סולטנות אצ'ה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סולטנות אצ'ה
Keurajeun Acèh Darussalam
كاورجاون اچيه دارالسلام
Flag of the Aceh Sultanate.png

דגל

אירועי הקמה הכתרת הסולטאן הראשון
הוקמה 1496
אירועי פירוק מלחמת אצ'ה
התפרקה 1903
ישות יורשת Flag of the Netherlands.svg האימפריה ההולנדית
משטר מונרכיה
שפה אצ'נית, מלאית וערבית
יבשת אסיה
קואורדינטות הבירה 5°33′00″N 95°19′00″E
דת אסלאם
מטבע מטבעות זהב וכסף מקומיים
Aceh Sultanate en.svg

סולטנות אצ'ה (שם רשמי: ממלכת אצ'ה דרוססלם (Keurajeun Acèh Darussala בג'אווי: كاورجاون اچيه دارالسلام) הייתה סולטנות שמרכזה באזור שהוא כיום מחוז אצ'ה בקצה הצפוני של האי סומטרה באינדונזיה. סולטנות אצ'ה הייתה מעצמה אזורית מרכזית במאה ה-16 וה-17, בטרם שחוותה תקופה ארוכה של הידרדרות. בירתה הייתה קוטארג'ה, כיום בנדה אצ'ה - עיר הבירה של מחוז אצ'ה.

בשיאה הייתה הסולטנות אויב מר של סולטנות ג'והור ושל העיר מלאקה בשלטון הפורטוגזים, שתיהם בחצי האי המלאי, כאשר כל השלוש ניסו לשלוט על המסחר שעבר דרך מצר מלאקה ועל הייצוא האזורי של פלפל שחור ובדיל. לאורך השנים חוותה כל אחת מהן גם הצלחות וגם כישלונות. בנוסף לעוצמתה הצבאית הניכרת שימשה הסולטנות מרכז מסחר אזורי וחצר הסולטאן באצ'ה שימשה כמרכז בולט ללימודי האסלאם.

ייסוד והתרחבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המייסדים של אצ'ה הם ללא ספק בני הצ'אם, לאחר שמלך צ'אמפה, טרה-טואן (הידוע גם בכינויו פאו קוּבאה), שלח את בנו, סִיָה פאו לינג לשלוט על אצ'ה, זמן קצר לפני שוויג'איה בירת צ'אמפה, נכבשה ונחרבה על ידי ממלכת דאי ויאט ב-1471.

שליט אצ'ה התאסלם באמצע המאה ה-15. הסולטנות נוסדה על ידי עלי מוגאייט סיה (Ali Mughayat Syah; שלט 1530-1514), שהחל בסדרת מערכות צבאיות שהרחיבו את תחום שלטונו על צפון סומטרה ב-1520. כיבושיו כללו את סולטנויות דלי, פדיר ופאסאי. בנו, אלודין אל-קאהר (Alauddin al-Kahar; שלט 1571-1537) הרחיב את תחום השלטון דרומה לתוך סומטרה, אבל הצליח פחות בניסיונותיו להשיג דריסת רגל מעבר למצר מלאקה, אף שיזם כמה התקפות הן על ג'והור והן על מלאקה בעזרת סיוע בכוח אדם ובנשק חם שנשלחו מהאימפריה העות'מאנית תחת שלטונו של הסולטאן סלים השני.

סאלאהודין (Salahuddin), בנו הבכור של עלי מוגאייט סיה ויורשו (שלט 1537-1530), נחשב שליט חלש. ב-1537 יזמה אצ'ה התקפה על מלאקה שנכשלה וסאלאהודין הודח. תקופתו של הסולטאן החדש אלאודין ריאייט סיה אל-קאהר (Alauddin Riayat Syah al-Kahar; שלט 1571-1537) התאפיינה במסעות כיבושים שחלקם הצליח (בטק (1539) וארו (1564) בסומטרה), חלקם הצליח חלקית (כיבוש ג'והור ב-1565) וחלקם נכשל (מלאקה (1547 ו-1568)). על פי המסורת באצ'ה חילק סולטאן זה את החברה באצ'ה למעמדות מנהליים העוברים בירושה.‏[1]

ב-21 ביוני 1599 הגיע קורנליוס דה האוטמן (Cornelius de Houtman) רב חובל הולנדי ל"אצין" (Acheen - השם בו הכירו ההולנדים את הסולטנות) על גבי הספינה ליונס (Lioness), בשני מבין שלושה מסעות מתוכננים ל"הודו המזרחית" (הכינוי באירופה לשטחים שכללו את תת-היבשת ההודית, ודרום מזרח אסיה). הצוות שהה באצ'ה כשלושה חודשים ורכש מטען של פלפל שחור ותבלינים אחרים. אלא שהאוטמן העליב את הסולטאן, והוא נהרג בקרב הימי שהובילה נגדו קאומלאהייאטי (Keumalahayati), מפקדת הצי של אצ'ה. לאחר כמה תקריות נוספות שלחו ההולנדים ב-1601 שליחים לאצ'ה וכרתו ברית שלום עם הסולטנות. שמעה של סולטנות אצ'ה הגיעה גם לאנגליה ואליזבת הראשונה, מלכת אנגליה שלחה את ג'יימס לנקסטר (James Lancaster‏; 1618-1554) על מנת לכרות חוזה ידידות עם הסולטנות.

