סויקינקוטסו
סוּיקינקוּטסוּ (יפנית 水琴窟 – מילולית "מערת קוטו-מים") הוא סוג של קישוט בגן יפני ומתקן מוזיקלי. לב מתקן ה"סויקינקוטסו" הוא כד שנקבר הפוך בקרקע. בבסיס הכד נקדח חור שדרכו מטפטפים מים לתוך שלולית מים קטנה שבתוך הכד ההפוך והטפטוף יוצר צליל התזה נעים המהדהד בתוך הכד בדומה לפעמון. הצליל דומה לצלילים שמשמיע קוטו, כלי נגינה יפני הדומה לציטר, ומכאן מקור השם ביפנית. את ה"סויקינקוטסו" בונים בדרך כלל בתוך הגן בסמוך לאגן אבן יפני מסורתי הקרוי חוזובאצ'י, שהוא חלק מה"טסוּקוּבאי", מתקן נטילת הידיים הסמלית המקובלת בבודהיזם היפני ,לפני ביצוע טקס תה יפני.
תוכן עניינים |
[עריכה] בנייה מסורתית
בניית "סויקינקוטסו" קשה יותר מכפי שנראה על פניו משום שכל הרכיבים חייבים להיות מתואמים בדייקנות האחד למשנהו על מנת להבטיח צלילים הרמוניים. הרכיב החשוב ביותר של ה"סויקינקוטסו" הוא הכד הקבור הפוך בקרקע.
[עריכה] כד ה"סויקינקוטסו"
במקור נהגו להשתמש בבניית ה"סויקינקוטסו" בכדים הנפוצים שנועדו לאחסן מים או אורז. ניתן להשתמש בכדים מזוגגים או בכדים שאינם מזוגגים. בשנים האחרונות הופיעו בשוק כדי "סויקינקוטסו" העשויים מתכת. כדים שאינם מזוגגים נחשבים הטובים ביותר כיוון שהמשטח המחוספס עוזר ליצירת הטיפות. גובה הכד משתנה בין 30 סנטימטר למטר אחד וקוטרו מ-30 עד 50 סנטימטר. קוטר החור בבסיס הכד הוא כ-2 סנטימטר. בדומה לפעמון, כד "סויקינקוטסו" מאיכות טובה יצטלצל כשמקישים עליו. כד המפיק צלצול טוב יפיק גם צליל "סויקינקוטסו" טוב. באופן דומה, כד סדוק, בדומה לפעמון סדוק, לא יפיק צליל טוב.
[עריכה] מבנה ה"סויקינקוטסו"
את ה"סויקינקוטסו" מתחילים מבור חפור באדמה שאת תחתיתו נוהגים ליישר בעזרת מצע של אבני חצץ. על החצץ מכינים שכבה אטומה למים, חמר או טיט מטויח. הכד מונח הפוך על שכבה זו. צינור ניקוז הנכנס לכד מלמטה מבטיח שהמים בתוך ה"סויקינקוטסו" לא יעברו את הגובה שקבע היוצר. את הבור ממלאים בחלוקי אבן קטנים עד שהם מכסים את הכד, כשעל ראש ה"סויקינקוטסו" מניחים חלוקי אבן בגודל אגרוף המכסים את הכד לחלוטין ומסמנים את מיקומו. לעתים מניחים אריחי קרמיקה מצדי הכד לפני שממלאים את הבור בחלוקים. ה"סויקינקוטסו" המסורתי קבור בין אגן האבן היפני המכונה חוזובאצ'י המשמש לנטילת ידיים לפני טקס התה היפני, לבין אבן המדרך עליה עומדים לפני האגן בעת נטילת הידיים (ראו שרטוט). עיצוב ה"סויקינקוטסו" והחומרים ממנו הוא עשוי משתנים באופן נרחב ולרוב תלויים באזור.
בדרך כלל נוהגים לקבור כד אחד בסמוך לאגן האבן היפני. עם זאת, במקרים נדירים אפשר למצוא שני "סויקינקוטסו" הסמוכים אחד לשני לפני אותו חוזובאצ'י. התקנה כפולה מעין זאת ניתן למצוא לדוגמה לפני מצודת איוואסקי בעיר נישין שבמחוז אייצ'י, בקמפוס קולג' מרכז האמנות בטאקאשי, מחוז גונמה, או באוניברסיטת קיוטו. עם זאת, קיומם של שני פתחים במרחק של 50 סנטימטרים האחד ממשנהו מונע את יצירת הצלילים באופן טבעי בעת נטילת הידיים ולכן יוצרים את הצליל בצורה מלאכותית על ידי התזה מכוונת של מים על פתחי ה"סויקינקוטסו".
[עריכה] יישומים מודרניים
כיום יש מספר גרסאות מודרניות ל"סויקינקוטסו" השונות במבנם, בחומרי הבנייה ובשימוש מה"סויקינקוטסו" המסורתי.
- "סויקינקוטסו" מודרני לא תמיד מותקן בסמוך לחוזובאצ'י כפי שהיה נהוג מסורתית.
- לעתים בונים "סויקינקוטסו" הניזון מזרם מים קבוע והמייצר צליל קבוע של "סויקטקיון", במקום התחלופה בין צליל ה"ריוסויון" לצליל ה"סויטקיון" כמו ב"סויקינקוטסו" מסורתי (ראו בהמשך).
