכרה ומוניטין. בגיל 31 (1964) פרסמה את "הערות על קאמפ", מאמר שסימן אותה כאינטלקטואלית מבטיחה. במאמר היא דנה במשמעויות הקאמפ ב- 58 היבטים שונים. היא מבטלת את הדיכוטומיה בין אמנות גבוהה ונמוכה, בוחנת את הקשר בין מעמד, תופעות חברתיות ופוליטיות לבין סגנון אסתטי, תפיסות מיניות ועוד[11].

בספר "נגד פרשנות ומאמרים נוספים" (Against Interpretation)‏ (1966), עוסקת סונטג במחלוקות בין שני סוגים שונים של ביקורת אמנות ותאוריה: פרשנות פורמליסטית, ופרשנות מבוססת תוכן. היא יוצאת נגד עיסוק היתר בפרשנות באמנות (באמנות הפלסטית, בספרות, בקולנוע ובתאטרון. לטענתה הפרשות "השתלטה" על האומנות והפכה את האומנות לצייתנית. הפרשנות הפורמליסטית, היא הפרשנות המודרנית, איבדה את הרגישות והיא שואפת לחפור עד הרס. על אף שמו של המאמר, סונטג אינה מתנגדת כלל לפרשנות. פרשנות התוכן מאפשרת להתחבר להיבטים החושניים ולחבר מחדש את התוכן והצורה של עבודת האומנות. ההנאה מאומנות פוחתת בגלל עומס יתר על החושים שיוצרת הפרשנות ובעזרת "המצאת" אוצר מילים על מה העבודה עושה ואיך היא עושה. [12][13][14].

סונטאג כותבת בספרה הצילום כראי התקופה (1977, 1978)כי הקלות בצילום מודרני יצרה עודף של חומר ויזואלי ונראה כאילו הכל כבר צולם. המצלמה המודרנית הקלה לתפעול ושזמינותה בעולם המערבי גבוהה שינתה את תפיסת המציאות, את תפיסת הזמן - היכולת לתעד את ההווה וגרמה לטשטוש בין אומנות לצילום התפקודי. תמונות מסוגלות לתפוס את מקומה של המציאות, קודם כל משום שתצלום אינו בבואה או אינטרפטציה של הממשי, אלא הוא גם דבר מה הלקוח במישרין מהמציאות. זמינות הצילום שינתה את הציפיות שלנו בנוגע לאובייקטים עליהם ראוי להתבונן, שאנחנו רוצים להתבונן עליהם והאם יש לנו זכות להציג. נוצר קוד אתי חזותי חדש. הצילום הרחיב את הידע שלנו על מקומות רחוקים ותיעד רגעים היסטוריים שעד כה לא היו נגישים. סונטג מפנה את תשומת ליבנו שהצילום הוריד את רמת הרגישות של קהל הצופים וחשף אותם לחוויות אנושיות מחרידות[15].

סוזן סונאט שואלת במחלה כמטאפורה (1978, 1979), באיזו מידה מדע הרפואה מושפע מהתרבות? האם דימויים של מחלות, משפיעים על ההבנה הרפואית שלנו? היא קראה תיגר על המנטליות "האשמת הקורבן" שמתחבאת מאחורי השפה בה אנו משתמשים כדי לתאר את מחלות ואלה הסובלים מהן. היא מדגימה את טיעוניה בבחינת היחס למחלת הסרטן במאה ה- 20 ומחלת השחפת במאה ה- 19. סונטאג מראה כי שני המחלות מתקשרות עם תכונות פסיכולוגיות. היא טוענת שמטאפורות ומונחים המשמשים לתיאור שתי המחלות הובילו לקשר בין המבנה האישיותי של החולה לבין והמחלה הפיסית עצמה. לסרטן מיוחסים רגשות קיצוניים, דיכוי נפשי, סגפנות והדחקה ואילו השחפת, נתפסה כמחלה של רומנטיקנים, משוררים,אמנים, וקשורה בתשוקות חסרות מימוש וחוסר יכולת לממש אידיאלים רומנטיים[16] [17].

סונטג המשיכה לפתח את תאוריה על תפקידו של צילום בחיים אמיתיים במאמרים ובספרה להתבונן בסבלם של אחרים (2003, 2005). ספר זה אינו המשך או הרחבה של "הצילום בראי התקופה" אלא הוא בעיקר עוסק בצילום מלחמה.  באמצעות הדיון בצילום היא מבקשת לענות על אחת משלוש השאלות שהוצגו ב"שלוש הגינאות" ספרה של וירג'יניה וולף, "איך לדעתך ניתן למנוע מלחמה?".

הספר מבקש לעורר את הקורא להרהר באופן שבו אנחנו מתבוננים בתצלומים שמתעדים את פגעי המלחמה. אילו תגובות מתעוררות בנו כאשר אנחנו מתבוננים בתמונות של החורבן, פציעה ומוות. ההתבוננות מביאה, לרוב, לתחושות של אמפתיה כלפי מי שסובל, אולם ההזדהות מניעה מעטים ביותר לפעולה.

להתבונן בסבלם של אחרים היה הספר האחרון שסוזן סונטג פרסמה לפני מותה. הספר זכתה לפרס The National Book Critics Circle Awards לשנת 2013[18][19][20].