מחלוקות פנימיות בסולטנות מנעו עלייה לשלטון של סולטאן חזק, ובין השנים 1571 ל-1607 שלטו באצ'ה שמונה סולטאנים, חלקם במשך תקופה שלא עלתה על כמה חודשים או כמה שנים. השינוי חל ב-1607, כאשר איסקנדר מודה (Iskandar Muda‏; 1636-1583. משמעות השם "אלכסנדר הקטן") עלה לשלטון. הוא הרחיב את השליטה של הסולטנות על מרבית סומטרה. ב-1613 נכבשה סולטנות ג'והור שבחצי האי המלאי לתקופה קצרה, והסולטאן ומשפחתו נלקחו בשבי. ג'והור הצליחה לגרש את הכובשים באותה שנה, אבל שנתיים אחר כך היא נכבשה שוב, והסולטאן הוצא להורג. יורשו נאלץ לנדוד, לאחר שבירתו נכבשה, אבל סולטנות אצ'ה לא הצליחה לשמור על שלטונה בג'והור. ב-1617 כבש מודה את סולטנות פהנג, אזור עשיר בבדיל בחצי האי המלאי, ב-1619 נכבשה סולטנות קדה, וב-1620 נכבשה סולטנות פרק. בכל המקרים נלקחו השליטים לאצ'ה.‏[2] ב-1628 נכבשה גם מלאקה הפורטוגזית, אבל סולטנות אצ'ה החזיקה במקום 8 חודשים בלבד,‏[3] וב-1629 הנחילה ברית בין הפורטוגזים לבין ג'והור תבוסה ניצחת לצבא סולטנות ג'והור, כשלדברי הפורטוגזים אבדו לסולטנות כ-200 ספינות וכ-19,000 חיילים.‏[2][4] תבוסה זו גרמה להפסקה כמעט מוחלטת של המסעות הצבאיים. אבל למרות התבוסה נחשבת תקופת שלטונו של איסקנדר מודה לתור הזהב של סולטנות אצ'ה. לאחר שמודה הורה להרוג את בנו הוא הוריש את הסולטנות לאיסקנדר תאני (Iskandar Thani; שלט 1641-1636), בנו של סולטאן פהנג שהובא לאצ'ה כשבוי ואחר כך נישא לבתו של מודה. תקופתו התאפיינה בהתמקדות בהפיכת אצ'ה למרכז אסלאמי אזורי.

תרבות וכלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצ'ה ראתה עצמה כממשיכת דרכה של פאסאי, המדינה המוסלמית הראשונה בדרום מזרח אסיה, והמשיכה בפעילות המוסלמית המיסיונרית של מלאקה, לאחר שזו נכבשה על יד הפורטוגזים הקתולים. היא כונתה "המרפסת הקדמית של מכה", והייתה מרכז לימודים מוסלמי, שבו הקוראן וטקסטים מוסלמים אחרים תורגמו למלאית. המלומדים הידועים ביותר היו חמזה פנסורי (Hamzah Pansuri), סימסודין (Syamsuddin) מפאסאי, אבדוראוף (Abdurrauf) מסינגקיל, וההודי נורודין אר-רנירי (نورالدين بن علي الريناري‎) שהיה מתנגד חריף לפנסורי וסימסודין והורה לשרוף את כתביהם.‏[5]

עושרה של אצ'ה בא מהסחר הבינלאומי. אצ'ה סחרה עם אנגליה, צרפת, הודו, אפריקה, מצרים, סין ויפן. סוחרים השתמשו בנמל בנדה אצ'ה כתחנת ביניים לסחר בחרסינה, בדים, שטיחים, משי אורז, חיטה וחפצים מצופים בלכה. אצ'ה עצמה יצאה בעיקר פלפל שחור, ותבלינים נוספים (אגוז מוסקט, ציפורן וקינמון) וכן זהב, בדיל ושנהב.‏[6] עם זאת, הכלכלה של אצ'ה הייתה רעועה במידת מה משום הקשיים של העורף החקלאי לספק מספיק מזון לתמוך בהרפתקאות הצבאיות והכלכליות של המדינה.‏[7]

הידרדרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תום שלטונו של איסקנדר תאני נשלטה אצ'ה על ידי סדרה של נשים בתפקיד סולטאן (1699-1641). המדיניות של אצ'ה לקחת בני ערובה ועבדים מהאוכלוסייה של הממלכות שנכבשו הגביר את רצונם של תושבי ממלכות להשתחרר, ועקב כך שליטתה של אצ'ה הלכה והתערערה, ובמקביל שליטי המחוזות באצ'ה עצמה התחזקו והסולטאן הפך לתואר סמלי בלבד. בין 1699 ל-1838 היו באצ'ה 11 סולטאנים חסרי משמעות.‏[8] ב-1680 תיאר נוסע פרסי את צפון סומטרה כמקום שבו "כל פינה מאכלסת מלך או מושל נפרד וכל השליטים המקומיים הם עצמאיים ואינם מעלים מס לרשות גבוהה יותר".