- קיימים כיום "סויקינקוטסו" עשויים מתכת.
- מתקנים דמויי "סויקינקוטסו" הותקנו מעל לקרקע למשל כחלק מפסלים.
- "סויקינקוטסו" אף הותקנו בתוך מבנים.
- במבנים מסחריים (מסעדות, חנויות ואפילו משרדים) נוהגים להשמיע צלילים מוקלטים של "סויקינקוטסו" באמצעות רמקולים.
- צינור נוסף המתוקן בחלל ה"סויקינקוטסו" מעביר את הצלילים למקום אחר, למשל לתוך המבנה.
[עריכה] היסטוריה
בהיסטוריה היה ה"סויקינקוטסו" ידוע כ-"טוֹסוּימוֹן" (יפנית, 洞水門), אבל כמעט שלא נעשה בו שימוש בגנים יפניים. משערים כי במקור נקבר כלי הפוך בסמוך לאגן רחצה כאמצעי לניקוז של המים. מתקן זה הפיק לעתים צלילים נעימים, ולכן חפשו הגננים דרכים לשיפור איכות הצליל שהפיק המתקן. הגידול בפופולריות של מכשיר זה והשם "סויקינקוטסו" מקורם באמצע תקופת אדו (1603-1867), סביב התקופה בה פותח אגן האבן, ה"חוזובאצ'י". לקובורי אנשו, המורה הידוע לכללי טקס התה של תקופה זו, היה "סויקינקוטסו" בגן התה שלו, ולכן רבים זוקפים לזכותו את המצאת ה"סויקינקוטסו". בסוף תקופת אדו החלה ירידה בפופולריות של ה"סויקינקוטסו", אך הוא זכה לתחייה שוב בתקופת מייג'י (1867-1912).
הן השם "סויקינקוטסו" והן המתקן נשכחו כליל בתחילת המאה ה-20 , תחילת תקופת שווה, ודוח של הפרופסור קטסוזו היריאמה מאוניברסיטת טוקיו לחקלאות מ-1959 ציין שני מקומות בלבד ביפן בהם היו "סויקינקוטסו", שניהם בלתי שמישים ומלאים באדמה. עם זאת ב-1982 כתב עיתונאי מהיומון אסאהי שימבון מאמר על ה"סויקינקוטסו", וביקש מהציבור מידע בנושא. כתבה זו הובילה לגילוים מחדש של "סויקינקוטסו" רבים ולמספר כתבות על "סויקינקוטסו" באסהאי שימבון. זמן קצר אחר כך, ב-1985, שידרה רשת הטלוויזיה הציבורית היפנית, ה-NHK, תוכנית על "סויקינקוטסו" והציתה בכך את תחיית ה"סויקינקוטסו" ביפן. מאז נבנו "סויקינקוטסו" רבים.
[עריכה] אקוסטיקה
|
|
|
|
| לעזרה בהפעלת הקבצים | ||
ביפנית יש כנוי מיוחד לצליל של ה"סויקינקוטסו"-"סויקינון". צליל זה מחולק לשתי תת-קבוצות, "ריוסויון" ו"סויטקיון". ה"ריוסויון" הוא הצליל של הטיפות הראשונות של המים בתחילת נטילת הידיים. ה"סויטקיון" מתאר הן את הצליל של מים רבים הניגרים ביחד בעת נטילת הידיים ואת הטיפות האיטיות יותר בסוף הרחצה.
"סויקינקוטסו" מעולה מתאפיין בטיפות מים שמקורם בנקודות שונות על משטח הכד. כדים בלתי מזוגגים סופגים לחות טוב יותר ולכן נוצרים בהם טיפות ממקומות רבים יותר על פני השטח. ההתנגשות של טיפת המים בפני המים שבכד יוצרת צליל המוגבר בשל עיצוב הכד. לעתים מניחים בסמוך ל"סויקינקוטסו" קנה חזרן שבעזרתו ניתן לשמוע טוב יותר את הצליל כשצד אחד של הקנה מונח על חלקו העליון של "סויקינקוטסו" והשני מוצמד לאוזן.
אמירה מקובלת היא שכל "סויקינקוטסו" נשמע אחרת.
[עריכה] פילוסופיה
חלק חשוב ברעיון מאחורי ה"סויקינקוטסו" הוא שהמתקן סמוי מן העין, משום שאז כשמבקר נוטל את ידיו הוא שומע לפתע את הצלילים הנעימים שמקורם מתחת לקרקע. פעולת רחצת הידיים היא בעצם מקבילה לנגינה ב"סויקינקוטסו", והצלילים נשמעים זמן קצר לאחר הרחצה. הצלילים הזכים של טיפות המים נחשבים כמרגיעים ומשככים, ואף תוארו כיפהפיים ושלווים.
[עריכה] שונות
בשנת 1995 הוכן תקליטור למכירה המכיל הקלטה של ה"סויקינקוטסו" הכפול בקמפוס של קולג' מרכז האמנות בטאקאשי. אמן נוסף הכין תקליטור ובו יצירה שחיבר באמצעות מחשב המחקה את צלילי ה"סויקינקוטסו". כמה מוזיקאים שילבו את צלילי ה"סויקינקוטסו" ביצירות שחיברו. בין החוקרים העיקריים של ה סויקינקוטסו" נמצאת המוזיקאית, נאוקו טנקה.
[עריכה] קישורים חיצוניים
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מערכים קשורים.
