סויקינקוצו
סוּיקינקוּצוּ (ביפנית: 水琴窟; באופן מילולי: "מערת קוטו-מים") הוא סוג של קישוט בגן יפני ומתקן מוזיקלי. לב מתקן ה"סויקינקוצו" הוא כד שנקבר הפוך בקרקע. בבסיס הכד נקדח חור שדרכו מטפטפים מים לתוך שלולית מים קטנה שבתוך הכד ההפוך והטפטוף יוצר צליל התזה נעים המהדהד בתוך הכד בדומה לפעמון. הצליל דומה לצלילים שמשמיע קוטו, כלי נגינה יפני הדומה לסיטאר, ומכאן מקור השם ביפנית. את ה"סויקינקוצו" בונים בדרך כלל בתוך הגן בסמוך לאגן אבן יפני מסורתי הקרוי צ'וזובאצ'י, שהוא חלק מה"צוּקוּבאי", מתקן נטילת הידיים הסמלית המקובלת בבודהיזם היפני, לפני ביצוע טקס תה יפני.
בנייה מסורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניית "סויקינקוצו" קשה יותר מכפי שנראה על פניו משום שכל הרכיבים חייבים להיות מתואמים בדייקנות האחד למשנהו על מנת להבטיח צלילים הרמוניים. הרכיב החשוב ביותר של ה"סויקינקוצו" הוא הכד הקבור הפוך בקרקע.
כד ה"סויקינקוצו"[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקור נהגו להשתמש בבניית ה"סויקינקוצו" בכדים הנפוצים שנועדו לאחסן מים או אורז. ניתן להשתמש בכדים מזוגגים או בכדים שאינם מזוגגים. כדי "סויקינקוצו" מודרניים יכולים להיות עשויים ממתכת. כדים שאינם מזוגגים נחשבים הטובים ביותר כיוון שהמשטח המחוספס עוזר ליצירת הטיפות. גובה הכד משתנה בין 30 סנטימטר למטר אחד וקוטרו מ-30 עד 50 סנטימטר. קוטר החור בבסיס הכד הוא כ-2 סנטימטר. בדומה לפעמון, כד "סויקינקוצו" מאיכות טובה יצטלצל כשמקישים עליו. כד המפיק צלצול טוב יפיק גם צליל "סויקינקוצו" טוב. באופן דומה, כד סדוק, בדומה לפעמון סדוק, לא יפיק צליל טוב.
מבנה ה"סויקינקוצו"[עריכת קוד מקור | עריכה]
את ה"סויקינקוצו" מתחילים מבור חפור באדמה שאת תחתיתו נוהגים ליישר בעזרת מצע של אבני חצץ. על החצץ מכינים שכבה אטומה למים, חמר או טיט מטויח. הכד מונח הפוך על שכבה זו. צינור ניקוז הנכנס לכד מלמטה מבטיח שהמים בתוך ה"סויקינקוצו" לא יעברו את הגובה שקבע היוצר. את הבור ממלאים בחלוקי אבן קטנים עד שהם מכסים את הכד, כשעל ראש ה"סויקינקוצו" מניחים חלוקי אבן בגודל אגרוף המכסים את הכד לחלוטין ומסמנים את מיקומו. לעיתים מניחים אריחי קרמיקה מצדי הכד לפני שממלאים את הבור בחלוקים. ה"סויקינקוצו" המסורתי קבור בין אגן האבן היפני המכונה צ'וזובאצ'י המשמש לנטילת ידיים לפני טקס התה היפני, לבין אבן המדרך עליה עומדים לפני האגן בעת נטילת הידיים (ראו שרטוט). עיצוב ה"סויקינקוצו" והחומרים ממנו הוא עשוי משתנים באופן נרחב ולרוב תלויים באזור.
בדרך כלל נוהגים לקבור כד אחד בסמוך לאגן האבן היפני. עם זאת, במקרים נדירים אפשר למצוא שני "סויקינקוצו" הסמוכים אחד לשני לפני אותו צ'וזובאצ'י. התקנה כפולה מעין זאת ניתן למצוא לדוגמה לפני מצודת איוואסקי בעיר נישין שבמחוז אאיצ'י, בקמפוס קולג' מרכז האמנות בטאקאשי, מחוז גונמה, או באוניברסיטת קיוטו. עם זאת, קיומם של שני פתחים במרחק של 50 סנטימטרים האחד ממשנהו מונע את יצירת הצלילים באופן טבעי בעת נטילת הידיים ולכן יוצרים את הצליל בצורה מלאכותית על ידי התזה מכוונת של מים על פתחי ה"סויקינקוצו".
יישומים מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
קיימות כמה גרסאות מודרניות ל"סויקינקוצו" השונות במבנם, בחומרי הבנייה ובשימוש מה"סויקינקוצו" המסורתי.
- "סויקינקוצו" מודרני לא תמיד מותקן בסמוך לצ'וזובאצ'י כפי שהיה נהוג מסורתית.
- לעיתים בונים "סויקינקוצו" הניזון מזרם מים קבוע והמייצר צליל קבוע של "סויקטקיון", במקום התחלופה בין צליל ה"ריוסויון" לצליל ה"סויטקיון" כמו ב"סויקינקוצו" מסורתי (ראו בהמשך).
