סוטה (הלכה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בהלכה, סוטה היא אישה נשואה ש'מעלה מעל' בבעלה. אם אין עדות ששכבה עם איש אחר, הסוטה נלקחת לבית המקדש, שם היא עוברת טקס הכולל את שתיית 'המים המרים', אשר אמורים להזיק לה במקרה שזנתה, או לחלופין להוכיח את חפותה.

דיני הסוטה מובאים בתורה בספר במדבר, פרק ה', במשנה ובתלמודים במסכת סוטה. טקס הסוטה בוטל בימי רבן יוחנן בן זכאי, בסוף תקופת בית שני בשל ריבוי הניאוף באותה תקופה,[1] אולם האיסור על קיום יחסי מין של הסוטה עם בעלה ועם בועלה נותר בעינו.

קינוי וסתירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור לטקס מתואר כך בספר במדבר, פרק ה':

Cquote2.svg

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת-זֶרַע, וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה, וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה. וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה, אוֹ-עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה. וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ אֶל-הַכֹּהֵן...

Cquote3.svg

במקרא לא מפורש מהו המעל של האישה, שכשמעורר את קינאת הבעל, חל עליה דין סוטה. לפי התורה שבעל פה הכוונה היא להיסתרות עם גבר אחר במשך פרק זמן המאפשר ביאה, הבאה לאחר 'קינוי', כלומר התראה של הבעל לאשתו שלא להתייחד עם אותו גבר. אם לאחר הקינוי האשה נסתרת יחד עם אותו גבר זר, היא נעשית סוטה ואסורה לבעלה עד שתיבדק בשתיית 'המים המרים'. ישנה מחלוקת תנאים האם לסתירה יש צורך בשני עדים כשרים המעידים על ההתיחדות או שמספיקים דברי הבעל עצמו.[2] בתוספתא מובאת דעה דחויה שלסתירה יש צורך בשני עדים אבל לקינוי די בדברי הבעל.[3] להלכה גם הקינוי וגם הסתירה מצריכים שני עדים.

הטקס בתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבעל מביא את אשתו אל הכהן ומביא עבורה מנחת קנאות - קורבן מנחה מקמח שעורים, במקום סולת חיטים, שבו אין שמן או לבונה, כמנחת חוטא.

הכהן אוסף מים קדושים בכלי חרס ושם בהם עפר מקרקע המשכן. לאחר מכן, הכהן פורע את ראש האישה, שם בידיה את מנחת הקנאות, ומשביע אותה:

Cquote2.svg

...אִם-לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם-לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ, הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה. וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת, וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת-שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ...יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ, בְּתֵת ה' אֶת-יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת-בִּטְנֵךְ צָבָה. וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ, וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן.

Cquote3.svg

בשלב זה הכהן כותב את "האלות האלה" בספר ומוחה את הכתב אל המים, אותם האישה שותה. במקרה שבו האישה אכן נאפה עונשה הוא "וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ" ואילו במקרה שהאישה לא נטמאה אז "וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע".

התיאור מכיל מספר אי-בהירויות כמו זמן השקאת האישה במים המאררים או נוסח השבועה הנכתבת, שהתגלגלו לאחר מכן למחלוקות בקרב התנאים[4].

בתורה שבעל פה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי המשנה אסור לבעל לקיים יחסי מין עם אשתו עד לבדיקת המים וכן אשת כהן נפסלת מלאכול תרומה בינתיים. איסור זה נובע מכך שיש 'רגליים' לדבר שזינתה. טקס שתיית המים נתפס כאמצעי לאפשר לאישה שלא זינתה להסיר את החשש, ובכך להציל את הקשר עם בעלה:

גדול שלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים

תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קמ"א, עמוד א'

מדין המשנה והתלמוד עולה כי הטקס חייב להעשות בהסכמת הבעל והאשה. אם הבעל מסרב להשקותה - חייב לגרשה ולשלם לה כתובתה, ואם האשה מסרבת - יוצאת בלא כתובה. גם בימינו שבדיקת המים אינה אפשרית האישה יוצאת בלא כתובה.

האישה והבעל היו עולים אל בית הדין הגדול (הסנהדרין) בהר הבית בירושלים, שם מבררים את טענות הבעל ומאיימים על האישה שתודה שנטמאה, היינו שאכן שכבה עם גבר זר, אם אכן כך היה:

ואומרין לה, בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים; אל תעשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה, שיימחה על המים. [...] אם אמרה, טמאה אני--שוברת כתובתה, ויוצאה;

משנה, מסכת סוטה, פרק א', משנה ד'

במקביל מעודדים את האישה שאם היא טהורה שתסכים לטקס:

וכדרך שמאיימין עליה שתחזור בה מאיימין עליה שלא תחזור בה אומרים לה בתי אם ברור לך שאת טהורה עמדי על בורייך ושתי שאין [המים] הללו דומין אלא לסם יבש שנתון ע"ג בשר חי [ואין מזיקו ולכשמוציאין שם מכה מחלחל ויורד].

