סונאטה מס' 23 (אפאסיונטה) של בטהובן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סונאטה מס' 23 של בטהובן בפה מינור, אופוס 57, הידועה בשם "אפאסיונטה" ("סוערת"), נחשבת לאחת משלוש הסונאטות הגדולות לפסנתר מתקופת יצירתו האמצעית של בטהובן (האחרות הן סונאטת ואלדשטיין, אופוס 53 ו"הפרידה", אופוס 81a). האפאסיונטה חוברה במהלך השנים 1803, 1804, 1805 ואולי 1806, והוקדשה לרוזן פראנץ פון ברונסוויק. ההוצאה הראשונה התפרסמה בפברואר 1807 בווינה.

בשונה מסונאטה מס' 8, "הפאתטית", לא המלחין הוא שנתן ל"אפאסיונטה" את שמה, אלא מי שהוציא לאור בשנת 1838 עיבוד לארבע ידיים של היצירה.

בטהובן ראה באפאסיונטה את הסונאטה הסוערת ביותר שלו לפסנתר עד לכתיבת סונאטת ה"האמרקלאוויר". היא תוארה כ"תצוגה מזהירה של רגש ומוזיקה". 1803 הייתה השנה, שבה נאלץ בטהובן להכיר סופית בחירשותו המוחלטת והאפאסיונטה משקפת בבירור את סערת הרגשות העזה, שהיה נתון בה במהלך חיבורה.

ביצוע ממוצע של כל שלושת פרקי הסונאטה נמשך כ-23 דקות.

צורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסונאטה שלושה פרקים:

  1. אלגרו אסאי - מהיר מאוד
  2. אנדנטה קון מוטו - בקצב הליכה, בתנועה
  3. אלגרו מא נון טרופו - מהיר, אבל לא יותר מדי

הפרק הראשון בנוי בצורת סונאטה אלגרו ללא חזרות, במקצב 12/8 ואורכו כ-10 דקות, פחות או יותר. הפרק מתקדם במהירות בשינויים מפתיעים בטון ובדינמיקה. מאפיין אותו שימוש חסכוני בנושאים. הנושא הראשון, באוקטבות, שקט ומבשר רעות. מקצב הנושא מבוסס על שיר עם סקוטי. שירי עם בריטיים היו מוכרים בווינה של אותם ימים ובטהובן, כמו היידן, כתב מוזיקה לשירים רבים בשביל מוציאים לאור בריטיים). כבר אחרי ארבע תיבות חוזר הנושא הראשי בסול במול מז'ור ויוצר ניגוד בולט. חוזר ומופיע מוטיב קצר אך חשוב, בן ארבעה צלילים, המזכיר את הנושא הראשי בסימפוניה החמישית של בטהובן. ברפריזה חל מעבר חוגג ניצחון בפורטיסימו לפה מז'ור. הנושא השני הוא ציטוט ישיר משתי השורות הראשונות של שיר העם, מעובד להתאימו למפעם של 12/8 (ממפעם 3/4 שבהם נכתב במקור). הקודה, כמו בסונאטת ואלדשטיין, ארוכה במיוחד ומכילה ארפג'ים כמו-אלתוריים, המקיפים את רוב מנעד הפסנתר (במצבו בראשית המאה ה-19). הבחירה בסולם פה מינור מתבהרת כאשר עומדים על כך, שהפרק הזה מרבה לעשות שימוש בטון העמוק והכהה של הפה הנמוך בפסנתר, הצליל הנמוך ביותר שבטהובן יכול היה להגיע אליו בזמנו.

הפרק השני הוא נושא ווריאציות על מעין מזמור תפילה, איטי וחרישי, ברה במול מז'ור, המורכב משני חלקים בני שמונה תיבות, ששניהם חוזרים על עצמם; החלק השני מתחיל בלה במול מז'ור. הווריאציות הן כדלהלן:

  • דומה לנושא המקורי, כשיד שמאל מנגנת את הפעמות הלא-מודגשות.
  • קישוט של הנושא בתווים של 1/16.
  • קישוט מהיר בצלילים של 1/32. במקום חזרה, יד שמאל ויד ימין מתחלפות ביניהן בנגינת חלקים מן הנושא, כל אחת בתורה.
  • רפריזה של הנושא המקורי, בשינויים קלים. במקום לסיים בצליל שקט, הצמד החותם של ספט-אקורדים מוקטנים, שבורים, הראשון פיאניסימו והשני פורטיסימו, מידרדרים כמכת-רעם ומובילים ללא הפסקה אל תוך הפרק השלישי. בטהובן מסיים את הפרק השלישי (סקרצו) בסימפוניה החמישית שלו במתח בלתי-פתור. ללא הפסקה בין הפרקים, הפרק הרביעי נפתח בתרועת חצוצרה חוגגת. בדומה לכך יש גם כאן רגע קצרצר של מתח ללא פתרון, המסיים את הפרק האמצעי הזה (השהייה כאן קצרה מזו שבסימפוניה החמישית).

הפרק השלישי כתוב בצורת סונאטה אלגרו ובשונה מן המקובל, רק בחלקו השני מופיעה הוראת חזרה. הפרק מבוסס על נושא פרפטואום מובילה, בתווי 1/16 מהירים, המופסקים רק לרגעים קצרצרים בפיתוח ובקודה. הקודה, בבואה, מכילה נושא חדש לגמרי, דו-חלקי ובעל אופי נקשני מאוד. נושא זה מוליך אל שיא, שאיננו סוטה מסולם פה מינור וספט-אקורד על הדומיננטה שלו, הקורס לבסוף באורח דומה לזה שבפרקה האחרון של הסונאטה אופוס 27, מס' 2, סונאטת אור ירח. הפרק מאופיין במורכבות ובתנועה מהירה. יש בו כמה מקטעים מלודיים וקאנונים קצרים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]