מעורבות חברתית-ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוזן סונטג היתה פעילה פוליטית גם לאחר 1960. כסופרת עסקה בנושאים הנוגעים לזכויות אדם, מיעוטים ואקטיביזם. היא נסעה להאנוי בעת ההפצצות האמריקאיות על העיר בעת מלחמת וייטנאם וכתבה באופן אוהד על החברה הצפון ויינטנאמית. לדידה, הייתה הבחנה ברורה בין האידאולוגיה הצפון וייטנאמית לבין סין המאואיסטית וכן הקומוניזם המזרח-אירופאי, אותו כינתה בשלב מאוחר יותר בחייה "פשיזם עם פנים אנושיות". ב-1982 היא הזדהתה עם תנועת סולידריות הפולנית.

בין השנים 1987-1989, בזמן שכיהנה סונטג כנשיאה של הסניף האמריקאי של ארגון הסופרים הבינלאומי PEN. איתאללה רוחאללה חומייני קרא למותו של הסופר סלמאן רושדי בגלל, הדרך בה הוצגה דמותו של הנביא מוחמד בספר "פסוקי השטן". סונטג הובילה את המחאה בקהילה הספרותית[21].

בשנות התשעים נסעה סונטג מספר פעמים לסרייבו וקראה לפעולה בינלאומית נגד מלחמת האזרחים המתרחבת באזור. בשנת 1993, היא הפיקה בסרייבו מחזה "מחכים לגודו"[22].

סונטג זכתה בשנת 2001 בפרס ירושלים לספרות.

סונטג הלכה לעולמה ב-28 בדצמבר 2004, בגיל 71, מלוקמיה. כשלושים שנים קודם למותה קיבלה כימותרפיה והקרנות לטיפול בסרטן השד וסרטן הרחם בהם לקתה. היא נקברה בבית הקברות מונפרנאס בפריז. את תקופת מחלתה האחרונה תיעד בנה דייוויד ריף.

רשימת יצירותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • (1991) "A Parsifal"‏‏‏[23]
  • (1993) Alice in Bed‏‏‏[24]
  • (1999) "Lady from the Sea"‏‏‏[25]

קובצי מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי עיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריה שראו אור בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המחלה כמטאפורה. מאנגלית: יהודא לנדא. תל אביב: עם עובד, 1980.
  • הצילום כראי התקופה. מאנגלית: יורם ברונובסקי. תל אביב: עם עובד, 1979.
  • באמריקה. מאנגלית: עדה פלדור. ירושלים: הוצאת כתר, 2005. ISBN 9650713182
  • להתבונן בסבלם של אחרים. מאנגלית: מתי בן יעקב. בן-שמן: מודן, 2005.

מאמרים שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "נגד פרשנות", המדרשה, גיליון מס' 12, סתיו 2009, עמ' 29-39.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The New York Review of Books, Susan Sontag, ‏12 לדצמבר 2012
  2. ^ "Susan Sontag | Jewish Women's Archive"
  3. ^ Turow, Scott, A Time When Things Started in Chicago: ‘The Third Coast,’ a History of Chicago by Thomas Dyja, The New York Times, 16 במאי 2013
  4. ^ ‏Paul Bignell, Susan Sontag: 'It was so beautiful when H began making love to me, he Independent on Sunday, 16/11/2008‏
  5. ^ ‏Reborn: Early Diaries, 1947-1964, published by Penguin, January 2009‏
  6. ^ ‏Leo Lerman, "The Grand Surprise: The Journals of Leo Lerman", NY: Knopf, 2007, page 413‏
  7. ^ ‏Susan Sontag, "On Self", The New York Times Magazine, 9/10/2009. ‏
  8. ^ http://www.guardian.co.uk/books/2000/may/27/fiction.features Finding fact from fiction], The Guardian, 27/5/2000‏
  9. ^ הסיפור פורסם ב- 24.11.1986
  10. ^ The Way We Live Now (short story)
  11. ^ נטע אלכסנדר, כשאת אומרת קאמפ, למה את מתכוונת?, הארץ, 27.05.2013
  12. ^ סוזן סונטג, על הפרשנות, המדרשה, 12, סתיו 2009
  13. ^ לעברית תורגם המאמר "נגד הפרשנות". שם המאמר הוא גם שמו של ספר מאמרים שהוציאה סונטג שכלל כמובן גם את המאמר הזה.
  14. ^ Against Interpretation (באנגלית)
  15. ^ סוזן סןנטג, הצילום כראי התקופה, תרגום: יורם בורנובסקי, עד עובד, 1979
  16. ^ Illness as Metaphor
  17. ^ סוזן סונטג, המחלה כמטאפורה, עם עובד, 1980
  18. ^ Regarding the Pain of Others
  19. ^ אורנה קזין, להתבונן בסבלם של אחרים (ולעשות משהו בקשר אליו), ‏25.1.2005
  20. ^ סוזן סונטג, להתבונן בסבלם של אחרים, מודן, 1979
  21. ^ Remembering the Life of Author and Social Activist, Susan Sontag, PBS NEWSHOUR, ‏December 28, 2004 at 12:00 AM EST
  22. ^ Susan Sontag and her activism and writing, llan Gregg In Conversation with Susan Sontag
  23. ^ ‏מחזה במערכה אחת, התפרסם לראשונה בכתב העת Antaeus 67 (1991): 180-185‏
  24. ^ ‏ Library of Congress catalog card number 93-71280‏
  25. ^ ‏עיבוד למחזהו של הנריק איבסן, Theater_ 29.1 (1999): 89-91.‏