סונטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סוֹנֶטָּה (או סונט, מאיטלקית: צליל קטן) היא שיר לירי בעל מבנה של 14 שורות מחורזות בצורות שונות:

סונטה בגרמנית
  • שני קוורטנים (מרובעים, בתים של 4 שורות) = 8 שורות, כל חלק קרוי אוקטבה.
  • שני טרצינים (משולשים, בתים של 3 שורות) = 6 שורות, כל חלק קרוי ססטט.

בדרך כלל מובעת במרובעים תזה או בעיה והמשולשים אנטי-תזה, או פתרון הבעיה. בשתי השורות האחרונות של הסונטה מופיעה באורח מסורתי מסקנה, תוצאה או הארה הצובעת באור אחר את השורות שלפניה.

מקור הסונטה בחצר המוסלמית בסיציליה והיא הועתקה לאיטליה. האיטלקי הראשון שכתב סונטות באמצע המאה ה-13 היה הסיציליאני ג'קומו דה לנטינו, אולם הכותב המפורסם שהביא את הסונטה לתודעת הציבור היה פרנצ'סקו פטררקה במאה ה-14. שייקספיר כתב 154 סונטות בסכמות חריזה השונות מאלו של הסונטה הפטרארקית.

מבנה של סונטה פטררקית: מבנה של סונטה שייקספירית:
אבבא, אבבא, גדג, דגד;

אבבא, אבבא, גדה, גדה;

אבבא, אבבא, גדה, דגה.

אבאב, גדגד, הוהו, זז.

בנוסף קיימת גם מסורת של סונטה פושקינית, אבאב, גגדד, הווה, זז. במבנה זה השתמש פושקין ביצירתו יבגני אונייגין.

הסונטה בשפה העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בראשית המאה ה-14, במקביל לפטררקה, כתב עמנואל הרומי סונטות בעברית והיא השפה השנייה (אחרי איטלקית) בה נכתבו סונטות. רק כמאתיים שנה אחר כך נכתבו סונטות בשפה אחרת, כאשר המשוררים סן ז'לה ומארו ייבאו את הצורה לשפה הצרפתית.

לאה גולדברג, שבנוסף להיותה משוררת הייתה גם מבקרת וחוקרת ספרות, העניקה לסונטה הקלאסית את הכינוי שיר זה"ב כדי לבטא את השלמות הצורנית של שיר כזה (זה"ב בגימטריה הוא 14, כמו מספר השורות בסונטה). בנוסף כתבה גולדברג גם "שירי אהב"ה" (אהב"ה בגימטריה - 13) בני שלוש-עשרה שורות, שהם מעין סונטות פגומות, העוסקות באהבה נכזבת.

עם המשוררים שכתבו סונטות בעברית נמנים לאה גולדברג, שאול טשרניחובסקי ויהודה עמיחי. בשנת 2003 יצא לאור ספרה של מאיה ערד, "מקום אחר ועיר זרה", שהוא רומן הבנוי מ-312 סונטות בתבנית פושקין, שנכתב בהשראת The Golden Gate פרי עטו של ויקרם סת, גם הוא כתוב כולו בסונטות פושקיניות.

כליל סונטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כליל סונטות הוא מחזור של 15 סונטות, כך שכל אחת מתחילה בשורה שבה מסתיימת קודמתה, והסונטה האחרונה מורכבת מהשורות הראשונות של קודמותיה. כליל סונטות הוא דבר נדיר בספרות, בשל הקושי הרב שבכתיבתו. דוגמאות לכלילי סונטות שנכתבו בעברית הן "לשמש" ו"על הדם" מאת שאול טשרניחובסקי, "אשה" ו"חנינא בני" מאת ש. שלום, "כליל החורש" מאת חיים גמזו וכליל סונטות נוסף מאת אילן שיינפלד .