סונאטה מס' 8 (הפאתטית) של בטהובן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קארל אלואיס, נסיך ליכנובסקי לו הקדיש בטהובן את הסונאטה.

סונאטה מס' 8 של בטהובן בדו מינור, אופוס 13, הידועה בשם "הפאתטית", נחשבת לאחת הסונאטות לפסנתר המפורסמות והמוכרות של לודוויג ואן בטהובן, וכמו כן היא גם נחשבת לאחת מיצירות המפתח מתקופת יצירתו המוקדמת והראשונה של בטהובן, יחד עם יצירות כגון: הסונאטה לפסנתר מס' 14 (אור ירח), הסימפוניה הראשונה והשנייה, שני הקונצ'רטי הראשונים לפסנתר ועוד.

בטהובן החל את מלאכת הכתיבה של הסונאטה בשנת 1798, וסיים את מלאכת ההלחנה ב- 1799, כאשר באותה השנה הסונאטה יצאה לאור. בטהובן הקדיש את הסונאטה לפטרונו וחברו קארל אלואיס (Karl Alois), נסיך ליכנובסקי (אשר היה בעבר גם פטרונו של וולפגנג אמדאוס מוצרט) אשר לו הקדיש בטהובן רבות מיצירותיו, כמו הסונאטה מס' 12 לפסנתר אופוס 26, הסימפוניה השנייה ואת שלוש היצירות הראשונות שלו, שלושת הטריו לפסנתר אופוס 1.

זוהי בין הסונאטות היחידות שבטהובן הוא זה שלמעשה נתן לה את כינוייה, שבמקרה הזה הוא: הסונאטה הפאתטית הגדולה (Grande sonate pathétique) או בקיצור הסונאטה הפאתטית. לשמה של הסונאטה הפאתטית הוספה גם המילה "גדולה", משום שהמוציא לאור של הסונאטה מאוד התרשם מהנימה הטראגית והעוצמתית של הסונאטה, וכדי להעצים את כינוייה הוסיף לו את המילה:"גדולה" (דבר דומה נעשה בסונאטה מס' 29 של בטהובן אשר בכינוייה המלא גם הוספה המילה "גדולה", גם כן על מנת להעצים את כינוייה).

בעיניי רבים הסונאטה מס' 5 של בטהובן נחשבת כסונאטה הפתאטית הקטנה, אף ששם זה אינו רשמי. גם הסונאטה מס' 5 של בטהובן כתובה בסולם דו מינור, והמבנה והלך הרוח של הפרקים בשתי הסונאטות הללו דומים. הסונאטות מתאפיינות בפרקים ראשונים בעלי נימה כעוסה וקודרת, בפרקים שניים מלודים ושירתיים ובפרקים אחרונים בעלי אופי ריקודי, אך עם זאת קודר.

בשם היצירה (הסונאטה הפאתטית) פירוש המילה הפאתטית הוא "מלאה פאתוס" או "עתירת רגשות" (שימוש דומה נעשה בסימפוניה השישית (הפאתטית) של צ'ייקובסקי), ולא "מעוררת רחמים", כפי שמשתמשים במילה לעתים קרובות כיום.

צורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Multimedia-icon.svg הפרקים הראשון והשני
לעזרה בהפעלת הקובץ

לסונאטה שלושה פרקים: מהיר (עם הקדמה איטית), איטי ומהיר (כמקובל בתקופה הקלאסית). הפרק הראשון כתוב במשקל חצוי של אלה-ברווה, (משקל ההקדמה הוא ארבעה רבעים), הפרק השני כתוב במשקל שני רבעים והפרק האחרון כתוב גם הוא במשקל אלה-ברווה. סדר הפרקים הוא:

  1. גראב - אלגרו די מולטו אה קון בריו.
  2. אדאג'יו קנטאבילה.
  3. רונדו- אלגרו.

ביצוע טיפוסי של הסונאטה נמשך כ- 20 דקות.

פרק ראשון- אלגרו די מולטו אה קון בריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פתיחת הפרק הראשון, יחד עם ההקדשה לקארל אלואיס, נסיך ליכנובסקי, וכינוייה המלא של הסונאטה (בגרמנית).