– תוספתא סוטה א' ג'

במידה והאשה מסכימה מביאים אותה אל שער ניקנור בכניסה לעזרה שבבית המקדש. לפי תיאור המשנה, השפלת האישה חריפה הרבה יותר מהכתוב בתורה:

וכוהן אוחז בבגדיה--אם נקרעו, נקרעו; ואם נפרמו, נפרמו: עד שהוא מגלה את ליבה, וסותר את שיערה. רבי יהודה אומר, אם היה ליבה נאה, לא היה מגלהו; ואם היה שיערה נאה, לא היה סותרו.
הייתה מתכסה בלבנים, מכסה בשחורים; היו עליה כלי זהב, קטליות, נזמים, וטבעות--מעבירם ממנה, כדי לנוולה. ואחר כך מביא חבל מצרי, וקשרו למעלה מדדיה. וכל הרוצה לראות, בא ורואה--חוץ מעבדיה ושפחותיה, מפני שליבה גס בהן; וכל הנשים מותרות לראותה, שנאמר "וניווסרו כל הנשים, ולא תעשינה כזימתכנה" (יחזקאל כג,מח).

לפי המשנה שתיית המים ממיתה אישה שזינתה, אך ייתכן שהתהליך יקח זמן:

אינה מספקת לשתות, עד שפניה מוריקות, ועיניה בולטות, והיא מתמלא גידים; והן אומרין הוציאוה הוציאוה, שלא תטמא את העזרה. אם יש לה זכות, הייתה תולה לה: יש זכות תולה לה שנה אחת, יש זכות תולה שתי שנים, יש זכות תולה שלוש שנים. [...] רבי שמעון אומר, אין הזכות תולה במים המאררים: אם אומר אתה, שהזכות תולה במים המאררים, מדהה אתה את המים בפני כל הנשים השותות; ומוציא אתה שם רע על הנשים הטהורות ששתו, ויאמרו טמאות היו אלא שתלת להן זכות. רבי אומר, הזכות תולה במים המאררים--אינה יולדת, ואינה משבחת, אלא מתנוונה והולכת, וסופה שהיא מתה באותה מיתה.

משנה, מסכת סוטה, פרק ג', משנה ג'

במקביל, שתיית המים בידי האישה ממיתה גם את הנואף.‏[5]

לפי פירוש התורה שבעל-פה לכתוב "ונקתה ונזרעה זרע", שתיית המים גורמת לברך את הריונותיה הבאים של סוטה החפה-מפשע.[6]

במהלך תקופת בית שני, טקס הסוטה כנראה נערך פעמים רבות,[דרוש מקור] אם כי בניגוד לנזירים אשר סיפורים עליהם נפוצים בספרות התנאית, הסוטה נדירה ביותר בספרות חז"ל. אחת הסוטות המוזכרות היא כרכמית, גיורת בימי שמעיה ואבטליון שהושקתה במים המרים.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמעות המונח "סוטה" השתנתה במהלך הזמן. בלשון המקרא משמעות השורש שׂ.ט.ה היא נטייה מדרך הישר, בעיקר בהקשר מיני. השורש מופיע שש פעמים בתנ"ך, מתוכן ארבע פעמים בפרשיית הסוטה ופעמיים בספר משלי. בהקשר הזה משמעות המילה "שׂוטה" היא אך ורק אישה ששכבה עם גבר זר, מנאפת.[דרוש מקור] דינה של אישה כזו בחוק המקראי הוא מוות, ולכן "טקס הסוטה", כפי שנהוג לכנותו מימי המשנה, עוסק למעשה באישה שלא ידוע אם היא סוטה או לא.

הלשון "שֹוטה" נדרש גם על פי הכלל "אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות"[7]

בלשון המשנה לשורש סט"ה. או שׂט"ה. יש משמעות של נטייה מהדרך, כבלשון המקרא, אך הוא משמש גם במקרים בהם ידוע רק שהאישה התייחדה עם גבר זר. לעתים התלמוד מבחין‏[8] בין "סוטה ודאי", שידוע שזינתה, ובין "סוטה ספק", שאף היא אסורה לבעלה עד שתשתה מהמים, מחמת הסתירה לאחר הקינוי המהווים "רגליים לדבר" שזינתה.

החלפת שׂ ב- ס נפוצה מאוד במעבר מלשון המקרא ללשון המשנה, ולעתים אף במקרא עצמו בין ספרים מוקדמים למאוחרים יותר. במקרה של השורש שׂ/ס.ט.ה. תיתכן גם השפעה של הארמית, בה השורש המקביל הוא סט"ו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Lisa Grushcow, Writing the Wayward Wife: Rabbinic Interpretations of Sotah, Brill Academic Publishers, 2005.
  • Adriana Destro, The Law of Jealousy: Anthropology of Sotah, Scholars Press, 1989

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מסכת סוטה, פרק ט' משנה ט': משרבו המנאפים פסקו המים המרים ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן, שנאמר: "לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה..." (הושע ד', י"ד).
  2. ^ מסכת סוטה פרק א' משניות א'-ב'
  3. ^ תוספתא סוטה, פרק א' הלכה א'.
  4. ^ המחלוקת לגבי זמן השקאת הסוטה מובאת במסכת סוטה, פרק ג' משנה ב'. המחלוקת לגבי נוסח השבועה הנכתבת על הספר מובאת שם בפרק ב' משנה ג'.
  5. ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ה', משנה א'
  6. ^ תלמוד בבלי מסכת סוטה כו א
  7. ^ מסכת סוטה דף ג.
  8. ^ לדוגמה בתלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף י"א, עמוד ב'