במקביל לאבדן הלכידות הפוליטית במאה ה-17 הלכה אצ'ה ואיבדה את ההגמוניה לחברת הודו המזרחית ההולנדית שהפכה למעצמה הצבאית והכלכלית האזורית השלטת בעקבות המצור וכיבוש מלאקה ב-1641.

שנים אחרונות והכיבוש ההולנדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

טונאקו מוחמד דאודסיה, הסולטאן האחרון של אצ'ה

בשנות ה-20 של המאה ה-19 ייצרה אצ'ה מעל למחצית הצריכה העולמית של פלפל שחור. בתקופה זו בולטת פעילותו של טונאקו איברהים (Tuanku Ibrahim). הוא צבר השפעה במהלך הסולטנות של אחיו, הסולטאן מוחמד סיה (Muhammad Syah; שלט 1838-1824), ושלט מאחורי הקלעים בזמן שלטונו של יורשו של אחיו, הסולטאן סוליימן סיה (Sulaiman Syah; שלט 1857-1838), לפני שנטל את הסולטנות לידיו כסולטאן עלי אלאודין מנסור סיה (`ultan Ali Alauddin Mansur Syah, שלט 1870-1857) והצליח להחזיר חלק מסמכות הסולטנות ולהשתלט על "הרג'ות של הפלפל", לכאורה וסאלים של הסולטאן, בכך שהסית אחד כנגד השני. הוא הרחיב את שליטתה של אצ'ה דרומה בזמן שההולנדים הרחיבו את שליטתם צפונה.‏[9]

עצמאותה של אצ'ה הייתה תלויה באותה תקופה ברצונה של בריטניה למנוע את נפילת אצ'ה לידיים הולנדיות כפי שהולנד גם התחייבה במסגרת ההסכם האנגלו-הולנדי של 1824. אלא שהיא ביצעה הערכה מחודשת של מדיניותה במסגרת החוזה האנגלו-הולנדי של 1871-1870 שאפשר להולנד שליטה מלאה על כל סומטרה בתמורה לוויתור על חוף הזהב (כיום חלק מגאנה) ולמתן זכויות סחר שוות בצפון אצ'ה. החוזה היה שקול להכרזת מלחמה על אצ'ה, ואכן ב-1873 החלה מלחמת אצ'ה. בזמן שההולנדים התכוננו למלחמה פנה הסולטאן מחמוד סיה (Mahmud Syah; שלט 1874-1870) פנה בבקשת סיוע למעצמות של אותה תקופה, אך אף אחת לא רצתה או לא הייתה יכולה לסייע.

ב-1874 נטש הסולטאן את הבירה, ונסוג להרים על מנת להמשיך במלחמה, בעוד שההולנדים הכריזו על סיפוח אצ'ה. בסוף של דבר הוא מת מכולירה, כשם שמתו ממנה רבים מהלוחמים משני הצדדים, אבל האצ'ינים הכריזו על נכדו של טונאקו איברהים כסולטאן הבא. השליטים המקומיים של הנמלים באצ'ה נכנעו לכאורה למרות של ההולנדים כדי להימנע מהטלת הסגר ימי על נמליהם, אבל הם השתמשו בהכנסות מנמלים אלו על מנת לתמוך בתנועת ההתנגדות.

עם זאת, בסופו של דבר התפשרו רבים מהם עם ההולנדים, וההולנדים הצליחו לייצב ממשל באצ'ה בעזרת שיתוף הפעולה מהם. ב-1903 נכנע הסולטאן ואחרי מותו ב-1907 לא מונה יורש, אם כי המרד נגד שלטון ההולנדים נמשך בהנהגת העולמא, מנהיגי הדת המוסלמים, במשך כמה שנים אחר-כך.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Keat Gin Ooi, Southeast Asia: A Historical Encyclopedia, from Angkor Wat to East Timor, Vol I, ABC-CLIO, 2004, ISBN 1576077705.
  • M.C. Ricklefs. A History of Modern Indonesia Since c. 1300, 3rd ed. Stanford University Press, 2002, ISBN 0804744807.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ricklefs עמ' 38-37
  2. ^ 2.0 2.1 Acehnese attacks on the Malay peninsula
  3. ^ History of Malacca - Chronology of Events
  4. ^ Ricklefs עמ' 39-38
  5. ^ Keat Gin Ooi עמ' 120
  6. ^ Keat Gin Ooi עמ' 120
  7. ^ Ricklefs עמ' 39
  8. ^ Ricklefs עמ' 40
  9. ^ Ricklefs עמ' 186-185