כאמור, הפרק הראשון נפתח בהקדמה איטית שלאחריה מגיע החלק המהיר. מפעם ההקדמה מסון כ- גראב (Grave), שזהו מפעם איטי ואמציונאלי ביותר, אולי אף יותר מן המפעם אדאג'יו. ההקדמה נחלקת לשלושה חלקים עיקריים: החלק הראשון מאופיין בסדרות אקורדים בעלי אי יציבות טונלית, דבר שמקנה למוזיקה תחושת לחץ ומתח. החלק השני של ההקדמה מתחיל לאחר רגע שיא עוצמתי, ולאחריו ארפג' ווירטואוזי. החלק השני מאופיין במהלך הרמוני שחוזר על עצמו שלוש פעמים, ובפעמיים הראשונות הוא חוזר על עצמו בשלמותו, רק שגובה הצלילם משתנה, כלומר סקוונצה. תחילתו של החלק השני הוא בסולם מי במול מז'ור (הסולם המקביל לסולם שבו נפתחה ההקדמה, סולם דו מינור), אך במהלכו נודדת המוזיקה לסולמות אחרים. החלק השלישי והאחרון בהקדמה מתחיל לאחר רגע שיא. החלק השלישי כתוב גם הוא בסולם דו מינור, ועיקר מטרתו הוא לגשר בין ההקדמה לחלק המהיר. לאחר ארפג' כרומטי ופרמטה מתחיל החלק המהיר.

הנושא הראשון מאופיין בתזזיתיות ופעלתנות רבה. ההרמוניה היא אומנם רק התו דו שחוזר על עצמו באוקטבות מהירות, אך ההרמוניה מוסיפה לתחושת התזזיתיות של הנושא. הנושא חוזר על עצמו פעמיים, ובפעם השנייה הוא ממשיך אל הגשר. הגשר מתחלק לשני חלקים: החלק הראשון הוא נושא ריקודי קצר שחוזר על עצמו פעמיים, והחלק השני של הגשר הוא מעין ווריאציה על הנושא הראשון, שבעזרתו משתנה אט אט הסולם, לקראת הנושא השני. הנושא השני בולט בריקודיותו ובחינניותו. בתחילה, סולמו של הנושא השני הוא מי במול מינור (סולם הבנוי על המדיאנטה של סולם הטוניקה דו מינור ולא על הסולם המקביל כנהוג בסונטה מינורית), אך עם התקדמות הנושא, תוך חילופי סולמות יש מודלציה לסולם מי במול מז'ור, הסולם המקביל של סולם הטוניקה, דו מינור, וההגעה לאקורד מי במול מז'ור מתחילה את קבוצת הסיום .

בנושא השני בולט השימוש במורדנט (תנועה חדה ומהירה בין התו הכתוב לבין התו שמעליו) ובאצ'אקטורה (תו קישוטי שנדחס לפני התו שאחריו ואינו נחשב בספירת המקצב), מה שרק מוסיף לריקודיות של הנושא. לאחר הנושא השני מופיעה קבוצות סיום, שמורכבת ממשפט שחוזר על עצמו פעמיים. לאחר מכן, חוזר מוטיב הנושא הראשון (אך בסולם מי במול מז'ור) ולאחריו מופיעים אקורדים איטיים ודרמטיים שמסיימים את התצוגה (התצוגה חוזרת פעמיים - בפעם הראשונה אקורדי הסיום מובילים חזרה לסולם דו מינור ובפעם השנייה לסולם סול מינור - לתחילת הפיתוח

לפני תחילת הפיתוח מוזכרת ההקדמה מלפני החלק המהיר. הפעם ההקדמה מקוצרת, ומופיעה רק חלקה הראשון של ההקדמה (החלק עם האקורדים הלא יציבים), ובסופו נוסף חלק קצר אשר מטרתו לחבר את האזכור של ההקדמה אל שאר הפיתוח. הפעם מובאת ההקדמה בסולם סול מינור, ובסיומה מודולציה לסולם מי מינור, שזהו הסולם שבו מתחיל הפיתוח. סולם מי מינור, סולם הגבוה בחצי טון מהסולם שבו נגמרה קבוצת הסיום, סולם מי במול מז'ור. בפיתוח מתפתח בעיקר מוטיב הנושא הראשון. לאחר פיתוח קונבנציונלי קצרצר המוזיקה הולכת ונעשית קדחנית, ובהרמוניה ישנה נקודת עוגב על תו סול, הדומיננטה לסולם דו מינור, מה שמעיד על ההכנה לריפריזה. הפיתוח מהווה יחסית חלק קצר מהפרק הראשון, והוא נמשך רק בין 40-50 שניות.