- קיימים "סויקינקוצו" עשויים מתכת.
- מתקנים דמויי "סויקינקוצו" הותקנו מעל לקרקע למשל כחלק מפסלים.
- "סויקינקוצו" אף הותקנו בתוך מבנים.
- במבנים מסחריים (מסעדות, חנויות ואפילו משרדים) נוהגים להשמיע צלילים מוקלטים של "סויקינקוצו" באמצעות רמקולים.
- צינור נוסף המתוקן בחלל ה"סויקינקוצו" מעביר את הצלילים למקום אחר, למשל לתוך המבנה.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהיסטוריה היה ה"סויקינקוצו" ידוע כ-"טוֹסוּימוֹן" (יפנית, 洞水門), אבל כמעט שלא נעשה בו שימוש בגנים יפניים. משערים כי במקור נקבר כלי הפוך בסמוך לאגן רחצה כאמצעי לניקוז של המים. מתקן זה הפיק לעיתים צלילים נעימים, ולכן חפשו הגננים דרכים לשיפור איכות הצליל שהפיק המתקן. הגידול בפופולריות של מכשיר זה והשם "סויקינקוצו" מקורם באמצע תקופת אדו (1603-1867), סביב התקופה בה פותח אגן האבן, ה"צ'וזובאצ'י". לקובורי אנשו, המורה הידוע לכללי טקס התה של תקופה זו, היה "סויקינקוצו" בגן התה שלו, ולכן רבים זוקפים לזכותו את המצאת ה"סויקינקוצו". בסוף תקופת אדו החלה ירידה בפופולריות של ה"סויקינקוצו", אך הוא זכה לתחייה שוב בתקופת מייג'י (1867-1912).
הן השם "סויקינקוצו" והן המתקן נשכחו כליל בתחילת המאה ה-20, תחילת תקופת שווה, ודוח של הפרופסור קצוזו היריאמה מאוניברסיטת טוקיו לחקלאות מ-1959 ציין שני מקומות בלבד ביפן בהם היו "סויקינקוצו", שניהם בלתי שמישים ומלאים באדמה. עם זאת ב-1982 כתב עיתונאי מהיומון אסאהי שימבון מאמר על ה"סויקינקוצו", וביקש מהציבור מידע בנושא. כתבה זו הובילה לגילוים מחדש של "סויקינקוצו" רבים ולמספר כתבות על "סויקינקוצו" באסהאי שימבון. זמן קצר אחר כך, ב-1985, שידרה רשת הטלוויזיה הציבורית היפנית, ה-NHK, תוכנית על "סויקינקוצו" והציתה בכך את תחיית ה"סויקינקוצו" ביפן. מאז נבנו "סויקינקוצו" רבים.
אקוסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
|
| |
| לעזרה בהפעלת הקבצים | ||
ביפנית יש כנוי מיוחד לצליל של ה"סויקינקוצו"-"סויקינון". צליל זה מחולק לשתי תת-קבוצות, "ריוסויון" ו"סויטקיון". ה"ריוסויון" הוא הצליל של הטיפות הראשונות של המים בתחילת נטילת הידיים. ה"סויטקיון" מתאר הן את הצליל של מים רבים הניגרים ביחד בעת נטילת הידיים ואת הטיפות האיטיות יותר בסוף הרחצה.
"סויקינקוצו" מעולה מתאפיין בטיפות מים שמקורם בנקודות שונות על משטח הכד. כדים בלתי מזוגגים סופגים לחות טוב יותר ולכן נוצרים בהם טיפות ממקומות רבים יותר על פני השטח. ההתנגשות של טיפת המים בפני המים שבכד יוצרת צליל המוגבר בשל עיצוב הכד. לעיתים מניחים בסמוך ל"סויקינקוצו" קנה חזרן שבעזרתו ניתן לשמוע טוב יותר את הצליל כשצד אחד של הקנה מונח על חלקו העליון של "סויקינקוצו" והשני מוצמד לאוזן.
אמירה מקובלת היא שכל "סויקינקוצו" נשמע אחרת.
פילוסופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חלק חשוב ברעיון מאחורי ה"סויקינקוצו" הוא שהמתקן סמוי מן העין, משום שאז כשמבקר נוטל את ידיו הוא שומע לפתע את הצלילים הנעימים שמקורם מתחת לקרקע. פעולת רחצת הידיים היא בעצם מקבילה לנגינה ב"סויקינקוצו", והצלילים נשמעים זמן קצר לאחר הרחצה. הצלילים הזכים של טיפות המים נחשבים כמרגיעים ומשככים, ואף תוארו כיפהפיים ושלווים.
שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1995 הוכן תקליטור למכירה המכיל הקלטה של ה"סויקינקוצו" הכפול בקמפוס של קולג' מרכז האמנות בטאקאשי. אמן נוסף הכין תקליטור ובו יצירה שחיבר באמצעות מחשב המחקה את צלילי ה"סויקינקוצו". כמה מוזיקאים שילבו את צלילי ה"סויקינקוצו" ביצירות שחיברו. בין החוקרים העיקריים של ה סויקינקוצו" נמצאת המוזיקאית, נאוקו טנקה.
