סונאטה לפסנתר מס' 14 של בטהובן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סונאטה לפסנתר מס' 14, אופוס 27 מס' 2 ידועה גם כסונאטת אור ירח (אנגלית: Moonlight Sonata, גרמנית: Mondscheinsonate), אשר בטהובן כינה גם Quasi una fantasia ("כמו פנטזיה" באיטלקית), היא יצירה לפסנתר מאת לודוויג ואן בטהובן. היא נכתבה בשנת 1801, והוקדשה לתלמידתו בת ה-17 הרוזנת ג'ולייטה גוויצ'ארדי. כחמש שנים לאחר פטירתו של בטהובן האזין המבקר המוזיקלי לודוויג רלסטאב ליצירה וציין שהיא מזכירה לו את זוהר הירח על פני אגם לוצרן, ומכאן כינויה.

זוהי אחת מיצירותיו הידועות והפופולריות של בטהובן בפרט ובמוזיקה הקלאסית בכלל, ולעתים תכופות מנגנים אותה ואף משמיעים אותה רבות בסרטים.

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

(מולטימדיה)

פרק ראשון: אדג'ו סוסטנוטו
פרק שני: אלגרטו
פרק שלישי: פרסטו
כולם מבוצעים בידי הפסנתרן פול פיטמן
לעזרה בהפעלת הקבצים

הסונאטה כתובה בשלושה פרקים:

  1. Adagio sostenuto
  2. Allegretto
  3. Presto agitato

מבנה הפרק הראשון שנוי במחלוקת, יש הגורסים כי מדובר בצורת סונאטה חריגה, ויש הטוענים כי מדובר פשוט בצורה חופשית. המנגינה מנוגנת בעיקר ביד ימין (אותה הקטור ברליוז כינה "קינה") כנגד מקצב טריולות איטי. החלק הזה עשה רושם גדול על מאזינים רבים, והפרק מוכר מאוד ומוזוהה עם המוזיקה הקלאסית בכלל, ועם המוזיקה של בטהובן בפרט. לדוגמה, ברליוז כתב שזוהי "אחת מהפואמות שהשפה האנושית אינה יודעת להעריך." היצירה הייתה פופולרית מאוד בימיו של בטהובן, בניגוד לייאושו של המלחין, שכתב: "מן הסתם כתבתי דברים טובים יותר."

הפרק השני הוא מינואט וטריו שגרתיים יחסית, המהווה רגע של רוגע, כתוב ברה במול מז'ור. הסולם הזה אנהרמוני לדו דיאז מז'ור, הוא מהווה את הטוניקה המז'ורית ליצירה, הכתובה בדו דיאז מינור. הצליל המשונה מעט של שמונה התיבות הראשונות הוא התוצאה של המינואט שמתחיל בסולם ה"לא נכון", בלה במול מז'ור הוא הדומיננטה של רה במול. המוזיקה מתיישבת אל תוך רה במול רק במשפט השני, תיבות 5-8.

הפרק האחרון והסוער, הכתוב בצורת הסונאטה, הוא בעל הכובד הגדול מבין השלושה, המשקף את ההתנסות של בטהובן (המוצגת גם בסונאטה האחות לה, אופוס 27 מס' 1 ומאוחר יותר באופוס 101) במיקום החלק החשוב ביותר של הסונאטה אחרון. הפרק כולל ארפג'יואים מהירים ותווים בדגשי ספורצנדו, וביצוע הפרק דורש נגינה ראוותנית ומיומנת. על הפרק האחרון, צ'ארלס רוזן כתב, "[זהו] חסר הרֶסֶן ביותר בהצגת רגשות. אפילו כיום, מאתיים שנה מאוחר יותר, הפראיות שלו מדהימה." הדינמיקה המוזיקלית בפרק השלישי היא למעשה פיאנו. נראה שהשימוש המרובה של בטהובן בספורצנדו, יחד עם מספר מעברי פורטיסימו, יוצר את התחושה של צליל עוצמתי ביותר למרות הדינמיקה המוחלשת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]