בריקפיטולציה הנושא הראשון מתקצר ומופיע רק פעם אחת, ובהופעתו השנייה כבר מתחיל הגשר, אשר גם הוא מורחב ומשתנה, וחלק ממנו אף מבוטל כליל. לאחר סיום הגשר מגיע הנושא השני, אשר מופיע בסולם הסוב-דומיננטה - פה מינור רק בהמשכו חוזר לסולם הטוניקה, דו מינור ובסולם זה מתבצעת חזרה על הנושא השני שנשאר כמעט אותו הדבר, למעט מספר שינויים מינוריים. קבוצת הסיום מופיעה גם היא בסולם דו מינור, וגם הפעם היא נקטעת על ידי אזכור נוסף של ההקדמה האיטית מתחילת הפרק. גם הפעם חוזר רק חלקה הראשון של ההקדמה, ובאופן פתאומי חוזר מוטיב הנושא הראשון, והפרק מגיע אל סופו הפתאומי והעוצמתי.

פרק שני- אדאג'יו קנטאבילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פתיחת הפרק השני, אדאג'יו קנטאבילה.

הפרק השני הוא כמקובל הפרק האיטי של הסונאטה. הפרק כתוב בסולם לה במול מז'ור, סולם הבנוי על דרגת הסובדומיננטה לסולם המקביל לסולם היצירה (סולם היצירה הוא דו מינור, והסולם המקביל לו הוא מי במול מז'ור, אשר הסולם בנוי על דרגת הסובדומיננטה בסולם מי במול מז'ור הוא סולם לה במול מז'ור). הפרק כתוב במשקל של שני רבעים, ומסומן בטמפו- אדאג'יו קנטאבילה, שפירושו: איטי בצורה שירתית (אדאג'יו- איטי, קנטאבילה- שירתי). מלודית הפרק השני מוכרת מאוד, ויש האומרים שהיא בין המנגינות המוכרות של בטהובן. הפרק בנוי במעיין צורה של אריה דה קאפו, כלומר במבנה של א-ב-א-קודה. כלומר, הנושא הראשי שמופיע בתחילת הפרק (מסומן באות א') מופיע עוד הפעם בפרק, כאשר בין ההופעות שלו ישנו נושא מעבר שונה (מסומן באות ב'). במקרה הזה, הנושא הראשי של הפרק מופיע שלוש פעמים ולא שתיים, ולכן אין זה פרק בעל מבנה מובהק של אריה.

הנושא הראשי מאוד מלודי ושירתי. ההרמוניה מנוגנת לסירוגין הן ביד ימין והן ביד שמאל. תנועת חלקי שש-עשרה בהרמוניה מניעה את התקדמות הפרק. הנושא הראשי חוזר על עצמו פעמיים, כאשר בפעם השנייה הנושא מקוצר וההרמוניה ביד שמאל מורחבת. לאחר הופעתו השנייה של הנושא, מגיע נושא המעבר הראשון. תחילתו של חלק המעבר הוא בסולם פה מינור (הסולם המקביל לסולם לה במול מז'ור), אך עם התקדמות המלודיה השירתית מתבסס סולמו של חלק המעבר בסולם מי במול מז'ור, הסולם אשר בנוי על דרגת הדומיננטה בסולם הטוניקה של הפרק, סולם לה במול מז'ור. לאחר מכן, ישנו קטע מעבר עם צלילים כרומטיים רבים, שלבסוף מוביל אותנו אל הופעתו השנייה של הנושא הראשי.

