סונאטת קרויצר (בטהובן)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דף השער להוצאה מקורית של "סונאטת קרויצר"

את הסונאטה לכינור מס' 9 בלה מז'ור, המוכרת בשם סונאטת קרויצר, הוציא בטהובן לאור כאופוס 47 שלו. הוא ידוע בתפקיד הכינור התובעני שלה, באורכה יוצא הדופן (ביצוע טיפוסי נמשך קצת פחות מ-40 דקות) וקשת הרגשות שהיא מקיפה; הפרק הראשון סוער ברובו, השני מהורהר והשלישי תוסס ומלא עליצות.

הסונאטה הוקדשה במקורה לג'ורג' ברידג'טוור, כנר שמוצאו מעורב, מפולין ומאיי הודו המערבית, שניגן אותה יחד עם בטהובן בביצוע הבכורה בשנת 1803, בקונצרט שחרית בשעה 8:00 בבוקר. ואולם, המחקר מלמד, שאחרי הקונצרט, כשהשניים שתו בצוותא, השמיץ ברידג'טוור אישה, שבטהובן אהב והוקיר. זועם, הסיר בטהובן את ההקדשה, "Sonata mulattica composta per il mulatto Brischdauer", ("סונאטה מולאטית שחוברה למען המולאט ברישדאוור") מן היצירה והקדיש אותה תחת זאת לרודולף קרויצר, שנחשב לכנר המעולה ביותר בימים ההם.[1]מכל מקום, קרויצר לא ניגן מעולם את הסונאטה, שאותה חשב לבלתי ניתנת לנגינה, אם כי שמו נקשר בה מאז ועד היום.[2]

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

(מולטימדיה)

פרק ראשון: אדג'ו סוסטנוטו
פרק שני: אנדנטה קון וריאציוני
פרק שלישי: פרסטו
לעזרה בהפעלת הקבצים

היצירה כתובה בשלושה פרקים וביצועה נמשך בערך 37 דקות.

  1. אדג'ו סוסטנוטו - פרסטו - אדג'ו (כ-14 דקות)
  2. אנדנטה קון וריאציוני (כ-16 דקות)
  3. פרסטו (כ-9 דקות)

הסונאטה מתחילה במבוא של אקורדים איטיים בסולם מז'ור, בנגינת הכינור. עם כניסת הפסנתר מתחילה ההרמוניה להתקדר לקראת המינור, עד שמתחיל חלקו העיקרי של הפרק - פרסטו זועם בלה מינור. מבחינת דרגת הקושי בביצוע, משתווה כאן תפקיד הפסנתר לזה של הכינור. סמוך לסיום, מחזיר בטהובן חלק מן האדג'ו הפותח, לפני שהוא חותם את הפרק בקודה מיוסרת.

קשה לתאר ניגוד רב יותר בין פרק זה לשני, נעימה רוגעת בפה מז'ור, שאחריה חמש וריאציות שונות בבירור זו מזו. הווריאציה הראשונה מתעתקת את הנושא למשקל משולש מלא חיים ומקשטת אותו בסלסולי טריל. בווריאציה השנייה משתלט הכינור על המלודיה ומחיה אותה עוד יותר. הווריאציה השלישית, בסולם מינורי, חוזרת להלך רוח קודר ומהורהר יותר. הרביעית מזכירה את הראשונה והשנייה באופיה הקליל, העיטורי והאוורירי. הווריאציה החמישית והאחרונה, הארוכה בכולן, משווה לפרק אופי איטי ודרמטי יותר, אך מסתיימת בכל זאת בפה מז'ור נטול-דאגה.

השלווה נשברת באקורד לה מז'ור מתנפץ בפסנתר, הפותח את הפרק השלישי, הווירטואוזי והתוסס, טרנטלה במקצב 6/8 בצורת רונדו. אחרי שהוא עובר שורה של אפיזודות, שיש ביניהן ניגודים קלים, חוזר הנושא בפעם האחרונה והיצירה מסתיימת בששון בתרועה של לה מז'ור.[3].

הפינאלה הזה חובר במקורו לסונאטה אחרת, מוקדמת יותר, לכינור ופסנתר של בטהובן, אופוס 30 מס' 1, גם היא בלה מז'ור.

מדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סונאטת קרויצר בוויקישיתוף

(הקישור אינו פעיל, 19.9.2022)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Thayer, Thayer's Life of Beethoven, ed.Elliot Forbes, Princeton University Press, 1993, 332-333.
  2. ^ "The Power and the Passion." Strings Magazine, January 2009, p. 42
  3. ^ Johnson, Douglas and Scott G. Burnham. "Beethoven, Ludwig van: Works - Chamber Music with Piano." Oxford Music Online (הקישור אינו פעיל, 19.9.2022)[1]