בהופעתו השנייה, מקוצר הנושא הראשי והפעם הוא מופיע ללא ההכפלה בהצגתו. לאחר הופעתו של הנושא הראשי, מגיע קטע מעבר נוסף. הפעם קטע המעבר כתוב בסולם לה במול מינור, ואופיו טראגי ומלנכולי ביותר. בהרמוניה מנוגנות טריולות רבות, שמניעות את המנגינה המלנכולית. בקטע מעבר חזק יחסית ומפתיע, המנגינה מתבססת על סולם מי מז'ור, סולם רחוק יחסית מסולם נושא המעבר, לה במול מינור. לאחר שהמוזיקה מתבססת על הסולם החדש מופיע שנית נושא המעבר, אך כעת, כשהוא מנוגן בסולם מז'ורי, הוא כבר אינו קודר ומלנכולי, אלא שופע חן ותקווה. לאחר מכן, מתקדרת אט אט המוזיקה, אך לפתע חוזר הנושא הראשי בהופעתו השלישית והאחרונה.

הפעם הנושא הראשי מוצג בשלמותו, כולל הופעתו הכפולה. בנוסף, ישנם גם מספר שינויים מינוריים בהרמוניה. לאחר מכן ישנה קודה קצרה, שבה חוזר מוטיב הטריולות.

פרק שלישי- רונדו- אלגרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פתיחת הפרק השלישי, רונדו- אלגרו.

הפרק השלישי והאחרון של הסונאטה כתוב במסגרת של רונדו כלומר, ישנו נושא ראשי (רפרן) שחוזר על עצמו, ובין חזרה לחזרה מפריד חומר מוזיקלי חדש (נושא משני, אפיזודה). סולמו של הפרק האחרון הוא דו מינור, שזהו גם סולמו של הפרק הראשון. גם הפרק האחרון (כמו הפרק הראשון) כתוב במשקל חצוי, כלומר משקל אלה-ברווה. הנושא הראשי של הפרק (הרפרן) מאוד מוכר, וגם הוא נחשב לאחד הנושאים המוכרים של בטהובן.

הנושא הראשי מאוד ריקודי וחינני. הוא מורכב משני משפטים, כאשר המשפט השני חוזר על עצמו פעמיים. לאחר מכן ישנה קודטה קצרה, שמביאה את הנושא הראשי לסיומו. לאחר קטע מעבר קצר שחוזר על עצמו פעמיים בסקוונצה, מגיעה האפיזודה הראשונה. האפיזודה הראשונה כתובה בסולם מי במול מז'ור, הסולם המקביל לסולם הטוניקה, דו מינור. גם האפיזודה (נושא המעבר) מורכבת משני חלקים: בחלק הראשון בולט השימוש הרב בטריולות מהירות ובאקורדים מודגשים, והחלק השני הוא החלק המלודי יותר. לאחר הטריולות המהירות, החלק השני של האפיזודה נותן תחושת נינוחות ורוגע. לאחר מכן חוזר מוטיב הטריולות, שלאחר קטע מעבר עוצמתי ופרמטה, חוזר הנושא הראשי, הרפרן. הנושא הראשי חוזר בשלמותו וללא כל שינויים. מייד לאחר סיום הנושא הראשי מגיעה אפיזודה חדשה נוספת. נושא האפיזודה רגוע ושלו.

נושא האפיזודה חוזר על עצמו בתחילה ארבע פעמים, כאשר כל פעם נעשה שינוי קטן אחר, בעיקר בקצב ובהרמוניה. לאחר ארבע ההופעות הללו מופיע נושא האפיזודה מספר פעמים נוספות, ולאחריו מתחיל קטע מעבר סוער למדי. לאחר קטע מעבר זהה לקטע המעבר לאחר האפיזודה הראשונה חוזר בשנית הנושא הראשי. הפעם הנושא הראשי מקוצר והוא מוביל ללא הפסקה אל נושא הטריולות מן האפיזודה הראשונה, שלאחריו מגיע גם הנושא הרגוע והשליו מן האפיזודה הראשונה, שעובר פיתוח קל. לאחר מכן חוזר הנושא הראשי בפיתאומיות, ולאחריו מתחילה הקודה, אשר נעצרת על אקורד עם פרמטה באופן דומה לקטעי המעבר בין האפיזודות לנושא הראשי. לאחרי שני אזכורים של הנושא הראשי בגרסה מז'ורית, מגיע הפרק אל סיומו הפתאומי והנמהר.